יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.
*
איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.
הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.
"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"
אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.
"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"
מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.
"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"
הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.
"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.
"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".
אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.
"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".
עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".
הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.
חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?
בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.
דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.
אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.
הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.
אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.
רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.
שכחתי מהפוסטר של נאור!
כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.
גאודקר, איזה תזמון.
הנושאים החמים
Reactions: מימיי, ;בינארית, אוראל סולטן ועוד 7 משתמשים10 //