סיפור בהמשכים יקיר לי אפריים

  • הוסף לסימניות
  • #61
למה עשית את זה? :(
גם לי עצוב :(
אבל הפרק כתוב מעולה!
תודה!
הצרחה של המשגיח אולי קצת ארוכה מדי, או שזה קול מהסרט?
הצעקה היא של המשגיח. צעקה של זעזוע, הלם וכאב, אני שמעתי אותה באוזני רוחי (יש ביטוי כזה? ;) ) והצטמררתי, זה כאב.
אולי באמת היא ארוכה מדי.. אבל העריכה כבר נחסמה לי :(
ומוזר לי טיפה שאחרי זה המשגיח עדיין לא חושד בו...
יובן יותר בהמשך
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
לפרק הקודם


10.

בבת אחת הופנו כל הראשים לכיוון הכניסה.

טריקת הדלת עוד הדהדה כשנשמעה צעקתו-שאגתו של המשגיח.

"דייטש!!!!! בוא לפה!!!!!!!"

מאות עיניים הופנו לעברו. יושב על מקומו, חיוור, מאובן.

לא. זה לא יכול להיות שגילו משהו. לא היה להם מה. זה סתם. זה עלילה. הוא הלשין עלי. לא. לא יכול להיות. אז מה זה יכול להיות?? אולי "דייטש!!!!"

נקודות נקודות מנקדות את הרצפה כאן. נקודות שקופצות מולו בסירנות כשהוא חוצה את החדר, לכיוון המשגיח. רועד. חיוור. הלום.

"יענקל" המשגיח דיבר כעת בקול שקט, אך כל התלמידים שמעו אותו היטב. אצור, רועד, זועם. "יענקל, אתה הולך הביתה, אין לך רשות להתקרב יותר לישיבה, חפציך יאספו וישלחו לביתך. אני רוצה לראות אותך מהחלון מחוץ למתחם הישיבה בעוד עשרים שניות. אין לך מה לחפש פה יותר".

אף רחש לא נשמע. החברים התבוננו בו כולם בעיניים קרועות לרווחה. יענקל. יענקל דייטש. זה לא הגיוני. לא. לא.

בכוחות על אנושיים הוא ניסה לנתק את מחשבתו מחבריו המבועתים ולרכז את מחשבתו. הוא לא יודע כלום כי לא היה פה כלום. אין לו דרך לדעת. המכשיר נשאר בבית. פה אין כלום. ואסור לי. אסור לי לצאת עכשיו מהישיבה. בשביל מירי. הבטחתי לה. בשביל הסמינר. בשביל אבא ואמא. בשבילי. בכלל לא בטוח שאני רוצה. אולי לא. זה מהר מדי. לא יכול.

"יענקל!!!" הפנים של המשגיח אדומות ובוערות, בעיניו בוער כעס בלתי נשלט. "יענקל!!! החוצה!!!!"

"אבל המשגיח.." הוא נושם עומק, קולו רועד, בקושי נשמע "אבל.. למה?"

"למה?? אתה עוד שואל למה??? אז בוא נראה גם לכל החברים שלך למה, אם ככה אתה רוצה, בגלל מי שאתה, בגלל מי שבחרת להיות, בגלל היצר שהפיל אותך למקומות הכי גרועים שיש, בגלל זה!!!" המשגיח הניף את המחשב הסגור שהוסתר בידו האחרת עד עתה.

גל של תדהמה שטף האולם והוסה באחת. "מכיר את זה???"

זה לא שלי. זה לא שלי. זה לא שלי. ברגע אחד אני יכול לעצור את זה. הוא הרי לא יכחיש. זה שלו. יש גם הוכחות בפנים. אפשר להוכיח. זה לא שלי. זה לא. זה לא. זה לאאאאא!!

"מכיר???? תודה בפני כל חבריך!! זה שלך, נכון????" המשגיח צרח.

שפתיו התהדקו בחוזקה. הצרחות התערבלו במוחו. הוא. אבא. אמא. הגאווה המשפחתית. הישיבה. העולם בחוץ. מירי. הסמינר. ההבטחה.

הוא.

נשימה עמוקה, הצצה חטופה בפרצופים של חבריו. שלזינגר ומייניץ הצדיקים מביט בו בתיעוב. אבל יש כמה שמסתכלים עליו בתחנונים, תופסים באצבעות לבנות בקצה השולחן. שרק יגיד שלא. שרק תעלם ההוכחה המרושעת הזאת. שרק לא יהיה. לא יענקל. לא לכן. לא ככה.

שרק יגיד שלא.

"כן."

עשרים שניות אחר כך הוא ברחוב.

המום. מאובן. קפוא. עם כאב עמוק כל כך, שלא ידע על קיומו. על היתכנותו.

ואז הוא התחיל לרוץ. בבת אחת. ורץ. ורץ. ורץ.

הוא לא רץ. הוא לא היה שם בכלל. זה הלב שלו. שדהר בכאב בלתי נסבל, בבושה, באובדן, בדמעות, באבל, בכאב. בכאב. בכאב.

רץ לעולם של תוהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
פרק מוש-לם! נוגע, מדהים, כל כך מקסים!
מחכים להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
אשמח להערות, הארות וביקורת בקשר לכתיבה עצמה
טוב, אם כבר- יש לי תחושה שהמשגיח קצת לא בנוי מספיק ריאלי...
אולי אני טועה אבל משגיח צריך להיות בעל שליטה עצמית מסוימת, וקצת יותר שכלתן, לא?
חוץ מזה אין ביקורת. מוצלח מאוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
מצטרפת לכל מילה של @מוריופ.

רק בגלל שבקשת : )
אני חושבת שיש קצת יותר מדי חזרות בקטע.
הייתי מדללת.
לא. לא יכול להיות. אז מה זה יכול להיות??

נקודות נקודות מנקדות את הרצפה כאן. נקודות

יענקל. יענקל דייטש. זה לא הגיוני. לא. לא.

. ואסור לי. אסור לי

זה לא שלי. זה לא שלי. זה לא שלי.

ואז הוא התחיל לרוץ. בבת אחת. ורץ. ורץ. ורץ.

באבל, בכאב. בכאב. בכאב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
אני חושבת שיש קצת יותר מדי חזרות בקטע.
אני רואה את זה כסגנון אישי.. בפעמים מסוימות כשזה נראה לי מתאים אז יש לי את הקטע של החזרות...
אשמח לחוות דעת נוספות בעניין, מפריע בקריאה ראשונה? או שמתקבל כסגנון מסוים שמתאים לדברים מסוימים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
אני רואה את זה כסגנון אישי.. בפעמים מסוימות כשזה נראה לי מתאים אז יש לי את הקטע של החזרות...
גם לי יש קטע של חזרות...
ובכל זאת אני חושבת שבפרק קצר כזה, זה יותר מדי ולא עניין של סגנון.
אבל אולי זה באמת עניין של טעם אישי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
איך חיכיתי לפרק הזה. הכתיבה שלך היא הדבר הכי טוב שאפשר לומר על טקסט וירטואלי - כזאת שאני גומרת עד הסוף, בשלוק אחד.
אם מדברים על תוכן, אז המשגיח היה נראה לי טיפלה מוגזם, גם באפיון וגם בתגובות.
ובקשה אחרונה, אהבתי מאוד את מה שעשית עם יענקל בסוף הפרק, רק פליז - אל תפתחי את הפרק הבא עם הסבר למה הוא אמר כן. תני לו ולנו להתבשל עם זה קצת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
חושבת שבפרק קצר כזה, זה יותר מדי ולא עניין של סגנון.
קודם כל תודה על ההתייחסות ושימת הלב לפרטים!
יכול להיות..
הבאתי את זה בעיקר כדי להכניס לסחרחורת ואטרף של קצב.. הנקודות האלו והחזרות האלו שידרו לדעתי קצב מהיר ומלחיץ...
אבל ייתכן באמת שהגזמתי.
לכן - שוב - אשמח לחוות דעת נוספות, האם אכן בקריאה ראשונה ורציפה, החזרות מפריעות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
איך חיכיתי לפרק הזה. הכתיבה שלך היא הדבר הכי טוב שאפשר לומר על טקסט וירטואלי - כזאת שאני גומרת עד הסוף, בשלוק אחד.
תודה! כיף לשמוע :)
אם מדברים על תוכן, אז המשגיח היה נראה לי טיפלה מוגזם, גם באפיון וגם בתגובות.
אולי אני טועה אבל משגיח צריך להיות בעל שליטה עצמית מסוימת, וקצת יותר שכלתן, לא?
מסכימה שכך זה נראה. בפרקים הבאים אמורות להתגלות זוויות נוספות בעניין, אם גם אז זה עדיין ייראה מוקצן ולא אמין, אשמח שתכתבו
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
@.כותבת. פרק מדהים!
כתוב טוב וזורם. קראתי בשלוק בלי נשימה.
בנוגע לקטע עם המשגיח - גם לי היה נראה קצת מוגזם התגובות והסגנון... הייתי מצפה לכעס מאופק יותר ותגובות נשלטות.
כל השאר - מדהים. גם הכתיבה וגם התפתחות העלילה.
מחכה לפרק הבא
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
לא שמתי לב לחזרות...
אבל אני חושבת שהחזרה הזאת היא במקום.
אז הוא התחיל לרוץ. בבת אחת. ורץ. ורץ. ורץ.

, באובדן, בדמעות, באבל, בכאב. בכאב. בכאב.
כאן הייתי אולי כותבת ככה:
"באובדן, בדמעות באבל.
בכאב.
רץ לעולם וגו'"

כלומר, ירידת השורה היתה בעצם כמו פעימת הקריאה... [לא יודעת איך להגדיר את זה יותר טוב...]
כלומר, זה היה נותן דגש + מרווח זמן דרמטי, ואולי זה היה יותר טוב.
להחלטתך
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
לכן - שוב - אשמח לחוות דעת נוספות, האם אכן בקריאה ראשונה ורציפה, החזרות מפריעות?
לי זה ממש לא הפריע, גם לא בקריאה שניה :)
מרגישה שזה הכניס ל -
הבאתי את זה בעיקר כדי להכניס לסחרחורת ואטרף של קצב
לגמרי. יכלתי ממש להרגיש את הקצב שלך. :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
קודם כל תודה על ההתייחסות ושימת הלב לפרטים!
בשמחה :D
הנקודות האלו והחזרות האלו שידרו לדעתי קצב מהיר ומלחיץ...
אני גם חושבת
ובאמת אם היית נותנת לי לנסות לדלל, לא בטוח שהייתי יודעת על מה לוותר...

אבל אני חושבת שהחזרה הזאת היא במקום.
זו בדיוק הבעיה:rolleyes:, שכל החזרות היו במקום...

אבל תכלס, בשורה תחתונה, הסך הכולל כבר צרם לי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
בעז"ה

תקשיבי בשתי הסצינות האחרונות שלך הייתי שם לגמרי...
עצוב לי מאד בשבילו, והמשגיח הזה- הוא- פשוט- על הפנים. כלומר אני מאמינה שזה יכול להיות, לגמרי. אבל מבחינה אישית הוא על הפנים. ממש שופך דמים כפשוטו...
אני כל כך אהבתי שהבאת הרבה ערכים תוך כדי. הכל מורכב והבחור עשה בחירה מדהימה, טיפס על חתיכת מדריגה ויצא מפסיד. עשית את זה בסצינה חזקה מאד, שיא גבוה, בלי נקודת חזור. את לא מתפשרת את...
קדימה להמשך- ושבסוף יהיה טוב, בעזרת ה'!;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
לפרק הקודם



11.

"שלוימה דופקים"

"נו - או"

"מי-רי דופקים!!"

"מי-רי!!"

היא עצבנית כשהיא סוגרת את הברז ומניחה את הסיר החצי שטוף בצד, בפסיעות מהירות היא מגיעה אל הדלת ופותחת אותה בבת אחת.
"זה.. זה בשביל יענקל.. זה.. המשגיח אמר לי להביא לכם" המזוודה החומה של יענקל הייתה אחוזה היטב בידו המיוזעת של הבחור הנבוך שעמד ליד הדלת.

"מה.. מה זה? איפה יענקל? מה הולך פה?" חנה הייתה המומה וניסתה לסדר לעצמה את הראש תוך הטחת שאלות בבחור האדום שהתגמגם באומללות.
"זה פשוט.. כי יענקל.. המשגיח אמר לו.. בגלל ש..."
מה עושה פה המזוודה שיענקל לקח לישיבה לפני כמה שעות. מה היא עושה פה. בלי יענקל.
"אתה יכול כבר להסביר מה קורה פה??" פתאום היא הבינה שיכול להיות שמשהו קרה לו. תסריטי אימה התחילו לרוץ לה במוח, מכוניות. דם. אלונקות. אמבולנס. פיגוע. למה. למה היא נתנה לו לצאת חולה.

הבחור שתק ונראה כאחד שנבחר להוביל את הנידון לגרדום.

"שלוימה!!!"

"נו או!!"

"שום נו או!! בוא הרגע שלוימה!!!"

"אה??"

חנה עזבה את הדלת ורצה בברכיים כושלות אל הסלון "שלוימהה!! יענקל! הביאו את המזוודה שלו!! איזה בחור.. לא יודעת! לא מבינה בוא נו!!!"
"או!!"
היא כמעט סחבה אותו לעבר הדלת.

הבחור כבר לא היה שם. המזוודה דווקא כן.

"מה המזוודה של יענקל עושה פה??" שלוימה השתומם.

"נו מה אמרתי לך!! הילד הביא את המזוודה ואמר שהמשגיח אמר לו להביא אותה!!"

"ואיפה יענקל??"

"לא יודעת!!"

בום. בום. בום. פטישים התחילו לצרוח לו בראש. הוא ידע. הוא ידע. ידע. טוב שחנה ממשיכה לחשוב שזה תאונה. בתאונה אפשר רק לשבור יד. רגע, הוא בטח לא מת. אחרת היו אומרים להם.
די עם השטויות האלו שלוימה. אתה יודע מה זה.

"די עם השטויות שלוימה!! תתקשר למשגיח הרגע!! איפה יענקל?? איפה??"

הוא מנסה למשוך את הדקות, את השניות, לוקח כיסא, מושך אותו באיטיות, מתיישב בכבידות.
הצעקות של חנה נשמעות ברקע. הן כמו תפאורה חיוורת לשכל שלו, שעובד לאט. לאט. הטלפון נשלף מהכיס ומתנקה ביסודיות מאבק דמיוני, האצבע לוחצת על מקש אחר מקש, הוא לוחץ על "חייג" ו..
הטלפון נחטף לו מהיד.

חנה חוזרת להיות משהו מוחשי, וכך גם הצעקות שלה.
וגם הצרחה "הרב ברויאר!! מה קרה ליענקל??"

קול כחכוח קל נשמע מהצד השני.
"גברת שפיגלמן?"

"כן הרב ברויאר!! מה קרה ליענקל?? תגיד לי כבר אני משתגעת!!" חנה צווחת. היא לא שמה לב. הוא חייב לחלץ ממנה את הנייד.

"אשמח לשוחח עם הרב שפיגלמן" נשמע שוב קולו העמוק של המשגיח.
זו הזדמנות. הנייד נזרק לעברו במהירות שיא, שרק יגיד כבר מה עם יענקל, שרק יגיד.

שלא יגיד... שלוימה מסמן לחנה בתוקף לשתוק. "הרב ברויאר? אני אשמח לשמוע מה קורה עם יענקל"

אופן מהלך השיחה לא מצא חן בעיני המשגיח ושמעו את זה היטב בקולו "הבן שלכם לא סיפר לכם מה קרה בישיבה?"

שלוימה עצם עיניים. ונשם עמוק.

ונשף אותו. "לא. הבן שלי עזב את הבית היום בבוקר בדרך לישיבה, ומאז לא ראינו אותו. מה קורה איתו עכשיו?"

"אני לא יודע".

"מה??" שלוימה וחנה צעקו ביחד. שלוימה עשה לה פרצוף כועס.
אז מה!!!
"מה זאת אומרת אתה לא יודע? אני לא מוכנה לשמוע עוד התחמקויות!! הבן שלי תלמיד שלכם, הוא לומד אצלכם כבוד המשגיח. ספר לי איפה הוא נמצא עכשיו, ומה המזוודה שלו עושה אצלי בבית, בלעדיו!!"

"זו הנקודה גברת שפיגלמן, אני באמת מצטער, אבל הבן שלך, כבר לא לומד אצלי".

.
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
ופה ההתנצלות. סליחה שהעליתי פרק רק עכשיו.
כשיש מליון דברים אחרים וגם הזמן שמוקדש לפורום הנפלא שלנו הולך פתאום על ניהול אתגר שירה (זהירות! פרסום מוסווה!) אז זו התוצאה.
ובעיקר, טוב נו, האמת היא שחיכיתי להשראה. כל הפרקים עד עכשיו נכתבו בשעת רצון. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.. ולא קרה...
אז היום החלטתי ליצור אותה :) המתכון סודי בהחלט ;) מקווה שהתוצאה תהיה משביעה ומזינה גם בדרך זו.
כרגיל, אשמח לכל ביקורת הערה והארה מכל סוג שהוא
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה