הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה.
ב' דראש השנה, התש"פ.
שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה, אפילו לא שוקי שמנסה למשוך לי בשמיכה וצועק לי באוזן שאמא קוראת לי. אין לי כח וזהו. התחפרתי עמוק יותר מתחת לשמיכה וכיסיתי את האוזניים כמו ילדה בת שלוש. אוי לא, אמא נכנסה לחדר. זיהיתי לפי הצעדים של נעלי הבית שלה.
"אתי! את עדיין במיטה? שולמית וחוי יצאו לפני שעה לבית הכנסת." הלב שלי כאב פיזית כשחשתי את האכזבה בקולה. כבר התרגלתי להיות האכזבה של המשפחה, אבל לאחר לבית הכנסת בראש השנה? זה כבר יותר מידי. כשהתעוררתי לפני חצי שעה וגיליתי ששולמית וחוי יצאו בלעדי, החלטתי, בחוסר אונים מוחשי, להישאר במיטה. אין לי כח להכנס לבית הכנסת באיחור, להרגיש את כל העיניים של השכנות הדאגניות שמודדות את הבת השונה של קופשיץ. 17 שנים בעולם הזה לימדו אותי דבר או שניים על שיפוטיות של בני אדם.
השניות עברו ונספרו לאיחור גדול יותר ועצום יותר. ידעתי שלא אפסיד תקיעת שופר בראש השנה, התהום שלי לא עד כדי כך עמוקה. אבל לא הצלחתי למשוך את עצמי מהמיטה, והאכזבה של אמא הוסיפה לכובד שלשלאות הברזל שקשרו אותי למיטה. גם אם הייתי מחליטה לקפוץ מהמיטה, ללבוש את השמלה החדשה ולרוץ לבית הכנסת, לא יכלתי לקום. לא הייתי מסוגלת.
"אתי, אני מבקשת ממך, לפחות תלכי לשמוע שופר. בשבילך, אל תפספסי את זה," אמא התחננה. הרגשתי את היד שלה כמעט נוגעת בי, ואז בורחת. חוששת. ממה את חוששת אמא, רציתי לצעוק. אני עדיין בת, גם אם אני לא מתנהגת בדיוק לפי הציפיות שלך. אני בעצמי לא יודעת איך כדאי לך לנהוג איתי, אבל קשה לי שאת מהססת, שאת כבר לא סומכת על שיקול הדעת של עצמך. תהיי אמא. בבקשה. "אתי'לה, אני יוצאת עכשיו עם שוקי ויוכבד, שופר לא לפני 10:30. אני… סומכת עלייך."
היא יצאה מהחדר. הסתכלתי על השעון. 10:20. הבקשה של אמא הדהדה באזניי. אולי גם אני רוצה את זה? נטלתי ידיים ולבשתי את הבגד הראשון שראיתי. אני לא ראויה לשמלה החדשה, תינוקת שנשארת במיטה בראש השנה. לקחתי את המחזור ויצאתי מהבית. מחוץ לבית הכנסת הצטופפו נשים וילדים קטנים שחיכו שתיפתח הדלת. דמיינתי את שולמית וחוי, כבר בפנים מתחילת התפילה, מתנועעות עם המחזור, דמעות נוטפות מעיניהן. אוף, כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאהיה צדיקה כמותן, וכל פעם שנכשלתי במשהו קטנטן, התייאשתי מראש ולא המשכתי. החרטה לפתה אותי. פספסתי שחרית של ראש השנה. איזו מין יהודיה אני.
פטישים התחילו להלום בראשי. מה הפלא, לא שתיתי כלום בבוקר הנפלא שביליתי במיטה. וכשאכנס לבית הכנסת, שולמית וחוי יסתכלו עליי במבטים מתחסדים, כאילו שאני המצווה שתכריע אותן ואת כל העולם לכף זכות. התיישבתי לידן, והרגשתי רק קנאה. כמה רציתי להיות הן. בלי לאכזב את עצמי כל פעם מחדש, להרגיש אפס אחרי כל בחירה ברע וכלום אחרי שהשאיפות שלי מתמוססות באוויר. הראש שלי המשיך להלום. שמעתי שלושים תקיעות, כל אחת חתכה את ליבי. השברים ריסקו אותי, אבל לא הצטרפתי לבכיים. שניה לפני שהחזן התחיל 'הנני העני', ברחתי מבית הכנסת. לא יכולתי להישאר שם. הראש שלי התפוצץ מעוצמת הקנאה, ובו זמנית מכובד השאיפה, התקווה, הרצון.
הרצון שהניע אותי להתפלל שחרית בבית, אפילו ואולי בגלל שלא היה מישהו שיגיד לי שאני חייבת. בלי עיניים שופטות, סקרניות, בלי אחיות מושלמות ברקע. רק אני והמלך. כשסגרתי את המחזור והלכתי לחפש משהו שירגיע את ראשי הדואב, מצאתי את עצמי מבטיחה ששנה הבאה תהיה שונה. אני לא יכולה לשאת עוד פספוס. שנה הבאה אהיה הראשונה בבית הכנסת. אשאר לכל התפילות, אמליך את הקב"ה בכבוד וביראה הראויים. אמא תהיה גאה בי. אהיה גאה בעצמי. היו לי החלטות שלא החזיקו מעמד, אבל זו, כל עוד היא תלויה בי, תתקיים.
---
אלול התש"פ.
"שטיינברג פותחים מניין בחצר שלהם, יש להם מקום לי ולאברימי." הכפיות השמיעו רעש כשנקשו בכוסות הקפה של אבא ואמא. "ביקשו ממני לתקוע. זו זכות, כל שנה הרב תוקע, אבל השנה…"
השנה. המשמעות הלמה בי ברגע אחד, וקרסתי על המיטה המוצעת שלי. כיסיתי את עצמי בשמיכה, ממאנת להבין. חוזרת שנה אחורה, לימים לפני שהעולם התהפך, כשהבטחתי לעצמי ששנה הבאה אעשה לי ולקב"ה ראש השנה כמו שצריך. כל עוד ההחלטה תלויה בי, הבטחתי, היא תתקיים. אבל כשרואים בחוש ששום דבר לא תלוי בנו, האם אוכל לקיים את ההבטחה עם תקיעות שנשמע מהמרפסת?
מקווה שכן, חוששת שאולי התקווה שלי תהיה עוד קורבן רוחני שתגבה התקופה הזו.
ב' דראש השנה, התש"פ.
שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה, אפילו לא שוקי שמנסה למשוך לי בשמיכה וצועק לי באוזן שאמא קוראת לי. אין לי כח וזהו. התחפרתי עמוק יותר מתחת לשמיכה וכיסיתי את האוזניים כמו ילדה בת שלוש. אוי לא, אמא נכנסה לחדר. זיהיתי לפי הצעדים של נעלי הבית שלה.
"אתי! את עדיין במיטה? שולמית וחוי יצאו לפני שעה לבית הכנסת." הלב שלי כאב פיזית כשחשתי את האכזבה בקולה. כבר התרגלתי להיות האכזבה של המשפחה, אבל לאחר לבית הכנסת בראש השנה? זה כבר יותר מידי. כשהתעוררתי לפני חצי שעה וגיליתי ששולמית וחוי יצאו בלעדי, החלטתי, בחוסר אונים מוחשי, להישאר במיטה. אין לי כח להכנס לבית הכנסת באיחור, להרגיש את כל העיניים של השכנות הדאגניות שמודדות את הבת השונה של קופשיץ. 17 שנים בעולם הזה לימדו אותי דבר או שניים על שיפוטיות של בני אדם.
השניות עברו ונספרו לאיחור גדול יותר ועצום יותר. ידעתי שלא אפסיד תקיעת שופר בראש השנה, התהום שלי לא עד כדי כך עמוקה. אבל לא הצלחתי למשוך את עצמי מהמיטה, והאכזבה של אמא הוסיפה לכובד שלשלאות הברזל שקשרו אותי למיטה. גם אם הייתי מחליטה לקפוץ מהמיטה, ללבוש את השמלה החדשה ולרוץ לבית הכנסת, לא יכלתי לקום. לא הייתי מסוגלת.
"אתי, אני מבקשת ממך, לפחות תלכי לשמוע שופר. בשבילך, אל תפספסי את זה," אמא התחננה. הרגשתי את היד שלה כמעט נוגעת בי, ואז בורחת. חוששת. ממה את חוששת אמא, רציתי לצעוק. אני עדיין בת, גם אם אני לא מתנהגת בדיוק לפי הציפיות שלך. אני בעצמי לא יודעת איך כדאי לך לנהוג איתי, אבל קשה לי שאת מהססת, שאת כבר לא סומכת על שיקול הדעת של עצמך. תהיי אמא. בבקשה. "אתי'לה, אני יוצאת עכשיו עם שוקי ויוכבד, שופר לא לפני 10:30. אני… סומכת עלייך."
היא יצאה מהחדר. הסתכלתי על השעון. 10:20. הבקשה של אמא הדהדה באזניי. אולי גם אני רוצה את זה? נטלתי ידיים ולבשתי את הבגד הראשון שראיתי. אני לא ראויה לשמלה החדשה, תינוקת שנשארת במיטה בראש השנה. לקחתי את המחזור ויצאתי מהבית. מחוץ לבית הכנסת הצטופפו נשים וילדים קטנים שחיכו שתיפתח הדלת. דמיינתי את שולמית וחוי, כבר בפנים מתחילת התפילה, מתנועעות עם המחזור, דמעות נוטפות מעיניהן. אוף, כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאהיה צדיקה כמותן, וכל פעם שנכשלתי במשהו קטנטן, התייאשתי מראש ולא המשכתי. החרטה לפתה אותי. פספסתי שחרית של ראש השנה. איזו מין יהודיה אני.
פטישים התחילו להלום בראשי. מה הפלא, לא שתיתי כלום בבוקר הנפלא שביליתי במיטה. וכשאכנס לבית הכנסת, שולמית וחוי יסתכלו עליי במבטים מתחסדים, כאילו שאני המצווה שתכריע אותן ואת כל העולם לכף זכות. התיישבתי לידן, והרגשתי רק קנאה. כמה רציתי להיות הן. בלי לאכזב את עצמי כל פעם מחדש, להרגיש אפס אחרי כל בחירה ברע וכלום אחרי שהשאיפות שלי מתמוססות באוויר. הראש שלי המשיך להלום. שמעתי שלושים תקיעות, כל אחת חתכה את ליבי. השברים ריסקו אותי, אבל לא הצטרפתי לבכיים. שניה לפני שהחזן התחיל 'הנני העני', ברחתי מבית הכנסת. לא יכולתי להישאר שם. הראש שלי התפוצץ מעוצמת הקנאה, ובו זמנית מכובד השאיפה, התקווה, הרצון.
הרצון שהניע אותי להתפלל שחרית בבית, אפילו ואולי בגלל שלא היה מישהו שיגיד לי שאני חייבת. בלי עיניים שופטות, סקרניות, בלי אחיות מושלמות ברקע. רק אני והמלך. כשסגרתי את המחזור והלכתי לחפש משהו שירגיע את ראשי הדואב, מצאתי את עצמי מבטיחה ששנה הבאה תהיה שונה. אני לא יכולה לשאת עוד פספוס. שנה הבאה אהיה הראשונה בבית הכנסת. אשאר לכל התפילות, אמליך את הקב"ה בכבוד וביראה הראויים. אמא תהיה גאה בי. אהיה גאה בעצמי. היו לי החלטות שלא החזיקו מעמד, אבל זו, כל עוד היא תלויה בי, תתקיים.
---
אלול התש"פ.
"שטיינברג פותחים מניין בחצר שלהם, יש להם מקום לי ולאברימי." הכפיות השמיעו רעש כשנקשו בכוסות הקפה של אבא ואמא. "ביקשו ממני לתקוע. זו זכות, כל שנה הרב תוקע, אבל השנה…"
השנה. המשמעות הלמה בי ברגע אחד, וקרסתי על המיטה המוצעת שלי. כיסיתי את עצמי בשמיכה, ממאנת להבין. חוזרת שנה אחורה, לימים לפני שהעולם התהפך, כשהבטחתי לעצמי ששנה הבאה אעשה לי ולקב"ה ראש השנה כמו שצריך. כל עוד ההחלטה תלויה בי, הבטחתי, היא תתקיים. אבל כשרואים בחוש ששום דבר לא תלוי בנו, האם אוכל לקיים את ההבטחה עם תקיעות שנשמע מהמרפסת?
מקווה שכן, חוששת שאולי התקווה שלי תהיה עוד קורבן רוחני שתגבה התקופה הזו.
Reactions: yonatanr, rachelita, emma ועוד 53 משתמשים56 //