הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
1.
הוא לא יכול יותר.
החדר כולו מסבב אותו בהקפות, העניבה לופתת בעוז את גרונו משל חנוכה היום ולא שלהי תמוז, שלושת הטלפונים המודאגים מתעקשים להזכיר על קיומם ברצף, והוא – לא יכול יותר.
זהו.
קם כמו סחבה מקומטת , כושל לעבר הדלת ונועל אותה פעמיים, ושלש. העניבה מתעופפת אל על ונתלית על המזגן שמביט בו בדמע, אבל הוא, כאילו ברשעות, מוריד עוד את המעלות, ועוד, ועוד קצת, הבכי של המכשיר הרועש הופך למבול, אבל לא נורא, שום בריכה לא יכולה להזיק פה היום.
עוצם רגע עיניים ומדמיין את עצמו בעונג קופץ לתוך בריכה קרה וצלולת מבט.. אחר נמלך בדעתו, לא, אם תצמח לי פה בריכה מוטב יהיה להטביע בה עמוק עמוק את אברמובסקי, שטרנברג, אייזנבאך וחצ'קל הליץ הגוילם..
בעצם, חשק פראי עולה בו להטביע הכל – את העסקנים, ההורים, הבנות, הסמינר, את צוות המורות הכבודות שלו, ולהפוך להיות סתם ר' שולם ליכטנשטיין. או למה סתם? אולי ינהל איזה כוילל, או יהיה מגיד שיעור באחת הישיבות הקדושות.
רק לא לחוות שוב את התקופה המתישה הזאת.
הוא אוהב את התפקיד הזה, באמת שהוא אוהב אותו, מתאים לו כמו כפפה ליד, כמו מכסה לסיר.. כמו..
מתיישב על הכיסא המשרדי ומטה אותו עד הסוף אחורה, מוציא את החשמל של הטלפונים מהשקע, מכבה את הנייד, וכך, בעודו בתנוחה שמבטיחה עקמת לשבוע לפחות, הוא מנסה למצוא דימויים מתאימים יותר להגדרתו בתקופה הנוכחית.
כמו מכסה של קופסת טבק לפח עירוני, כמו חלב שפוך לקפה הפוך, כמו המורה קורצוויל לכיתה י'2..
"אהההה" צחוק חנוק נפלט מגרונו שעה שעולה בזכרונו סדרת החינוך שהעבירה הכיתה הנמרצת את המורה קורצוויל הכבודה שגם עליו נמאסה מזמן.
יקולל הוותק.
הוא לא יכול שלא לגחך שוב כשנזכר ביום בו הופיעה במשרדו הגברת הקשישה רוטטת מזעם כשפאתה כולה אדומה כדם... עכשיו הוא צוחק, אבל אז ההנהלה התייחסה לזה במלוא החומרה, ו-2 הבנות שארגנו את המסיבה נשלחו אחר כבוד לביתן לשבועיים של חשבון נפש.
אחת מהן הייתה זאת שהוא קיבל לפני שנתיים בדיוק, אחרי ששטרנברג וחבר מרעיו כמעט הוציאו לו את הנשמה דרך האוזניים.
הוא ידע שהוא לא צריך לקבל אותה, מהרגע הראשון ששמע את השם זה כבר היה ברור, אבל הוא - מנהל הגון. בודק, חוקר, שואל, מברר, ורק בסוף מגיע למסקנה הסופית. בדרך כלל היא תואמת את טביעת העיין(האוזן) הראשונה.. ניסיון של מומחים.
אחחח... בחיים לא יקשיבו לו כל החברה החוכמולוגים האלו.
משהו מפריע לו בעיין. הוא מנסה להתנער ממחשבותיו הנוגות וקולט באחת.
"העניבה!!!!!" בזינוק מרהיב הוא קופץ לעברה ותולש את העניבה הספוגה מן המזגן שבוכה מצחוק. הוא אוחז בה כמו במגבת המקווה וסוחט אותה נמרצות כשברקע נשמעות פתאום דפיקותיו של המזכיר הנאמן "ר' שולם!! למה אתה לא עונה בשלוחה שלך?? ראש ישיבת זנגוויל מחכה על הקו כבר רבע שעה.."
"זנגוויל?? לא מכיר"
"גם אני לא"
"מה רוצה"
"המזכיר שלו טוען שזה בענייני פיקוח נפש"
"טוב טוב אני פותח את הקו" אנחה עמוקה נפלטת מחזהו, בטח עוד אחד שפתח ישיבה אתמול ומתקשר להמליץ על הבת-של השכן-של הדוד-של החבר-של הסבא שלו.
אולי גם הוא יעשה את זה, יפתח איזה בית מטבחיים ויתקשר משם השכם והערב לכל מנהלי הסמינרים בדרישה לקבל את כל עופותיו למעונותיהם. בהדגשה על כל, כולל אלו חסרות הכרבולת או הזנב, מה הן אשימות שהן חסרות מזל? הרי...
"ר' שולם!!!!"
הוא מחבר את החשמל וכל הטלפונים פוצחים במקהלה פילהרמונית.
"צהריים טובים, מדבר שולם ליכנשטיין מנהל הסמינר המרכזי.
במה אוכל לעזור לך?"
הוא לא יכול יותר.
החדר כולו מסבב אותו בהקפות, העניבה לופתת בעוז את גרונו משל חנוכה היום ולא שלהי תמוז, שלושת הטלפונים המודאגים מתעקשים להזכיר על קיומם ברצף, והוא – לא יכול יותר.
זהו.
קם כמו סחבה מקומטת , כושל לעבר הדלת ונועל אותה פעמיים, ושלש. העניבה מתעופפת אל על ונתלית על המזגן שמביט בו בדמע, אבל הוא, כאילו ברשעות, מוריד עוד את המעלות, ועוד, ועוד קצת, הבכי של המכשיר הרועש הופך למבול, אבל לא נורא, שום בריכה לא יכולה להזיק פה היום.
עוצם רגע עיניים ומדמיין את עצמו בעונג קופץ לתוך בריכה קרה וצלולת מבט.. אחר נמלך בדעתו, לא, אם תצמח לי פה בריכה מוטב יהיה להטביע בה עמוק עמוק את אברמובסקי, שטרנברג, אייזנבאך וחצ'קל הליץ הגוילם..
בעצם, חשק פראי עולה בו להטביע הכל – את העסקנים, ההורים, הבנות, הסמינר, את צוות המורות הכבודות שלו, ולהפוך להיות סתם ר' שולם ליכטנשטיין. או למה סתם? אולי ינהל איזה כוילל, או יהיה מגיד שיעור באחת הישיבות הקדושות.
רק לא לחוות שוב את התקופה המתישה הזאת.
הוא אוהב את התפקיד הזה, באמת שהוא אוהב אותו, מתאים לו כמו כפפה ליד, כמו מכסה לסיר.. כמו..
מתיישב על הכיסא המשרדי ומטה אותו עד הסוף אחורה, מוציא את החשמל של הטלפונים מהשקע, מכבה את הנייד, וכך, בעודו בתנוחה שמבטיחה עקמת לשבוע לפחות, הוא מנסה למצוא דימויים מתאימים יותר להגדרתו בתקופה הנוכחית.
כמו מכסה של קופסת טבק לפח עירוני, כמו חלב שפוך לקפה הפוך, כמו המורה קורצוויל לכיתה י'2..
"אהההה" צחוק חנוק נפלט מגרונו שעה שעולה בזכרונו סדרת החינוך שהעבירה הכיתה הנמרצת את המורה קורצוויל הכבודה שגם עליו נמאסה מזמן.
יקולל הוותק.
הוא לא יכול שלא לגחך שוב כשנזכר ביום בו הופיעה במשרדו הגברת הקשישה רוטטת מזעם כשפאתה כולה אדומה כדם... עכשיו הוא צוחק, אבל אז ההנהלה התייחסה לזה במלוא החומרה, ו-2 הבנות שארגנו את המסיבה נשלחו אחר כבוד לביתן לשבועיים של חשבון נפש.
אחת מהן הייתה זאת שהוא קיבל לפני שנתיים בדיוק, אחרי ששטרנברג וחבר מרעיו כמעט הוציאו לו את הנשמה דרך האוזניים.
הוא ידע שהוא לא צריך לקבל אותה, מהרגע הראשון ששמע את השם זה כבר היה ברור, אבל הוא - מנהל הגון. בודק, חוקר, שואל, מברר, ורק בסוף מגיע למסקנה הסופית. בדרך כלל היא תואמת את טביעת העיין(האוזן) הראשונה.. ניסיון של מומחים.
אחחח... בחיים לא יקשיבו לו כל החברה החוכמולוגים האלו.
משהו מפריע לו בעיין. הוא מנסה להתנער ממחשבותיו הנוגות וקולט באחת.
"העניבה!!!!!" בזינוק מרהיב הוא קופץ לעברה ותולש את העניבה הספוגה מן המזגן שבוכה מצחוק. הוא אוחז בה כמו במגבת המקווה וסוחט אותה נמרצות כשברקע נשמעות פתאום דפיקותיו של המזכיר הנאמן "ר' שולם!! למה אתה לא עונה בשלוחה שלך?? ראש ישיבת זנגוויל מחכה על הקו כבר רבע שעה.."
"זנגוויל?? לא מכיר"
"גם אני לא"
"מה רוצה"
"המזכיר שלו טוען שזה בענייני פיקוח נפש"
"טוב טוב אני פותח את הקו" אנחה עמוקה נפלטת מחזהו, בטח עוד אחד שפתח ישיבה אתמול ומתקשר להמליץ על הבת-של השכן-של הדוד-של החבר-של הסבא שלו.
אולי גם הוא יעשה את זה, יפתח איזה בית מטבחיים ויתקשר משם השכם והערב לכל מנהלי הסמינרים בדרישה לקבל את כל עופותיו למעונותיהם. בהדגשה על כל, כולל אלו חסרות הכרבולת או הזנב, מה הן אשימות שהן חסרות מזל? הרי...
"ר' שולם!!!!"
הוא מחבר את החשמל וכל הטלפונים פוצחים במקהלה פילהרמונית.
"צהריים טובים, מדבר שולם ליכנשטיין מנהל הסמינר המרכזי.
במה אוכל לעזור לך?"
נערך לאחרונה ב:
Reactions: עניין של ראיה, מבוזבזת, אוראל סולטן ועוד 6 משתמשים9 //