סיפור בהמשכים יומן מסע. הייתי שם - בלארוס ר"ה תשפ"א

[אשר שרבר]

ו... מעניין לאן היית מגיע אם באמת היית הולך ישר ישר וישר.

למשרד הסעד כמובן

 

[וי שלוק]

- פרק ד' -​

כשעמדתי ברמזור שסופר את השניות בריש גלי להולכי רגל חשתי אי נוחות. מסביבי המוני גוים, שעת ערב מאוחרת והאיזור ריק מיהודים שיבואו לעזרתי במקרה של התנכלות.
מאידך לא חשתי במבטי שנאה, כמו באוקראינה למשל. אדם מבוגר מביט בי בהתעניינות ושני נערים בצד מצחקקים בניהם, אך לא בלגלוג אולי במבוכה.

העסקתי את עצמי בספירת השניות יחד עם הרמזור, 25, 24, 23, ועולה לי בראש שזה יכול להיות תרופה לעצביהם הרופפים של רבבות ישראלים ממהרים ולחוצים מדי יום ברחבי הארץ, חבל שעסוקים פה בבחריין ואיחוד האמירויות ולא במפלס העצבים הישראלי הגואה.

שמתי לב לדבר מוזר נוסף, במרחק של מטר מהכביש קיים פס זוהר ומואר, שאף אחד! לא עבר אותו עד שהרמזור הורה על הספרה 1 ואז כולם יחד גלשו אליו וממנו לכביש. איזה משמעת עצמית.

בכניסה לחנות נשטפתי בבליל מראות ססגוניים, יופי של חנות. אנשים מממהרים נראו מכל העברים, ואני העברי היחיד בחנות, מנסה להעלים את קיומי. ואז זה הגיע...

גוי ענק, נראה כבן שלושים, מתקרב לעברי, אני רואה מהכיוון והמבט שהוא בא אלי!!! ברררררר... העורף שלו מלא צלקות מכוערות. אני לא אוכל לתת לו עוד אחד כזה. מה עושים???
ניסתי באלגנטיות להתקדם למרכז החנות, להתרחק מקירבתו. אבל פסיעה אחת שלו הייתי כמו שניים שלי, ואז הוא הניח את ידו על הכתף שלי.

"פוטו, פוטו מיסטר, סלפי" פנה אלי.

אההההה, כמעט נישקתי אותו מרוב הקלה. "דא, דא, סלפי" חייכתי, נעמדתי לצידו והוא צילם. אההההה

התקדמתי לכיוון הירקות, הדבר היחיד שאני יכול לקנות כאן, כמעט. לקחתי מעט עגבניות, בצלים ותפוחים, את הבננות נשאיר לשבת, 11 רובל לקילו. העיניים, נציגות הקיבה המקרקרת שלי, ניסו להשיג דבר נוסף וגילו את הידוע, שאין.

שלפתי עוד בקבוק ספרייט וגלון של 5 ליטר מים והתקדמתי לקופה.

על השקית נייר שלקחתי שילמתי כמובן, כאן כל 'פאקט' עולה כסף. והשקיות כאן הם שקיות נייר כזה כמו המסעדות יוקרה. שוין.

חזרתי למלון. בכניסה ניגש אלי תושב מקומי, והחל לשוחח עימי בשפתו, משום מה היה בטוח שאני מבין כל מילה. כשהתחיל להרים את שולי מכנסיו הבנתי את רצונו, הוצאתי מטבע של רובל והושטתי לו. אחריו צצו עוד כמה. מפחד נתתי להם גם, חשתי שחסר לי אם לא. וגם פעפע בי רצון שיחשבו שהיהודים הם עם טוב.

הצלחתי למצוא בגוגל תמונה של הקבצן והרגל. יושב על המדרגות. (בכניסה למלון).

התחמקתי מכמה קבצנים שדידו ממרחק ונכנסתי ללובי המלון, ראיתי מחזה מדהים שבאוקראינה, למשל, לא הייתי רואה. אוראל, יהודי שהגיע טיסה אחת לפני למלון עמד שם וסביבו קבוצה של חמישה בחורים מקומיים והוא משוחח עימם בהתלהבות באנגלית. עוינות לא ראיתי על פניהם, היה שם התעניינות, סקרנות ודימיתי לראות גם הערכה מעט. אולי.

עלית לחדר מורעב, מהבוקר לא בא דבר מה לפי.

שלפתי מהמזוודה חבילת עוגיות סנדוויץ' של עלית, אוכל ארבע עוגית, מקפיד לשמור למחר ומחרתיים, א"א לאכול 'חופשי'. קינחתי בפסקזמן וכיכף. וזהו. ארוחת צהריים - ערב תמה לה.

00:15 ליל שישי כ"ב אלול

החלטתי לרדת למטה ל'סיבוב', היססתי לרגע, למה להיות אמיץ? למה להסתכן? מדינה זרה ונידחת, אני תייר, לא מכיר פה כלום. אבל השעמום גבר וירדתי לוגזאל - כך נקראת תחנת האוטובוסים המקומית ממול המלון.

ביציאה מהמלון נרתעתי מעט, מתחת למלון ממש ממוקם מסעדה קולנית, מעין 'בר', ויושבים שם אנשים שיכורים כהלכה, גוים גדולים וקטנים, בעיקר צעירים, וזה מלחיץ.
אמת, כעת כבר סגור אבל עדיין נותרו כמה מהם מסתובבים באיזור והקבצנים לא נטשו את המקום, אבל אני רוצה להיות גיבור ויוצא.

לרווחתי על ספסל הוגזאל אני רואה את חיליק (אחי), עם חבר יושבים ומדברים, חיליק לא מפחד מכלום, אני יודע. אני מעט יותר פחדן, אבל כשיש כאן עוד יהודים אני רגוע. דיברנו שוחחנו "לדעתך יש סיכוי שנכנס או לא? לנסות להבריח?" "שווה להבריח? משתלם?" "יש כאלה מבריחים בשלוש אלף דולר". נושא השיחה היחיד כמעט שמילא לנו את זמן.

ואז...

מזווית העין ראיתי גוי מקומי מתקרב, רוסי אמיתי. בקבוק ביד. כובע קסקט מקופל למצחו. ג'ינס וטריקו מהוה. וכל זה מתקרב אלינו, מבטו לא היה מבשר טובות כלל. אמצע הלילה. אני מחשב במוח מסלולי מילוט ולוחש לחיליק "מישהו מתקרב", "שיתקרב" עונה לי.

מכולם הוא בחר להתקרב אלי, הוא מתקרב ואני הולך אחורה, ועוד צעד הוא עושה לכיווני. כבר מסלול התנגשות, ואני ממהר אחורה...

והוא אומר - "תגידו יש לכם מושג איפה הבית כנסת פה". אהההה. הוא יהודי?!? ישראלי?!? לא נראה בכלל.

"הפחדתי אתכם? מצוין! זה אומר שיש לי סיכוי להבריח ככה, עם התלבושת הזאת. אני מסתובב כאן עם הבגדים האלה בנתיים. רוצה להרגיש איתם טבעי".

 

[anotherית]

זה מדהים. וגם בלי התוכן, שמרתק,
הכתיבה, הכתיבה יפיפה, זורמת, כיף לקרוא ומרתק. יכל להיות יותר ארוך בשופי, מה שבדיגיטל זה ממש לא מובן מאליו.

 

[אשר שרבר]

מקסים רציתי לשים לייק צוחק בגלל הפאנץ' אבל הכל מקסים אז שמתי רגיל.

ראיתי מחזה מדהים שבאוקראינה, למשל, לא הייתי רואה.

כנראה שהליטאים הם עם אחר בסופו של דבר...

ברמזור שסופר את השניות

תמונה של זה חסרה לי. לא הכרתי רמזור כזה.

 

[דוכסוסטוס]

שנים שאני חולם שיביאו רמזורים כאלה לכאן. יש המון כאלה באירופה, אפילו באזורים נחשלים.
הבעיה שכאן יצליחו לעשות איזה שטיק, אולי השניות יהיו ארוכות, אולי האדום ימשיך אחרי שימרו השניות, כמו במידע זמן אמת של האוטובוסים.

תגיד הכול אמיתי או שאתה ממציא קצת שיהיה כזה מרתק? זה חתיכת סיפור. יכול לספק בכיף סדרה בעיתון, אולי אפילו ספר (שיש לו פוטנציאל ביקושים מכובד).

טיפ שלי: תעבור תמיד לכתיבה בגוף ראשון.

 

[וי שלוק]

תמונה של זה חסרה לי. לא הכרתי רמזור כזה.

כשהעלתי את הקטע חיפשתי נואשות תמונה של רמזור כזה ולא מצאתי, לצערי.
אשמח אם מי שיכול שיעלה כאן תמונה, ואני אעלה את זה כשאעלה בעז"ה למאמרים.

תגיד הכול אמיתי או שאתה ממציא קצת שיהיה כזה מרתק?

הכל אמיתי! לא המצאתי מאום. גם הדרמות הכל היה בפועל.

אולי אפילו ספר (שיש לו פוטנציאל ביקושים מכובד).

אני חושב על כך. רק שמספר העמודים יהיה לא גבוה, מן הסתם.

 

[עטרה ד]

פרקים אחד- אחד. מושלמים.
הפאנץ' של הפרק האחרון בכלל....


אפשר לתת הערה קטנה על התוכן?
אתה מתאר לנו יפה ומרתק כל מה שקרה איתכם, וזה מצויין. אני לא יודעת מה הלך שם, אבל בטוח לי שהיה מתח אדיר, וכל שניה שמועות אחרות שהנה, הנה סגן השר דיבר עם מזכיר הפקיד ועכשיו הולכים להכנס... חסרה לי אווירה, מתח, התרגשות, משהו...
או שאתה מכין לנו את הקרקע... גם יכול להיות.
וסליחה על התערבות בתוכן, פשוט זה טוב מידי, אז הייתי חייבת הערה(:

אולי אפילו ספר

הבנתי שאהרון קליגר מ'משפחה' עובד על משהו כזה, @וי שלוק שלחו לו כמה פרקים... בטוחני שיהיה שם מי שיתלהב.

 

[וי שלוק]

אפשר לתת הערה קטנה על התוכן?

לכן אני מעלה כאן במקביל למאמרים.

אתה מתאר לנו יפה ומרתק כל מה שקרה איתכם, וזה מצויין. אני לא יודעת מה הלך שם, אבל בטוח לי שהיה מתח אדיר, וכל שניה שמועות אחרות שהנה, הנה סגן השר דיבר עם מזכיר הפקיד ועכשיו הולכים להכנס... חסרה לי אווירה, מתח, התרגשות, משהו...
או שאתה מכין לנו את הקרקע... גם יכול להיות.

בשלב הזה עדיין לא היה כלום מהמתח הזה.
אצלינו היה רק בשבוע אחר כך, בפינסק היה כל הזמן מתח בגלל...

הבנתי שאהרון קליגר מ'משפחה' עובד על משהו כזה, @וי שלוק שלחו לו כמה פרקים... בטוחני שיהיה שם מי שיתלהב.

כבר כמה דיברו איתי על פרסום.
וזה רץ במיילים בברסלב ואפילו ראיתי אתר שהעלה את זה. קיבלתי כבר שני פעמים קישורים לסיפור. ב"ה.
והקרדיט ל... @מ"ם שדחף אותי להעלות את הסיפור. לא חשבתי שיתקבל בכזה התעניינות.

 

[ה. רז]

קוראת ברתק. מחכה להמשך.

 

[וי שלוק]

- פרק ה' -​

לאחר מספר דקות שיחות משותפת, המחופש שענה לשם דוריאן הציע לי לפרוש עימו לגינה הסמוכה.

האמת, שבימים כתיקונם זה לא היה קורה. חד וחלק. אך הפעם צעדתי עימו לעברה. שעת לילה. הגינה חשוכה ונידחת. אין אנשים באיזור פרט למעט שיכורים ישנים שרק מוסיפים לאי נוחות.

אחר שלושה ספסלים שבהם היו ספונים הומלסים / שיכורים מקומיים מצאנו ספסל מהודר, למושגים בני ברקים, וריק, והתמקמנו בו.

"מה עושים עם שבת?" ניסתי לפתוח שיחה. לחוץ.

- "מחר, כמו כל יום שישי, יש מכירת מוצרי שבת בבית הכנסת. אני מקווה שהם יקחו בחשבון את אנ"ש ויביאו מספיק. למה אני אומר לך יש פה הרבה אנשים, בתוך רגע לא ישאר פה כלום".

דוריאן הפתיע אותי כשסיפר שמשמש כגבאי בבית הכנסת בפרדס חנה. "שם מקבלים כל אחד בפנים יפות, מקרבים. לא כמו בבני ברק, שפעם אחת הגעתי לבני ברק לקנות סוכה. סוכה! אל תגיד איזה… וכשפניתי לאיזה חסיד עם שטריימל כזה ענק - הידיים נמתחות במאונך - הוא אפילו לא ענה. לא ענה! כאילו אני איזה כלב מהרחוב, רק עשה ככה בראש והמשיך.

אתה מבין. זה אין אצלינו. כל מי שבא אנחנו מקרבים אותו, מביאים לו סידור. אפילו אם מישהו רוצה לעשות בר מצווה עם מוזיקה, ואם לא ניתן לו אצלינו הוא ילך לרפורמים אז אנחנו נותנים לו. תבין שאתם צריכים ללמוד מאיתנו.

הרכנתי את הראש. בכנות. בנכר, בין הגויים, אתה מבין כל מילה כזו וחש, זה צבט לי חזק מאוד, מהיכן הגאווה הזו באמת כשאנו ב'קאסבה'?!?

דוריאן התעקש "שלא אראה אותו ככה", ביום רגיל, טען בפרץ חרדיות, אני הולך עם 'שחור לבן', רק עכשיו בגלל שאני רוצה להבריח לובש את הבגדים האלו לחוש איתם בנוח. זה בגדים מהעבר, לפני התשובה".

תוכנית ההברחה שלו הייתה קסומה ומתוכננת לפרטי פרטים, ממון רב כבר שולם עליה. נקשיב לו:

הקדמה לסיפורו של דוריאן:

בניגוד לשמועה שאוקראינה סגרה את שעריה לבאים ממדינות אדומות, הרי שנתנו חופשי לכולם להיכנס, ורק ל'חסידים' ולכאלה שחשדו בהם שמעוניינים להגיע לאומן לא נתנו להיכנס.
והדברים ברורים ומאומתים, כפי שנספר להלן.

עוד כשהייתי בארץ, פתח דוריאן, שמתי לב שהעסק מסתבך ואין סיכוי להגיע לרבינו. התקשרתי למלון באודסה, וביקשתי לשכור חדר לארבעה ימים.

ביררתי אצל פקיד הקבלה אם יש סיכוי להיכנס למדינה בכלל, והם השיבו שאין בעיה, ואם יהיה בעיה שאתקשר אליהם והם יכניסו אותי. משכך שילמתי להם מראש על ארבעה ימים, קיבלתי טופס הזמנה, קבלה על התשלום ומספר של איש קשר מצווות המלון למקרה הצורך.

יש לי רכב שהשכרתי, וכבר שילמתי עליו לכל הימים האלו. קניתי כרטיסים לשני אטרקציות באודסה, אני מקווה, מקווה שה' יעזור ויתנו לי להיכנס.

דבר נוסף, מחקתי מהטלפון שלי את כל התמונות, שלא יראו אותי עם ה'שחור - לבן', וווצטאפ ופייסבוק אין לי, ככה שאני רגוע מהבחינה הזו. (קבוצה מסויימת התגלתה אחרי שמצאו בטלפונים שלהם תמונות עם ביגוד חסידי)

אם עד יום ראשון אני רואה שכלום לא מתקדם, אני הולך לגבול ומנסה לעבור לאוקראינה.

וואוו.

02:00 בלילה

"ניפגש מחר, לילה טוב".

 

[אשר שרבר]

נפלא

 

[וי שלוק]

- פרק ו' -​

יום שישי. כ"ב אלול. ערב שבת סליחות.

שעה 07:15 בבוקר.

התעוררתי. מגלה את חיליק, אחי, ישן לצידי על הרצפה בחדר - ללא שמיכה, בבהלה הנחתי עליו את שמיכתי וקמתי ליטול ידיים.

התארגנתי. פניתי לצאת לחפש מנין. אין לי מושג לאן ללכת ולאיפה לפנות. בקומה 4 התפללו 'נץ', כעת יש תפילה בבית הכנסת, שנמצא מי יודע היכן.

מבילבול וחוסר אונים עמדתי בחלון והבטתי בשטף ההמון שצועד לשגרת יומו, ילדים לבית ספרם, זקנים לתחנה, אוטובוסים חשמליים וישנים יוצאים ונכנסים ב'ווגאזל' ורק אני, יהודי בודד, בקומה 5 במלון בלארוסי לא מוכר תמה לאן לפנות ואיך להתחיל את היום.

בין ההמון אני רואה שני יהודים מ'שלנו', אחד מהם אפילו עם טו"ת, בהנחה שהם בדרך לבית הכנסת אני אץ לעבר המעלית, כמעט מתחנן לפניה שתזדרז ותשכח לרגעים שהיא בלארוסית עתיקה. תקוותי, כמובן, התבדתה, ועד שהנחתי את רגלי ברחוב כבר לא יכולתי למצוא את מבוקשי.

עמדתי ברחוב מאוכזב. למספר דקות סיפקתי את סקרנותם והפגתי את שעמום העוברים והשבים, ולאחר שהתייאשתי שאולי יצאו עוד אנשים מהמלון לבית הכנסת, שבתי פנימה והפעם ניסתי את מזלי בקומה 6. אולי שם יהיה תפילה.

אכן, היה שם מניין בשלבים מתקדמים במיוחד, ברירות לא היו, המרחק מכאן לאיצקוביץ - זכרון משה הביא אותי לתובנה שטוב ציפור אחד בבלארוס ושהירהור נוסף יגרום שיחלוף הקרון האחרון של רכבת התפילה, אז מוטב שאקפוץ. כך עברה עלי התפילה בדמיון על רכבת טסה - ועל דמותה של תפילת שחרית ערב שבת סליחות…

בסיום התפילה לא המתין לי ולא לאף אחד קפה חם ולא ארוחת בוקר. בתור תחליף ובניסיון להרגיע ולמלאות את הגוף והנפש במשהו מזין, מנסים להתעדכן על הסיכויים שיהיה 'כניסה' לאוקראינה היום, בחישובים על הזמן האחרון שבו יהיה ניתן לצאת מבלארוס ולהספיק להגיע לאומן לפני כניסת השבת.

09:00 בבוקר.

במהלך הבירורים על הדרך לבית הכנסת המקומי פגשתי את דוריאן עם טלית ותפילין ועם עקשנות של בעל תשובה להגיע למנין בבית הכנסת. איך מגיעים?!? הוא גם לא יודע. רק זה משהו 'שם', "אמרו לי תלך רק ישר ובסיבוב ימינה", יותר ברור מזה לא יכל להיות… אז שתקתי. פתרון אחר לא היה באמתחתי.

יצאנו לדרך.

כמובן שבית הכנסת לא היה 'שם', לא ישר וימינה ולא בשום פתרון קסם אחר, השעון דהר ודוריאן הלחוץ מביט בשעון ומסיק שתיכף עובר 'זמן תפילה' ובהתאם לכך הוא מעוניין להתפלל כאן ועכשיו ברחובה של עיר. וואוו. רעדתי מאנטישמיות שתתפרץ. כבר לא סמכתי על מילותיו… ולא האמנתי ש'יהיה טוב, מי יעשה לנו משהו'.

בסימטה צדדית נעמד שמו"ע ואני בצד כוסס ציפורניים בפחד, ממתין שהסיוט יגמר.

אחר דקותיים אשר יגורתי בא לי. לתוך הסמטה הצרה פרצה בשעטה לאדה רחבה שמילאה את הסימטא, הנהג רוסי קשוח דוהר כאילו הוא באוטוסטרדה בת שש נתיבים ונעצר בחריקה מול המחזה המוזר, לא מצליח לעכל מדוע העטוף והמתנדנד לא מפנה את הדרך, התכווצתי יותר. אחר מספר גידופים, המשיך בנסיעה מתחכך בדוריאן המתעלם.

בתום הסיוט וקיפול הטו"ת, יצאנו להמשך החיפושים אחר בית הכנסת ומכירת מוצרי השבת שאמורה להיות כעת. אני שותק, מהרהר באוכל שמן הסתם אזל למול הביקוש.

ימינה, שמאלה, אחורה וקדימה, כמעט שוררתי בייאוש, למול עקרות החיפוש והסיבוב בתוך הסמטאות והכבישים. ואז ראינו אותם…

שני בחורים מגודלים, שבישראל, מן הסתם, הייתי עובר מדרכה מלחץ, וכעת הייתי בטוח שאחד מהם אליהו הנביא והשני כנראה המשרת. אצנו לקראתם בשמחה - "איפה בית הכנסת?"

"רק ישר".

התשובה הפשוטה החשידה אותי. התקשיתי להאמין בפשטותה והייתי בטוח שמדובר בעוד 'הסבר פשוט' שנובע מ'סינדרום בלארוס'...

השעה 09:45.

ישר, ישר ואכן ראינו מרחוק שער פתוח עם סמל מגן דוד, זרזנו את צעדינו ונאנחנו לרווחה. הגענו. בחצר שהו מספר יהודים מ'שלנו' מהמלון וחלק 'טריים' אוחזים במזוודות, כמעט התנפלתי בחיבוק על כל אחד מהם מרוב אושר ושמחה.

חלק מה'חדשים' הגיעו משדה התעופה וחלק מפינסק, בפינסק התפשטה שמועה שהגבול של 'גומל' הולך להיפתח ולכן הם הגיעו לכאן. במשך הימים הבאים הייתה זליגה מפינסק לגומל, שהחלה טיפין טיפין ונגמרה בשטף שרוקן את פינסק וצ'אייקה לחלוטין.

כמה מהפינסקאים הסתובבו אובדי עצות להיכן לפנות ואיפה להתאכסן. החזה שלי החל לחזור לגודלו המקורי, עליתי שלב בשרשרת המזון… לפחות יש לי היכן לשהות וייעצתי להם לפנות למלון שלי - היחיד שהכרתי באיזור כאן...

 

[מגבת]

עליתי שלב בשרשרת המזון…

אך... זה טוב!!
מתי פרק הבא?

 

[וי שלוק]

מתי פרק הבא?

כנראה כעת אזרז יותר את קצב ההעלאה. למען איכות הזיכרון ועניין הציבור.

 

[וי שלוק]

-פרק ז' - ​

הלובי של בית הכנסת קידם את פני בשרשראות דגלי ישראל על מלמעלה, ספות מבד אדום לאורך הקירות, על לוח מאולתר וסביבו תלויים תמונות שונות מהווי החיים הקהילתי, טיולים משותפים ושל אישים שונים. חלק מהתמונות הובילו להסטת עיניים מהירה ואנחה קצרה. יהודים בגלות.

לצד דלת העץ המובילה להיכל בית הכנסת תלויה יצירה משותפת של חברי הקהילה - כפות ידיים שנוצרו ונצבעו ע"י החברים ומודבקים על בלוק נייר היוצר ציור של עץ חזק ויציב. וואוו, איזה רעיון. בבני ברק אפעס...

נכנסתי, מחפש באגביות בולטת את מגשי הקוגל והעופות למכירה, מאמין שהמכירה המדוברת על מאכלי שבת מוכנים כבר הסתיימה, ואז אני קולט שיש שקט יחסית במקום, מספר אנשים יושבים בשקט במקומות ללא ספרים והפנים ל'מזרח'.

על יד בימת ספר התורה עומדים שני אנשים, אחד גבוה ורזה עם כובע קנייטש וזקן צעיר. לידו יהודי מבוגר עם תווי פנים מקומיים, כיפה בוכרית גדולה, עם אהבה והתרגשות גדולה בעיניו. הנמוך אומר מספר מילים לצעיר והוא מתרגם אותם לקהל המועט שישב על הכסאות.

מיצבתי את עצמי צמוד לקיר האחורי מנסה להבין את המתרחש, על אחד הכסאות אני רואה את חברי שוכי, בנסיון הראשון לקרוא לו ננזפתי ע"י יהודי ענק עם פאות מפוזרות "שה, כצת כבוד". בדל אחד כבר יש לי, נדרש כאן כבוד. בסדר.

אחרי שני דקות של האזנה, הבנתי שמנסים לארגן סעודות שבת לכל הבאים, והנידון הוא מהי כמות האנשים שלהם יש צורך לדאוג.

בחרדיות מה צדתי את עינו של שוכי ורמזתי לו שיוסיף אותי ואת חיליק ונחמן ל'קבוצה' שלו, ע"מ שיכינו גם עבורינו מנות.

הבלאגן היה נורא, אנשים לא הבינו מה רוצים מהם ואיך יצליחו להתכונן לכמות האנשים שעלולה 'לצנוח' בעיר בכל רגע נתון, איפה יאכלו כולם? חלק מהאנשים העיזו אפילו לרטון מלחץ ועייפות. המתורגמן ניסה ללא הצלחה להרגיע את האנשים ולהסביר "הם בסך הכל רוצים לעזור, יכינו בערך לפי כמות האנשים. לא נורא. יהיה לכולם, בעזרת ה'".

אצל אייזיק 'המקומי' הנמצא כאן כבר שבועיים שכעת נכנס ונעמד לצידי בשוליים בררתי מי הם שני האנשים שעל הבימה. הנמוך הינו האיש החזק כאן ומשמש רשמי כראש הקהל והוא הרוח החיה בחיי הקהילה המקומית, לצידו זה הרב של המקום - הרב דוד.

אייזיק, שכונה עד עתה כ'ראש הגולים' לגומל והיה המוציא והמביא לכל צרכי הגולים בעיר הומייל, התפתל כעת לצידי, "הם לא יודעים איך לדבר איתם. חבל. זה יכול להיות מאוד לא נעים". הוא יצא את השוליים והתקדם למרכז לנסות לסדר את העניינים. עיני הרב דוד אורו כשראה אותו.

לא היה פשוט לאייזיק לתווך בין הצדדים שלא בדיוק הבינו אחד את השני, חלק מהקהל היו אנשים קשי יום שמסתובבים כבר שבועיים בבלארוס ונפשם נקעה מהגלות המר הזאת, הרטינות היו רבות ואפילו התקפות חסרות פשר והגיון.
אחרי דיון שלא ממש צלח ותיווך מתחנן של אייזיק, הוסכם שיש כמאתיים אנשים שאין להם היכן לאכול.

במהלך הדיון היו מספר יהודים ששאלו שוב ושוב על ענייני כשרות. על הבישול מופקדים יהודים מקומיים, שמכינים את האוכל במטבח הקהילה המקומי והם למדו את ההלכות 'פחות או יותר'. הבשר הינו משחיטת חב"ד בפינסק.

כשתם הדיון הרב קרא לאייזיק ולחש מספר מילים באוזניו. אייזיק ניגש לעברי ואמר שהרב רוצה לדבר עימי תיכף בחוץ. תמהתי.

הרב במילים קצרות מסר לי, לשוכי, ליהודי נוסף עם כובע 'סאפר' וגרביים שחורות ועוד מספר יהודים שהכיר מהשבועות הקודמים שהמכנה המשותף בינינו היה הקושיות שלנו בנוגע לכשרות המאכלים "שכל מי שלא סומך על הכשרות כאן ומקפיד על כשרות כמו בארץ, יכול לבוא לאכול אצלי", ומינה את אייזיק כאחראי ע"מ שהמכסה לא תעבור את ה-17 אנשים שאותם יכול סלונו להכיל.