שיתוף - לביקורת הצביעו כ'!

  • הוסף לסימניות
  • #1
אזרחי ישראל.
אני, סא"ל במיל' אמנון קורצמן, עומד כאן היום בפניכם, נרגש מאד.
זה יום מיוחד מאד עבורי.
היום שבו אני מכריז על הקמת מפלגה חדשה בישראל.

מאז ומעולם היה מאד חשוב לי להרוויח הרבה כסף, רציתי להרוויח טוב, להכניס משכורת שמנה ומכובדת ולחיות ברמת חיים גבוהה.
כמו כן אני אוהב כבוד והשפעה. מדבר אליי כתבות בעיתונים, ראיונות בתקשורת, ליקוקים והתחנפויות מצד בעלי עניין. אני אוהב את זה. זה נעים לי.
עוד כששירתי בצבא והגעתי לדרגות בכירות, וגם לאחר מכן בעולם העסקי, מה שהדריך את צעדיי היו תמיד שני הדברים הללו. רציתי כבוד וכסף. או כסף וכבוד. לא משנה הסדר.

אני עומד בפניכם היום ומבקש את קולכם.
אם תצביעו לי, אני אקבל משכורת יפה של חבר כנסת, אולי אפילו של שר. וגם יהיה לי הרבה כבוד.

הדבר לא תלוי אלא בכם, אזרחי ישראל.
יש היום הרבה מפלגות שמבקשות את קולכם. יש שמבטיחים שלום, יש שמבטיחים ביטחון, אחרים מבטיחים כלכלה.
אבל אף אחד,
אף אחד מכל המפלגות הללו לא מבטיח שאני - סא"ל במיל' אמנון קורצמן - אקבל כסף וכבוד.
הם מבטיחים לכם הבטחות ומקסמי שווא, הם ישקמו את הכלכלה, יעצרו את המגיפה, ינצחו את האיראנים, אבל גבירותיי ורבותיי, איפה אני בכל הסיפור?

אזרחי ישראל,
היום הזה אני עומד בפניכם ומבטיח לכם נאמנה, וזו לא עוד הבטחת בחירות, אני לא אשכח את הבטחתי לבוחר יום אחרי הבחירות,
אני מבטיח לכם כי אם אקבל את קולותיכם אוכל לקבל משכורת יפה, תהיה לי לשכה ועוזרים פרלמנטריים, רכב שרד נוצץ ועוד הרבה דברים נחמדים.

כן ביבי או לא ביבי, ימין או שמאל, קפיטליזם או סוציאליזם, דת או מדינה,
הכל לא מעניין. בחייכם.
רק אני אביא את מה שמעניין באמת.
כבוד וכסף.

הצביעו כ'!
מפלגת 'כבוד וכסף' בראשות אמנון קורצמן.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
יפה מאד.
מדבר אליי כתבות בעיתונים
מדברות.

שברתי את הראש כדי להבין למי הפרודיה הזאת מכוונת. הרי לא יתכן שבאמת קם אדם ואמר דברים שכאלו.

בסוף הבנתי שמדובר על מי שרוצה שיצביעו לו בפעם המיליון למרות שיש לו שלושה כתבי אישום על גבו, רק בגלל ניסיונו ארוך השנים, ובגלל שהוא נורא נורא רוצה להישאר בעמדת הכוח שלו ובביתו שבירושלים לעולם ועד, והוא עושה את הכול בשביל להגיע למטרה זו, כולל נוכלות ובגידה באמון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הרי לא יתכן שבאמת קם אדם ואמר דברים שכאלו.

אמרו אמרו,
ברגע של כנות שראוי להעריך (נדיר אצל פוליטיקאים)
אמר מ.ז שהוא מנסה להשיג בחייו שלושה דברים כסף וכוח. והוא מקווה שהללו יביאו לו כבוד.

ולא רק על עצמו יצא ללמד, אלא על הכלל כולו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
א"ד שהעולם מתחלק בין כן ביבי ללא ביבי. וא"ד שמתחלק בין מי שמבין הומור למי שלא מבין. ולענ"ד הא בהא תליא והן הן הדברים.
את חוש ההומור אני שומר למקרה שיפרצו לך לבית וירוקנו את כל מה שיש בו. חי-חי-חי-חי-חי.
יש כאלו שאכפת להם רק מהבית שלהם, ויש כאלו - נאיבים וטפשים שכאלה - שאכפת להם גם מהמדינה. נורא מצחיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
IMG-20210104-WA0006.jpg
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​
שיתוף - לביקורת חזית כפולה
ב"ה

חזית ביטחונית, וחזית משפטית

(לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

יש לי שאלות קשות.
אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

ואולי חשוב מכול,
למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

יש נקודה שצריך לומר ביושר:
הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

והנה העובדות.
בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

1. מהן החשדות נגד נתניהו?

על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
  • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
  • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
  • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?

  • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
  • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
  • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?

  • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
  • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה

  • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
  • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?

  • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
  • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

מסקנה ואינטרפרטציה

המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
  • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
  • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
  • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
זה שיבוש צדק.

המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

הבה נשווה.

לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

עכשיו נשאל ברצינות:
מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
אחריות לשלום אזרחי ישראל.
ניהול קואליציה סבוכה.
מאבק בזירה הבינלאומית.
מערכה אסטרטגית מול איראן.
קידום הסכמי אזוריים.
איחוי השסע החברתי.

אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה