סיפור בהמשכים יקיר לי אפריים

[.כותבת.]

נראה לי שהבכי שלו עדיין קצת מיותר. השלב הזה של הבעיטה מלווה בדר"כ באדישות וניכור. מגננה של חוסר אכפתיות כזאת. הבכי קצת מקדים את זמנו בשלב הזה. יותר מתקשר לתקופה שאחרי, לבדידות לניפוץ חלומות וכו.

הוא בחור רגיש, היענקל שלנו, שנקלע לקושי רגשי בישיבה כפי שהבנתם, מבחור "וואו "בישיבה קטנה הוא נבלע והגיע למקום של אפס ואת נחמתו הוא מצא בדברים מפוקפקים.. הוא לא בועט, הוא לא בורח, הוא רץ אל הסינוור שהוא מרגיש שנותן לן חיים.
וגם משהו בסיטואציה הזאת, שלו ושל אחותו שקרובה אליו מאד, המחשבה על ה"שבעה" של אבא שלו, הבכי שלה, כל זאת בנוסף לקושי ולהחלטה שלו, שבאה ממקום יותר ריגשי, הרגיש לי שאמורים להביא אותו למינימום של בכי. לדמעות בודדות ואמיתיות.
אבל שוב, ייתכן שאני טועה.. ככה נראה לי

 

[+shira]

הוא בחור רגיש, היענקל שלנו, שנקלע לקושי רגשי בישיבה כפי שהבנתם, מבחור "וואו "בישיבה קטנה הוא נבלע והגיע למקום של אפס ואת נחמתו הוא מצא בדברים מפוקפקים.. הוא לא בועט, הוא לא בורח, הוא רץ אל הסינוור שהוא מרגיש שנותן לן חיים.
וגם משהו בסיטואציה הזאת, שלו ושל אחותו שקרובה אליו מאד, המחשבה על ה"שבעה" של אבא שלו, הבכי שלה, כל זאת בנוסף לקושי ולהחלטה שלו, שבאה ממקום יותר ריגשי, הרגיש לי שאמורים להביא אותו למינימום של בכי. לדמעות בודדות ואמיתיות.
אבל שוב, ייתכן שאני טועה.. ככה נראה לי

תמיד יהיו 100 דרכים לקרוא סיפור, ו100 דרכים להסביר אותו.
לך כסופרת תמיד שמורה המילה הראשונה והאחרונה בעניין.
אבל אם יש תגובה שפחות מתחברת - לדעתי כדאי לך לשמוע, ולחשוב איך בפרק הבא את מעבירה לנו את האופן שבו את רואה את הדברים, כדי שנתחבר. הסברים פחות יועילו...
יש לי קטע כזה, שמרוב שאני אוהבת לקבל ביקורת על הקטעים שלי - אני בטוחה שכולם רוצים גם... אבל אם אני טועה תרמזי, ואני מיד מפסיקה

 

[.כותבת.]

יש לי קטע כזה, שמרוב שאני אוהבת לקבל ביקורת על הקטעים שלי - אני בטוחה שכולם רוצים גם... אבל אם אני טועה תרמזי, ואני מיד מפסיקה

לא טועה בכלל, אז אני רומזת בקול שתמשיכי!! כתבתי כמה פעמים שאני רוצה מאד מאד כמה שיותר ביקורת, אז תודה לך, והמשיכי.

ולחשוב איך בפרק הבא את מעבירה לנו את האופן שבו את רואה את הדברים, כדי שנתחבר.

מאה אחוז
תודה!

 

[הוריקן]

קראתי עכשיו ברצף את כל הפרקים והם פשוט מ-צ-ו-י-נ-י-ם!!!
תוכן, תיאורים, אמינות, הכל מדהים.
נשביתי בקסם של הסיפור לגמרי!!
תמשיכי ככה, כל הכבוד!

 

[המלמד מבני ברק]

רואה את אח שלה. רק אותו

יפה ומאוד נכון.

היא זרקה את ראשה על המיטה

זרקה את עצמה היה עשוי יותר להתאים, לא?

דקות ארוכות היא בכתה. לא חושבת על כלום. בכתה בבכי של טירוף את ההתמוטטות הפתאומית של קירות שחשבה שעשויים הם פלדה. בכתה את הבכי שלה, את הבכי של אחיה. את הבכי של הפחד. של ההלם. של הכאב, שעדיין כל כך לא מעובד, רק קורע מהלב הקטן שלה, פיסות פיסות.

ובסוף הוא עצר, הבכי. באותה פתאומיות בה החל. הוא עצר בגלל טיפה אחת, שצנחה עליה, מלמעלה.

כתיבה יפה ורגשנית כמותאמת לקטע, כתיבה יפה מאוד @כותבת, מחכים מאוד להמשך.

 

[הוריקן]

מחכים מאוד להמשך

בהדגשה על המאוד

 

[.כותבת.]

6.



שוכבת במיטה. עם שמיכה על הראש, והאצבעות תקועות עמוק בתוך האוזניים. מנסות להשתיק.
לא , אין בזה שום היגיון.
הצרחות הן בראש. הצרחות הן בלב.


יושב על הרצפה. עם כפות ידיים על המצח. כאילו מנסה לעצור את גוש הכאב שהתנחל בראשו.
לא, זה לא יעזור.
הגוש הוא במוח. בגרון.


אין סיכוי. אין סיכוי. לא יענקל. לא יענקל. לא יענקל.
יענקל? יקי.
בכי שמטלטל את כל גופה פורץ שוב מפיה, אלוקים. היא לא מסוגלת.


אין סיכוי. אין סיכוי. למה סיפרתי לה. למה. הייתה בטוחה שאח שלה, יענקל, הוא הכי..
יענקל? יקי.
הוא זוקף את סנטרו, מזדקף ומהדק את שפתיו. היא במילא תדע. הוא עושה את זה ודי. הוא מסוגל.


רחשים מפתח החדר. מישהו עומד שם.
מישהו? יענקל. היא תוקעת את אגרופיה בפה. שרק לא ישמע את הבכי.


רחשים מפנים החדר. מישהו בוכה שם.
מישהו? מירי. הוא תוקע את אגרופו בכף ידו השנייה. בחוזקה.


רואה אותו נכנס. מתרוממת קלות ומרימה אליו זוג עיניים אדומות. מה יענקל? היא לוחשת.


הוא משפיל את מבטו. מהוסס. אה.. מירי.. ניזכרתי שרצית משהו שבאת אלי לחדר, מה רצית?


הקול המהוסס הזה גורם לגוש מאיים לטפס במעלה גרונה, והיא דוחפת אותו, מהר. כלום יענקל. לא משנה.


הקול הזה שלה, שמלא בנהר גועש, גורם לו דווקא להתעקש. מירי אני רוצה לעזור. מה רצית?


סתם. תסתכל בטיוטות של המכתב שם.. רואה אותו תופס את המכתב בידיו. מנסה להבין. פשוט חברה שלי. ספרדייה.. וחשבתי שלא יקבלו אותה לסמינר.. אז..

בום.
אלפי פטישים צורחים בבת אחת במוחה, ואזעקה עולה ויורדת מקפיצה בה את כל מערכות הגוף.


בום.
פטיש ענק ומהדהד מכה בעוז במרכז מוחו. היא כתבה על חברה שלה..

והיא? ואני?


העיניים של שניהם מתרוממות ונפגשות.


היא והוא. והוא והיא. שניהם הבינו. המילים מיותרות. כרגיל.


יענקל? הקול שלה רועד, מצפה, מתחנן. אולי זה לא אמור להיות אכפת לה עכשיו. אבל.... זה החיים שלה.


מירי... הוא עוצם את העיניים. זה.. זה החיים שלה.


שניות ארוכות חלפו עד שפתח את עיניו ואמר בקול נחוש. בקול הרגיל שלו, הישן, מפעם. בקול של האח הגדול והטוב, שמבין, ועוזר, וסומך, ותומך, האח המוצלח והדואג.
קול ישן. מפעם פעם.

מלפני דקות רבות.

"מירי, עד שאת תתקבלי לסמינר שאת רוצה, אני לא אעזוב את הישיבה. ויהי מה.

אני מבטיח."

 

[המלמד מבני ברק]

וואו! איזה פרק עוצמתי, אני מדמיין את זה כמו סצנה מתוך סרט ופשוט מצטמרר, המלים התואמות, התנועות, ההבטחה שגומרת את הפרק בטראסק עוצמתי, @כותבת יש לכם את זה בידיים...

 

[מנוחה כהן]

טוב, הסיפור מהמם.
תרתי משמע...

בפרק האחרון- אהבתי מאד! את החזרות.

היא והוא. והוא והיא.

לגמרי.
תודה על זה
פרק של השראת כתיבה.

 

[.כותבת.]

פרק של השראת כתיבה

לגמרי
זה באמת פרק שהוא בקונספט אחר לגמרי. מדבר את הזוויות האישיות של שניהם בהתאמה כל כך, וכל כך לא.
וכמו שאמרת מנוחה, זה באמת היה ברגע השראתי
שאלה - האם לדעתכם זה נכון ומתאים לשים באמצע סיפור שכתוב רגיל קטע שכתוב בקונספט שונה?
או שנכון להביא את זה רק בסיפור קצר כשכל הסיפור כך?
אשמח לחוות דעתכם

 

[מנוחה כהן]

שאלה - האם לדעתכם זה נכון ומתאים לשים באמצע סיפור שכתוב רגיל קטע שכתוב בקונספט שונה?
או שנכון להביא את זה רק בסיפור קצר כשכל הסיפור כך?

היה לי קצת מוזר, אבל הפרק כתוב טוב שהתעלמתי

 

[.כותבת.]

7.



"כבר עברנו את השלושים אחוז".

אריה נאנח ונשען על הכיסא, לראשונה בשעה האחרונה, "אתה בטוח"

"בטוח. נשארו רק כמה מקומות אחרונים לעסקנים שיאיימו ברצח. אני לא נכנס שוב לצרות האלו, תאמין לי שעם על החברים הנחמדים שלנו אני אקבל לפחות עוד עשר אחוז" שולם פותח וסוגר את העט בתקתוק שמעצבן את אריה, וידו שמתאגרפת מתחת לשולחן ומכה לבסוף מעליו, עושה זאת בעוצמה רבה משתכנן, "זה לא הגיוני המצב הזה, פשוט לא, אין שום הבדל ביניהן לכל בת אחרת"

ר' שולם ליכנשטיין מרוגז. כבר חצי שעה הם מידיינים על ילדה אחת וזה לא מוצא חן בעיניו. אריה מביא לו משפטים שחוקים ומרגיזים. מה לעשות שהוא לא יכול, פשוט לא יכול לקבל עוד ספרדיה בזמן שבסמינר המתחרה בעיר לא עוברים את העשרים אחוז וייהפך העולם. הסמינר שלו ייהפך לסוג ב' ואסור לזה לקרות.

בעצבנות הוא מוציא מהכיס את המכתב שכיוווץ' בתוכו בבוקר וזורק אותו לעבר סגנו האדום. "קח" הוא אומר בחדות "יש פה עוד מישהי שחושבת כמוך בקשר ללאה הזאת"

אריה נאנח. הוא יודע ששולם צודק, אבל קשה לו כל פעם מחדש עם המידור הזה שלא הוא קבע ולא האיש העצבני שיושב מולו. מי כן? הציבור? העסקנים? ההורים?

הוא פותח את הדף המכווץ' שנזרק לעברו. דף שורות. מוזר. ובלי מעטפה רשמית.. זה מכתב שאמור להשפיע על מנהל? מאיפה צץ העסקן התמים הזה? העסקנים של היום מתחילים בלתלוש לך את האוזניים, ומסיימים ב.. הם לא מסיימים.

ביסודיות אופיינית הוא מיישר את קמטיו של הנייר האומלל ורק אז נפנה לקרוא את הכתב בילדותי והתמים:

לכבוד המנהל ליכנשטייין

שמי אסתי (שם בדוי), ואני בעז"ה שנה הבאה אלמד בסמינר המרכזי שאתה מנהל.

רציתי לכתוב לך בקשר לילדה אחת בכיתה שלי, שקוראים לה לאה.

לאה היא בת למשפחה טובה ואיכותית, אבא שלה לומד בכולל יום שלם! ואמא שלה תופרת שרק עסוקה בלעשות חסדים. אני בעצמי יודעת על כמה מקרים שהיא עזרה מאד לאנשים ללא תמורה כלל וכלל.

לאה היא אחת הבנות הכי טובות בכיתה שלי, אני לא חברה מאד טובה שלה, אבל עדיין אני רואה היטב כמה היא בת מיוחדת. היא אוהבת את כולן, ודואגת לכולן, ותמיד היא צנועה וענווה, יש לה דרך ארץ לכל מורה ומורה, והיא מתפללת כל כך בכוונה.

היא פשוט בת שתהיה כמו יהלום בסמינר.

אבל יש רק בעיה אחת (שהיא בכלל לא בעיה), זה זה שהיא ספרדיה. ואני מבינה שאני לא מבינה בשיקולים הנכבדים שלכם למה לפעמים אתם סתם לא מקבלים ספרדיות, אבל אני כותבת בתחנונים, שימו לב שיש פה ילדה שונה, לאה חיון היא באמת מיוחדת, תבררו עליה טוב כי היא טובה בהרבה גם מאשכנזיות אחרות שאני מכירה.

תודה שקראת את מכתבי,

אסתי (שם בדוי).

אריה מרים מבט עייף ומחויך לעבר שולם שכלל לא טורח לפענח את ההבעה שמרוחה על פניו שכן מבטו ממוקד כרגע בחוזר מנכ"ל חדש שנחת לו במייל ברגעים האלו ממש.

"על כל שונאי ישראל!! אריה הפעם הם הגזימו, מה הם חושבים לעצמם? מאיפה אני אממן את כל הדרישות ההזויות האלו?? מה אתה מסתכל בי בעיני עגל? שים את הדף הזה בצד ותקשיב, הם רוצים ש"

"רגע שולם, בוא נסגור עניין, תראה לי את התעודה של החברה של אסתי עם השם הבדוי"

"אה זה?? אני בכלל מאמין שגברת אסתי-שם-בדוי זאת רעביצין לאה חיון בכבודה ובעצמה, אבל עזוב את זה עכשיו"

"ר' שולם, תביא את התעודה שלה"

שולם נאנח בפעם השלישית, לגם לגימה ארוכה מכוס הקפה הצוננת והעווה את פניו. אחר פתח את הקובץ המתאים והפנה את המחשב לכיוונו של אריה "תעיף מבט, בזריזות, דווקא תעודה בסדר"

אריה הביט בצג בדקדקנות, וזולתי הסיפרה 100 שריצדה מולו על המחשב, לא ראה שום דבר נוסף. מה שתפס במיוחד את תשומת ליבו היה המדור של הנהגות -מצויין, מצויין, מצויין, מצויין, המילה כמו הסתחררה מולו ומילאה את כל שדה ראייתו. הוא סגר את הקובץ, החלטי. "תעודה מצויינת! לא כל כך הגיוני לא לקבל אותה.. אין בדל מקום??"

שולם הסתובב תזזיתי בכסאו "טוב תעשה מה שאתה רוצה, תכניס אותה לרשימה ודי, אבל תזכור, כשלא יהיה לי חצי מקום לעסקנים שיבואו להוזיל לי דמעות תנין על הכסף שהם צריכים מהלקוחות שלהם, אני מפנה אותם אליך."

"סגור".

.

 

[מנוחה כהן]

חיכיתי להמשך
תודה!

 

[.כותבת.]

8.


הוא עמד ליד הדלת, מסדר שוב את כובעו מול המראה ומפטיר לחלל הבית "שלום אני יוצא".

כשפניו חיוורים וידיו נעות במאמץ פנימי לעבר ידית המזוודה הציץ שוב במראה, ולחש שוב "אני יוצא".

כשכבר היה מחוץ לדלת, נשמעו פתאום את צעדיה הנחפזים של אימו.

בניסיון להתגבר על גל המיאון הפנימי הוא החיש את צעדיו לכיוון המדרגות אבל שרה השיגה אותו.

היא הציצה בפניו, ומה שראתה לא מצא חן בעיניה בכלל. "הולך? תראה איך אתה נראה, אני חושבת שאתה עדיין חולה, אתה לא צריך לחזור מהר כל כך לישיבה."

"אני כן צריך אמא. כבר.. כבר לא למדתי.. ו... בקיצור אני צריך לחזור, ואני מרגיש כבר מצוין לגמרי"

חיוך של נחת שבקצותיו התפעלות נח על פניה ואחר רגע השיבה "טוב יענקל אני סומכת עליך, תלך וה' ישמור אותך. להתראות צדיק'ל שלי".

וכל הדרך לישיבה הדהדו המילים באוזניו והלמו בראשו. אני סומכת עליך, צדיק'ל שלי. סומכת עליך. צדיק'ל.



****



היא הסתובבה חזרה לכיוון הדלת כשראתה את שלוימה עומד בפתח והבעה מהורהרת על פניו.

"שלוימה? וואס איז געשען?"

"משהו מציק לו"

"מה? למי?"

"ליענקל. משהו מציק לו. הוא מוטרד, הוא לא הוא."

החיוך המרוצה, המלא בנחת, עדיין נח על פניה של שרה, ובכלל לא התחשק לה לחפש בעיות. היא גם באמת לא הבינה מה הוא רוצה "שלוימה, הוא היה חולה!" היא סמנה לו עם היד שיפנה את הכניסה לבית, אך הוא נותר נטוע שם, כשידו לופתת את זקנו, ומצחו חרוש קמטים "לא שרה, זה יותר מזה... את יודעת, היום צריך לשמור על הילדים טוב, לשים לב לכל דבר, ואני מרגיש שקורה לו משהו, אני לא חושב שנכון להתעלם "

שרה השתחלה לפנים הבית והתקדמה לכיוון הסלון "שלוימה, למה לחפש בעיות בילד הצדיק שלנו? ראית איך הוא רוצה לחזור ללמוד? הכל בסדר, אני אומרת לך" היא התיישבה על הספה וערימת הכביסה התחילה להתקפל במהירות.

שלוימה הסתובב קמעה, אך נשאר במקומו כשהוא בוהה בכביסה הצבעונית, משל כל סודות היקום טמונים בה. "אולי משהו רגשי שרה, אולי משהו עם החברים בישיבה החדשה, לא מחייב שזה ענייו רוחני דווקא". עוד דקה ארוכה עמד כך, כשעיניה נעוצות בו בתוכחה, אחר נאנח, וניגש לכיוון המטבח. "נו שויין, כולנו חווינו משברים כאלו ואחרים בגיל הזה, שיעבור את זה בעז"ה בקלות ובמהירות"

"שלוימה!"

"שרה, מה את רוצה, אני מרגיש, לב של אבא."

"שלוימה", היא הרימה את הערימה המקופלת ופנתה לכיוון החדרים, "הכל בסדר, סמוך עלי.

שכל של אמא".



***



"אז לא העזת" הוא סקר את דמותו של יענקל מעם המיטה. "ידעתי. נו, בסוף חזרת. לא העזת לעשות את הצעד שנכון לך."

יענקל עמד נבוך ונשך את שפתיו. הוא פה בגלל מירי, נכון, אבל זה לא עניינו. הוא לא יבין, הוא רק יגיד לו שלמירי יהיו חיים מאושרים יותר אם לא תלך לסמינר הזה.

מרחוק נשמעו קולות לימוד סוערים, אבל השקט שבחדר נשמע היטב.

"אני, אני באתי קצת להיפרד מהישיבה בתוך הנפש שלי, שאני לא ארגיש כאילו תלשתי, לסגור את הפינה ש.."

"בלה בלה בלה"

"אה??"

"בלה בלה, תירוצים תירוצים, אתה פשוט פוחד פחד מוות מההורים שלך, תגיד את האמת. אבל יקיל'ה" הוא זינק מהמיטה לכיוונו, "בגלל שגם אני כמו שפן חוזר כל פעם הביתה וחוזר משם לישיבה כמו מלך השפנים, אני מבין אותך." צ'פחה חברית וכואבת במיוחד חתמה את דבריו.
הוא גיחך כשראה את יענקל מתקפל כאקורדיון, סידר את הקמטים שבבגדיו ופנה בעליזות לעבר הדלת, "יאללה ש'תחרר מהתיקים, בוא נצא לאיזה סיבוב".

"אממ.." יענקל התאושש והניח את מזוודתו על המיטה, פותח את הריצ'רץ' באיטיות. "אני הולך ללמוד, הם רק התחילו, נכון?"

"ללמוד?" הוא זייף שיעול קולני "מה יש לך, עד שחזרת, בוא נהנה קצת ביחד מהחיים!"

יענקל הוציא בשתיקה את המצעים ופרש אותם על מיטתו.

הוא הביט בו בעיניים מצומצות ולבסוף שאל - "יקי, מה קרה?"

יענקל יצא מחדר, אחר הסתובב, תקע את מבטו בתקרה והסביר בקול עמום ולא משכנע, "אני לא רוצה שיעיפו אותי, אני רוצה להחליט לבד מתי להתעופף מפה"

"ככה!" הוא שוב סקר אותו במבטו מכף רגל ועד ראש, וכשיענקל הסתובב ללכת הוא לחש לו בלעג "יענקלה הצדיק, שכחת לנשק את המזוזה ביציאה"

יענקל הסתובב בחדות. "היי!! לא קרה לי כלום, אל תדאג, אני לא בדרך למשגיח להלשין עליך. הכל נשאר אותו דבר, אני מצפה בקוצר רוח להשלים איתך הלילה חוויות של שבועיים. אבל!" הוא הזדקף, "מסיבותי שלי, אני כרגע אהיה ילד טוב ירושלים בחזקת שמונה מאות מבחינת הצוות, ברור? אפס תקרים".

הוא קד קלילות לפני חברו המופתע, קרץ לעברו קריצה מחויכת ופייסנית, ובסיבוב חד פנה חזרה לעבר אולם הלימוד הסוער.

.

 

[מנוחה כהן]

"שרה, מה את רוצה, אני מרגיש, לב של אבא."

"שלוימה", היא הרימה את הערימה המקופלת ופנתה לכיוון החדרים, "הכל בסדר, סמוך עלי.

שכל של אמא".

זה!
תודה!

 

[וי שלוק]

יפה מאוד.
וכיוון שבוקש ביקורת אני שמח לייישם -

הוא

הוא

כשהוא

הוא

הוא

אותו.

כל הגופים האלו הם רק בארבעה קטעים הראשונים!
והחסרון: הקורא מתעייף כאשר מאכילים אותו בכפית דברים שכבר ברורים לו. ולכן עדיף לסמוך על האינטליגנציה ולא להזכיר שוב ושוב במי מדובר.
בכללי עלילה מרתקת, יפה ואמינה.
(יש מקום לשיפור בהתנסחות).

 

[.כותבת.]

כל הגופים האלו הם רק בארבעה קטעים הראשונים!
והחסרון: הקורא מתעייף כאשר מאכילים אותו בכפית דברים שכבר ברורים לו. ולכן עדיף לסמוך על האינטליגנציה ולא להזכיר שוב ושוב במי מדובר.

תודה! שיפצתי קצת את הפיסקה הראשונה. ככה יותר טוב?
בפסקה האחרונה בטח הבנתם ש"הוא" זה אותו "הוא" מפרק 2. שזה תוארו כרגע...

 

[.כותבת.]

לפרק הקודם לחצו כאן

9.


אם הוא לא רוצה להישאר, לא צריך.

בכלל, היענקל הזה, פחדן שהוא. חוזר פעם אחר פעם לישיבה, אחרי שהוא יוצא ממנה בהצהרות ש"השבת חופשית הזאת - הופכת אותו לחופשי לנצח."

הוא כבול לכאן באזיקים.

ואתה לא פחדן בכלל, מתלגלג קול בתוכו.

פחדן פחדן, לא פחדן מה פתאום. בטח שכן. חה.

נשכב על המיטה עצבני, מותח את ידיו ומפהק פיהוק ערני שנוצר רק אחרי בייגלה משומשם מכל הכיוונים.

וחוץ מזה, הקול מתלהב מהצלחתו וממשיך להרצות את טענותיו במרץ, חוץ מזה שמה אתה קורא לו פחדן? הרי בלעדיו לא היית מעז לעשות כלום. סתם היית קובר את כל החלומות שלך, היית ממשיך לנצח במסלול שהכינו לך עוד טרם בכית בחדר לידה.

זה נכון. בלי יענקל הוא לא באמת היה מגיע לאן שהגיע. נס שיענקל קיים, ונס שהוא הצליח לזהות אצל יענקל את זה שהוא גם בכיוון.

נמאס לו להגות בחברו שהתחסד מסיבות עלומות. הוא יחכה לערב, יראה אם יענקל יעמוד במילותיו, והוא אכן מתכנן להשלים בערב את כל מה שהפסידו, אם הוא אכן יעשה את זה, זה יהיה ערב טוב. אחחח. טוב מאד.

ברור שהוא יעשה את זה. זה... זה כל החיים שלו עכשיו בערך. את מי יש לו בישיבה חוץ ממנו? ומה עוד ממלא לו את הראש חוץ ממה שממלא את המכשיר הקטן והחמוד שלו?

אממ.. הגדול והחמוד.. הוא מגחך לעצמו, פותח שוב את המסך של מכשירו הענק והחמוד שננטש עם כניסתו הנסערת של יענקל לחדר, הופך אותו למצב טאבלט, ושוקע חזרה במה שהיה פתוח שם רגע לפני כן.

הוא לא יודע כמה זמן הוא היה שם, בחדר, עד ששמע את הצעדים הכבדים שמתקרבים. באלפית השנייה הוא זינק ממקומו, מודע לעובדה הנוראית שהוא לא נעל. שכח לנעול. הדלת לא נעולה. לא נעולה!!!

המוח שלו עבד במהירות שיא. אם הוא ינעל עכשיו, הרי שקול המנעול החלוד שנאנק בסיבובו יהדהד ברמה במסדרון ויזניק את המשגיח לחדרו כדי לבדוק מי הוא זה ואיזה הוא אשר נעל את הדלת בפני משגיחו. בזמן השיעור.

הוא משך בתנופה את ידית הארון האישי שלו.

נעול. הדלת נעולה. סגורה. חתומה. איפה המפתח????

באלפית השנייה הוא היה בצד השני של החדר, מחביא את המחשב טאבלט מאחורי ערימת החולצות של יענקל. יופי, זה מוחבא טוב.

הוא כבר במיטה, עמוק מתחת לשמיכה, אדום כולו. הוא יגיד שהוא עייף, שהוא נעלב, שהוא בדיכאון, די עם השטויות נו!!! שהוא חולה. כן בדיוק, שהוא חולה, בקושי יכול לזוז. בטח שלא לרדת לשיעור.

הוא מזיע כולו, כך שגם אם המשגיח יתעקש לממש את מצחו, הוא יספק את התוצאה המבוקשת. בכלל, מי אמר שהמשגיח ייכנס? אולי הוא סתם..

"אני שואל את עצמי מה בחור עושה במיטה בשתים עשרה בצהריים. כל חבריו נמצאים עמוק בתוך הסוגיה, והוא עמוק בתוך הכרית. ולמה הבחור לא מרים את ראשו מהעומק הזה, אפילו כשהמשגיח עומד בפתח ומחפש תשובות לשאלות הקשות האלו? מה אומר הישיבע בוחער? אולי נשלח את הקושיה לחבריך שלומדים? שיאמצו את מוחם במציאת סברא שתפריך את הקושיה הזאת? אולי היא תפריך את עצם קיומה של אפשרות כזאת, הא? מה אומר התלמיד חוכעם שלנו? הוא קיים או לא?"

שיעול כבד ענה לו מהמיטה, ופרצוף אדום כסלק בצהרי יום שרבי נגלה לעיניו, מציץ מתחת לשמיכה. "המשגיח, אני.. אאגגחח... ההההאאאחחח!! אני חולה.. לא מרגיש טוב, משהו מוזר, אהממ אהמממ!!! לא מצליח לנשום בקושי"

הוא שחקן טוב. תמיד אמרו עליו את זה. בכיתה ח' הוא היה הפריץ שמגרש את היהודי מהאכסניה. וכישוריו כנראה התפתחו בסתר, שכן אין דרך אחרת להסביר את העובדה שסבר פניו של המשגיח, שמנוסה, ותיק ורגיל בהעמדות פנים כגון דא, השתנה לחלוטין, כשרמז של רחמים נשקף מעיניו.

"הואו, מחילה מחילה, סתם חשדת בך, אני מצטער אם גרמתי לך עגמת נפש, כבר אשלח את אחד הבחורים להכין לך תה, ולהיות איתך כאן, מצטער מצטער צדיק"

נראה היה שהוקל מעט לצדיק ששכב תחת ערימה השמיכות,. בקול רועד ומנוזל הוא ביקש מהמשגיח שאם אפשר, הוא ישמח שישלחו הנה את חברו הטוב, יענקל. יהיה לו נעים יותר להיעזר דווקא בו.

"א וודאי א וודאי צדיק, תיכף ומיד הוא יגיע הנה"

המשגיח הסתובב לכיוון הדלת.

הוא החניק אנחת רווחה ותחב את פניו עמוק יותר בתוך הכרית, שייגמר כבר הסיוט הזה. לפחות הוא מרוויח מזה משהו, הנה תיכף יענקל יבוא לפה ו..

"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!"

"הצילו!!!!" הוא זינק מבועת ממיטתו לשמע הצווחה החייתית, בשביל לראות את המשגיח עומד רועד מול ארונו הפתוח של יענקל. רק עכשיו הוא ראה את הכבל שהשתלשל מהארון. של יענקל. הצצה חפוזה הפילה אותו פיזית על המיטה. למה. למה. למה הוא לא סגר לפחות את הסרט. למה המשגיח לא יכל לראות לפחות מסך טאבלט חלק, למה, למה, למההההההה.

הצווחות החרישו את מוחו, ופתאום הוא הצטלל וגילה את המשגיח רוכן מעליו, אש בוערת בעיניו.

"סליחה שהבהלתי אותך. אני.. תשתה מיים." קולו רעד. אצור, זועם, בוכה, זועק. "ואני מצטער צדיק, יענקל לא יבוא להיות אתך פה היום, יענקל לא יבוא יותר אף פעם!!!!!!!!"

המילים האחרונות נאמרו בצעקה שהדהדה לאורך כל הפרוזדור. המשגיח פרץ החוצה מן החדר, לעבר חבריו הלומדים.

עם המחשב.

שלו.

 

[.כותבת.]

אשמח מאד לביקורת. הערות, הארות ותיקונים

 

[מנוחה כהן]

"ואני מצטער צדיק, יענקל לא יבוא להיות אתך פה היום, יענקל לא יבוא יותר אף פעם!!!!!!!!"

למה עשית את זה?
אבל הפרק כתוב מעולה!
הצרחה של המשגיח אולי קצת ארוכה מדי, או שזה קול מהסרט?
ומוזר לי טיפה שאחרי זה המשגיח עדיין לא חושד בו...