בנות ונשים יקרות,
שאלו אתכן פעם את השאלה הידועה- "אם היית על אי בודד- מה היית לוקחת איתך?"
האם אנחנו מצליחות לדמיין באמת איך זה לחיות על אי בודד? בלי אף אחד בסביבה?
יש כאלה בינינו שלא צריכים לדמיין...הם חיים את זה כבר 7 חודשים ארוכים ולא רואים את הסוף.
קוראים להם מרים, או חנה, יוחנן, אבריימל או יחזקאל.
פעם הם היו חשובים, ניהלו חנות או עבדו ופרנסו בכבוד את משפחתם.
פעם הן היו בלעבוסטיות! גידלו דור ישרים לתפארת, טיפלו, האכילו, החליפו, כיבסו, בישלו ועוד הוסיפו שעות חסד לנזקקים.
אבל היום?
היום הם על אי בודד.
לבד. לבד. לבד.
ציבור הקשישים והקשישות אשר מחוייבים להמצא
בבידוד ובריחוק חברתי על מנת לשמור על חייהם
סובלים כבר מזה 7 חודשים מירידה משמעותית וניכרת במצב הרוח, ברמת התפקוד בבית ובחוץ,
ומבדידות גדולה.
בכוחנו לעזור להם בס"ד!
בואו נסתכל סביבנו ונשים לב האם יש לנו שכנים קשישים/ות
הזקוקים לאוזן קשבת , לשיחה טלפונית שתפיג להם את הבדידות הנוראה.
נשמח לקבל מכם פרטים או הצעות להתנדבות, (התנדבות לשיחת טלפון של פעם בשבוע או לערוך קניה בשבילם ולהביא להם)
וביחד נחזיר להם את השמחה והחיות!
אסיים בסיפור שסיפרה לי חברה לעבודה -
יש לה סבתא רבתא, אהובה ומוערכת, שעד לאחרונה ישבה לבד בביתה.
עקב
הקורונה חדלו מלבוא לבקר אותה בני המשפחה.
לאחר 3 חודשים, התקשרה הסבתא לנכדיה וילדיה ואמרה את המשפט הבא:
"תראו....מתישהו הרי אני אמות. או מקורונה, או מבדידות. אם למות- אז לפחות לא מבדידות".
בואי לא ניתן להם למות מבדידות.
מי שיודעת על קשיש\ה שמעוניינים במתנדבת או מי שרוצה בעצמה להתנדב שתיצור קשר
או באימייל mitnadvim.55 @
gmail.com
הנושאים החמים
אבל בזה עוד יותר
Reactions: chaim המלך1 //