אני ראיתי תלמידות משני הסוגים.
את אלה שלקחו ואת אלה שלא.
וחשבתי לחלוק אותו, אולי יסייעו להבין באופן מעשי איך זה עובד בשטח.
א. ספור ישן.
תלמידת כיתה א'. הגעתי להתמחות בהוראה מתקנת.
קבלתי את הילדה ה"קשה" בקבוצה.
ואכן, בתצפית, הילדה היתה תזזיתית (כאילו מופעלת ע"י מנוע, כמו שכתוב בשאלונים...)
לא יכלה לשבת דקה על הכיסא.
היה לנו קשר טוב, שנבנה בעמל רב ובקושי.
ניסיתי ללמד אותה קריאה, ולא צלח. בשום אופן לא הצליחה לקלוט את ההבדל בין פ' רפה לפ' דגושה.
אחרי כחודשיים של למידה וקשר, פעילויות בבית שלה, ושיעורים חוויתיים, הופסקה הלמידה,
משום שראינו שמבחינת הקריאה אין שום התקדמות.
האם התנגדה מכל וכל לטפל תרופתית בילדה. ואני נאלצתי לעזוב אותה ולקבל תלמידה אחרת במקומה.
כל שבוע שהופעתי בבית הספר, גיליתי את השינוי שחל בילדה.
בהתחלה היה זה השיער המרושל (בתחילת שנה, היא היתה נראית פיקס. מסודרת, מאורגנת מטופטפת).
אחר כך, אלו היו השרוולים המרושלים, שאהבה לכסוס בשעות ההפסקה.
היא היתה הולכת ומטיילת לה בהפסקות מכאן לכאן בחוסר מעש, כמו אריה בכלוב.
העיניים שלה היו כבויות, היא היתה נראית במצב נוראי! פשוט לבכות.
הילדה היתה מנותקת מעצמה ומסביבתה, ולא הצליחה לצור קשר עין.
היה לה רע. לא היה לה טוב.
היא רצתה כל כך שמשהו יאפשר לה לשבת רגע במנוחה ולהבין מה קורה סביב.
היא רצתה שמשהו ישתיק לכמה רגעים את כל הגירויים שמסביב.
(נראה היה כאילו היא נמצאת באופן תמידי בתוך אולם שמחות, קרוב קרוב לתזמורת.
רעש, בלאגן, המולה, תזוזות מפה ומשם. אפס יכולת להתרכז).
הילדה קמלה. תוך חצי שנה, כבר היתה זקוקה לטיפול הרבה יותר מאסיבי והרבה יותר מורכב.
אם רק ההורים היו נענים לפחות לנסות ולבדוק האם זה עובד טוב...
ב. סיפור אחר, שהתחיל בדיוק כמו הקודם,
אבל ב"ה המשיך באופן אחר לחלוטין.
תלמידתי, לאחר מתן טיפול תרופתי, הפכה להיות משהו אחר לגמרי.
מילדה מרושלת, מבולגנת, חסרת מנוחה וחסרת ידע, הפכה לילדה החכמה של הכיתה, מסודרת, מאורגנת,
מלאת שמחת חיים וסיפוק.
אבל- כל פעם צצה בעיה אחרת.
חוסר תיאבון, אפאטיות, ובסוף, הקש ששבר את גב הגמל- דפיקות לב מואצות.
אז כל פעם, עד שהולכים לנוירולוג, עד שמסדרים את המינון, עד שבודקים ונכנסים למסלול,
שוב, הילדה חוזרת למצב הקשה שהיה קודם.
אבל לזה אין תרופה. מה תעשי עכשיו?
לילדה יש דפיקות לב מואצות. כל בר דעת מבין שאין אפשרות להמשיך כך ליטול את הכדור.
זהו.
זה מה שיש לנסיוני הדל להציע.
אבל בינתיים, לא ראיתי תלמידה אחת, שהריטלין פגע בה באופן רגשי / חברתי וכדו'.. אלא בדיוק להיפך.
הקושי האמיתי, לדעתי, הוא הקושי הטכני, והוא- תופעות הלוואי של הכדור.
וכל הורה שהיה רואה את ילדו במצב של קושי בעקבות נטילת הכדור, היה מפסיק את נטילתו באופן מיידי.
באמת, מענין אותי לדעת
@מטאלי , יש לך ניסיון עם תופעות לוואי? או שב"ה הכל הלך חלק?
הנושאים החמים
