הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שיעורי בית כחלק מקורס כלשהו.
נתבקשתי לאפיין דמות ולתאר מה היא עושה במסיבת הפתעה.
אוהבת לכתוב על דמויות שרחוקות מהעולם שלי, כרחוק כיכר השבת מכיכר המדינה, ולנסות להיכנס לנעליים שלהן.
מקווה שהצלחתי
הסלון היה חשוך. בדיוק כמו שהשאירה אותו היום בבוקר. היא נכנסה אליו בצעד נחוש, מניחה את התיק במקומו.
ניסתה להדליק את האור. הוא לא עבד. הדליקה את הפנס בפלאפון ומיהרה לארון חשמל.
רינת הרימה את המתג הראשי. כל הבית הואר באחת, כולל שרשרת נורות צבעוניות שנמתחה הישר למטבח.
"הפתעה!!"
כולם עמדו שם. סיגל, רונית, חווה וכמובן שוש, שותפתה למזימה. היא נופפה בידה לדורי שעמד בקצה השורה, מסתתר.
כמה שכנים נחמדים הצטרפו לחגיגה, הדי ג'יי הרים את הערב, הסטנדאפיסט העלה חיוך רחב עם כמה בדיחות מושחזות. הכל היה כמו שהיא אוהבת.
ברור שכך זה צריך להיות. היא שילמה על הכול.
היא הפיקה את מסיבת ההפתעה של עצמה.
שבועיים קודם פגשה אותה שוש בהפגנה ספונטנית שהתארגנה בבלפור, מול מעונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
"אל תחשבי ששכחנו שיש לך יום הולדת עוד מעט".
"עזבי". רינת מתחה את השלט גבוה יותר. "מילא לחגוג מעבר מגיל שבע שרה לשמונה עשרה, אבל מה הטעם לחגוג את גיל ארבעים ושבע?" היא הניפה את ידה בתיאטרליות מדומה. "יש! הזדקנתי. אני קרובה בשנה נוספת למוות".
שוש לא נבהלה. התרגלה כבר לאמירות הבוטות. רינת אומרת מה שעומד לה בקצה הלשון, יהיה הדבר נועז ככל שיהיה.
הן נסוגו לפינה שקטה. "דורי התקשר אלי אתמול. הסביר לי כמה חשוב לחגוג לך את יום ההולדת".
"איך מתאים לו, אה?" רינת בהתה בנקודה כלשהי. "הוא כל כך רוצה לגונן, לעטוף אותי, את אמא שלו המסכנה".
"את לא מסכנה". שוש הנמיכה את קולה. "את האישה החזקה והעצמאית ביותר שהכרתי".
"כנראה זה לא מספיק". מלמלה רינת. רגשות ישנים עלו בה והיא מיהרה לדחוק אותם.
"בכל מקרה", נאנחה שוש בדרמטיות, "החלטתי לארגן לך מסיבת הפתעה".
"שוש, נדמה לי שלא הבנת את הקונספט. את לא אמורה לתת לי התראה שבועיים מראש. הרסת את ההפתעה!"
"רינת, אני מכירה אותך. תוך כדי קריאות ההפתעה, את מסוגלת לחשוב שמישהו עושה לך אמבוש ולשלוף איזה אקדח, השד יודע מאיפה".
רינת צחקקה. "זה נכון..."
"אני מעבירה לך את השרביט. את מוזמנת להפיק לעצמך את המסיבה. אני מעדיפה למנוע את התלונות שלך לאחריה".
"את באמת מכירה אותי, הא?"
המסיבה נגמרה. דורי הגיע ועזר לה לארגן את הבית. קולות פטפוט נעימים מילאו את הסלון, אבל גם הם נגמרו בשלב כלשהו. היא נשארה לבד. עם פרוסות עוגה במקרר, שאריות מארוחת שף מיוחדת, המון מתנות וברכות, אבל לב מלא. מלא בהלקאה עצמית, ורגשות סוערים.
ריק משמחה ומהתרגשות.
'אם הייתי כותבת יומן, העמוד היום היה ממש תבוסתני.' חשבה לעצמה. 'אולי ככה:'
יומני היקר.
האם אני כל כך פתטית?
מה כל כך שגוי בי, עד כדי כך שתכננתי מסיבת הפתעה לעצמי? ברצינות, איזה בן אדם עושה את זה?
האם אני מסוג האנשים שחייבים לשלוט בכל דבר בחייהם ביד ברזל? שאינם מסוגלים להרפות ולחלק סמכויות לאנשים אחרים, היקרים להם?
אני לא באמת צריכה לשאול את זה. אני יודעת שזאת בדיוק אני. זה האופי שלי, ההרגלים שלי.
האם הייתי רוצה לשנות אותם?
עד אתמול הייתי עונה שלא. אני שלמה עם מה שיש לי.
אבל אינני יכולה להתכחש לרגשות שהציפו אותי היום.
חבורה של אנשים עסוקים פינתה מזמנה והגיעה כדי לשמח אותי, כדי להפתיע אותי ולגרום לי להיות מאושרת. הבן שלי דאג לי, ההורים שלי התעקשו שאגיע אליהם כדי שיוכלו לאחל לי מזל טוב. במקום להתרגש, אולי להזיל דמעה, אני רוצה לבכות.
בכי ממקום חסר, מקום עצור, חסר יכולת לשחרר, להרפות, להנות מהרגע, מהתזמון.
אבל גם לבכות את הבכי הזה אני לא מצליחה.
אחרי הבכי ההוא, האומלל, הנצרך, שתקף אותי בימים הראשונים לשובי לארץ גרושה, עם תינוק קטן, אף אחד לא היה לידי. הבטחתי לעצמי שלא אבכה יותר. אני חייבת להיות חזקה, להראות לכולם שיש על מי לסמוך. יש פה מישהי שמסוגלת לחולל שינויים גדולים, לרקום מהפכות. מישהי שתקריב מעצמה למען מטרה טובה.
עטה הדמיוני סיים לרוץ על פני הדפים.
"את יכולה לפקוח את העיניים עכשיו". קול חדר למחשבותיה בפתאומיות. לתחום הפרטי שלה.
"אה?"
"אם תשאלי אותי, את מודעת לעצמך. בהחלט". הפסיכולוגית סיימה לקשקש כמה מילים בבלנק שהיה מולה על השולחן ורכנה קדימה.
"בתחילת הפגישה שאלתי אותך מה היית עושה אם היו מארגנים לך מסיבת הפתעה. נדמה לי שקיבלת את התשובה".
"את יודעת", רינת דיברה לאט. "זהו הדמיון המודרך היחיד שעשיתי אי פעם. הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לתת למישהו זר, במחילה מכבודך, לחדור לי לרגשות, לתחושות".
"ואיך זה מרגיש לך עכשיו?"
"מרגיש טוב. באמת טוב". היא אמרה, מעמיקה בכל מילה ומילה. "יש לי יום הולדת בקרוב". היא סגרה את התיק, וקרצה בשובבות.
"תודות לך, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות".
רינת פתחה את הדלת, ואז עצרה לרגע, חזרה אחורה ואמרה:
"מה אני לא הולכת לעשות".
נתבקשתי לאפיין דמות ולתאר מה היא עושה במסיבת הפתעה.
אוהבת לכתוב על דמויות שרחוקות מהעולם שלי, כרחוק כיכר השבת מכיכר המדינה, ולנסות להיכנס לנעליים שלהן.
מקווה שהצלחתי
הסלון היה חשוך. בדיוק כמו שהשאירה אותו היום בבוקר. היא נכנסה אליו בצעד נחוש, מניחה את התיק במקומו.
ניסתה להדליק את האור. הוא לא עבד. הדליקה את הפנס בפלאפון ומיהרה לארון חשמל.
רינת הרימה את המתג הראשי. כל הבית הואר באחת, כולל שרשרת נורות צבעוניות שנמתחה הישר למטבח.
"הפתעה!!"
כולם עמדו שם. סיגל, רונית, חווה וכמובן שוש, שותפתה למזימה. היא נופפה בידה לדורי שעמד בקצה השורה, מסתתר.
כמה שכנים נחמדים הצטרפו לחגיגה, הדי ג'יי הרים את הערב, הסטנדאפיסט העלה חיוך רחב עם כמה בדיחות מושחזות. הכל היה כמו שהיא אוהבת.
ברור שכך זה צריך להיות. היא שילמה על הכול.
היא הפיקה את מסיבת ההפתעה של עצמה.
שבועיים קודם פגשה אותה שוש בהפגנה ספונטנית שהתארגנה בבלפור, מול מעונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
"אל תחשבי ששכחנו שיש לך יום הולדת עוד מעט".
"עזבי". רינת מתחה את השלט גבוה יותר. "מילא לחגוג מעבר מגיל שבע שרה לשמונה עשרה, אבל מה הטעם לחגוג את גיל ארבעים ושבע?" היא הניפה את ידה בתיאטרליות מדומה. "יש! הזדקנתי. אני קרובה בשנה נוספת למוות".
שוש לא נבהלה. התרגלה כבר לאמירות הבוטות. רינת אומרת מה שעומד לה בקצה הלשון, יהיה הדבר נועז ככל שיהיה.
הן נסוגו לפינה שקטה. "דורי התקשר אלי אתמול. הסביר לי כמה חשוב לחגוג לך את יום ההולדת".
"איך מתאים לו, אה?" רינת בהתה בנקודה כלשהי. "הוא כל כך רוצה לגונן, לעטוף אותי, את אמא שלו המסכנה".
"את לא מסכנה". שוש הנמיכה את קולה. "את האישה החזקה והעצמאית ביותר שהכרתי".
"כנראה זה לא מספיק". מלמלה רינת. רגשות ישנים עלו בה והיא מיהרה לדחוק אותם.
"בכל מקרה", נאנחה שוש בדרמטיות, "החלטתי לארגן לך מסיבת הפתעה".
"שוש, נדמה לי שלא הבנת את הקונספט. את לא אמורה לתת לי התראה שבועיים מראש. הרסת את ההפתעה!"
"רינת, אני מכירה אותך. תוך כדי קריאות ההפתעה, את מסוגלת לחשוב שמישהו עושה לך אמבוש ולשלוף איזה אקדח, השד יודע מאיפה".
רינת צחקקה. "זה נכון..."
"אני מעבירה לך את השרביט. את מוזמנת להפיק לעצמך את המסיבה. אני מעדיפה למנוע את התלונות שלך לאחריה".
"את באמת מכירה אותי, הא?"
המסיבה נגמרה. דורי הגיע ועזר לה לארגן את הבית. קולות פטפוט נעימים מילאו את הסלון, אבל גם הם נגמרו בשלב כלשהו. היא נשארה לבד. עם פרוסות עוגה במקרר, שאריות מארוחת שף מיוחדת, המון מתנות וברכות, אבל לב מלא. מלא בהלקאה עצמית, ורגשות סוערים.
ריק משמחה ומהתרגשות.
'אם הייתי כותבת יומן, העמוד היום היה ממש תבוסתני.' חשבה לעצמה. 'אולי ככה:'
יומני היקר.
האם אני כל כך פתטית?
מה כל כך שגוי בי, עד כדי כך שתכננתי מסיבת הפתעה לעצמי? ברצינות, איזה בן אדם עושה את זה?
האם אני מסוג האנשים שחייבים לשלוט בכל דבר בחייהם ביד ברזל? שאינם מסוגלים להרפות ולחלק סמכויות לאנשים אחרים, היקרים להם?
אני לא באמת צריכה לשאול את זה. אני יודעת שזאת בדיוק אני. זה האופי שלי, ההרגלים שלי.
האם הייתי רוצה לשנות אותם?
עד אתמול הייתי עונה שלא. אני שלמה עם מה שיש לי.
אבל אינני יכולה להתכחש לרגשות שהציפו אותי היום.
חבורה של אנשים עסוקים פינתה מזמנה והגיעה כדי לשמח אותי, כדי להפתיע אותי ולגרום לי להיות מאושרת. הבן שלי דאג לי, ההורים שלי התעקשו שאגיע אליהם כדי שיוכלו לאחל לי מזל טוב. במקום להתרגש, אולי להזיל דמעה, אני רוצה לבכות.
בכי ממקום חסר, מקום עצור, חסר יכולת לשחרר, להרפות, להנות מהרגע, מהתזמון.
אבל גם לבכות את הבכי הזה אני לא מצליחה.
אחרי הבכי ההוא, האומלל, הנצרך, שתקף אותי בימים הראשונים לשובי לארץ גרושה, עם תינוק קטן, אף אחד לא היה לידי. הבטחתי לעצמי שלא אבכה יותר. אני חייבת להיות חזקה, להראות לכולם שיש על מי לסמוך. יש פה מישהי שמסוגלת לחולל שינויים גדולים, לרקום מהפכות. מישהי שתקריב מעצמה למען מטרה טובה.
עטה הדמיוני סיים לרוץ על פני הדפים.
"את יכולה לפקוח את העיניים עכשיו". קול חדר למחשבותיה בפתאומיות. לתחום הפרטי שלה.
"אה?"
"אם תשאלי אותי, את מודעת לעצמך. בהחלט". הפסיכולוגית סיימה לקשקש כמה מילים בבלנק שהיה מולה על השולחן ורכנה קדימה.
"בתחילת הפגישה שאלתי אותך מה היית עושה אם היו מארגנים לך מסיבת הפתעה. נדמה לי שקיבלת את התשובה".
"את יודעת", רינת דיברה לאט. "זהו הדמיון המודרך היחיד שעשיתי אי פעם. הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לתת למישהו זר, במחילה מכבודך, לחדור לי לרגשות, לתחושות".
"ואיך זה מרגיש לך עכשיו?"
"מרגיש טוב. באמת טוב". היא אמרה, מעמיקה בכל מילה ומילה. "יש לי יום הולדת בקרוב". היא סגרה את התיק, וקרצה בשובבות.
"תודות לך, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות".
רינת פתחה את הדלת, ואז עצרה לרגע, חזרה אחורה ואמרה:
"מה אני לא הולכת לעשות".
נערך לאחרונה ב:
)
