קורונה מתאפקים עוד חודש וחצי, ושומרים על עם ישראל

[אפשרי]

אפילו רק חשש חולי

 

[מתנות קטנות]

גם אנחנו מהשומרים, על עצמנו ועל סביבתנו.
ב"ה לא נכנסנו לבידודים בזכות השמירה וכמובן חסד ה'...
הילדים שלי מאז חנוכה בבית מבחירה, לאור העלייה בתחלואה,
אבל כבר רואים את האור בקצה המנהרה.
מעודד לראות שיש עוד כאלו ששומרים!!

 

[מרחבית]

הצפיפות בחלק ממוקדי החיסון מטרידה.
גם במוקדי החיסון, כמו בכל מקום אחר, הכללים חייבים להישמר בקפידה. עוד יותר אם יש שם אנשים מבוגרים!
קשה ביותר לחשוב על אדם מבוגר ששילם מחירים כבדים במשך חודשים ארוכים למען הבריאות שלו, וסוף סוף יש בע''ה תקווה של חיסון באופק הקרוב, ולבסוף נדבק ח''ו בהמתנה.

מי שמגיע לקבל חיסון, זו השתדלות משמחת עם הרבה תקווה. בעוד כחודש, הוא יוכל בע''ה בהדרגה להרפות מהזהירות הגדולה.
להידבק או להדביק בתור לחיסון או בהמתנת הרבע שעה - זה אבסורד.

מה שבעיקר צריך זה תשומת לב ועוד קצת סבלנות. לשים לב לשמור מרחק, מסכות ואוורור ככל האפשר. ולזכור כל הזמן את התקווה הגדולה בע''ה.
לא ליפול ברגע האחרון.
בתפילה שההשתדלות הזו של קבלת החיסונים תהיה לרצון לפני ד' ולתועלת גדולה, ושישלח לנו בריאות, רווח והצלה בכל התחומים.

 

[גלבוע]

עם כל השמירה, נכנסנו לבידוד וגם נדבקו פה.
כל עוד שמחליטים לשלוח למוסדות חינוך בערים אדומות בוהקות ולוהטות, אין לאן לברוח.
ולא לשלוח ילדים לבית הספר, זה החלטה מורכבת מכמה פנים.

 

[ה. בקר]

עם כל השמירה, נכנסנו לבידוד וגם נדבקו פה.
כל עוד שמחליטים לשלוח למוסדות חינוך בערים אדומות בוהקות ולוהטות, אין לאן לברוח.
ולא לשלוח ילדים לבית הספר, זה החלטה מורכבת מכמה פנים.

הבעיה היא שאם משביתים את הלימודים- ההורים מתחילים לזעוק מרות.
אה, ואם ילד שלהם צריך להיכנס לבידוד בגלל שהיו לימודים- הם גם זועקים
ואם הוא נדבק- שוב זועקים

 

[nori]

עם כל השמירה, נכנסנו לבידוד וגם נדבקו פה.
כל עוד שמחליטים לשלוח למוסדות חינוך בערים אדומות בוהקות ולוהטות, אין לאן לברוח.
ולא לשלוח ילדים לבית הספר, זה החלטה מורכבת מכמה פנים.

כן, גם אני לא מבינה מה בין שמירה לכניסה לבידוד. ככל ומדובר במשפחות עם ילדים. שמירה על בידוד היא חלק משמירה על כללים. יש אנשים עם מזל ואני מפרגנת להם ושמחה בשבילם... רק צריך לבדל את זה משמירה על כללים.

 

[נני5]

אנחנו משפחה ברוכה
שנכנסנו הרבה פעמים לבידוד, מודה
ב"ה 1000 פעמים שמעולם לא נמצאנו חיוביים, שומרים באדיקות על ההנחיות, חובשים מסיכה
במידה כזו שאם שוכחים, ממש מתביישים ורצים הביתה לחבוש באותו הרגע.
ב"ה
שומרים על הכללים שומרים על המשפחה

תודו לה' שלא נדבקתם!
יש לי אחות ששומרת באדיקות על הכללים, יש לה ילד בסיכון, והיא כ"כ מקפידה ברמה נדירה
והיא נכנסה כבר כ"כ הרבה פעמים לבידוד
עכשיו היא ובעלה חלו, ואין להם מושג איך וממי נדבקו

כנ"ל אמא שלי, שלא יצאה מהבית חודשים, והקפידה מאוד על הכללים. היא יצאה רק לתפילת 'יזכור' ונדבקה והגיעה למצב שהיתה זקוקה לחמצן ה"י.

אז תודו לה', ותמשיכו לבקש על העתיד, כי שום דבר לא ברור עם הקורונה הזאת

 

[bat 7]

שלא נהיה כמו האמריקאים.
כתבה מזעזעת.
לא מסכימה כמובן עם הפרשנות של כל מילה שם.
אבל, לקרוא ולהזדעזע, ולקוות שאנחנו לא שייכים לזה, חלילה.


אומה בורחת מבשורה

זה סוף השבוע של חג ההודיה, והאמריקאים מתעלמים מהמגפה ומהאזהרות, טסים להתכנסויות משפחתיות ולחופשות, ממשיכים להסתובב בלי מסכות, ומכחישים את המוות שמכה סביבם ללא רחם. איך ארצות הברית הגיעה למצב הזה? בדיוק בגלל אותם דברים שהפכו אותה לאימפריה, ורק התעוותו מאוד בשנים האחרונות
שחרור גופות של מתי קורונה באל פאסו, טקסס. 47 מ־50 המדינות בארה"ב מוגדרות "בסיכון גבוה להדבקה". צילום: אי.אף.פי

תורים ארוכים, שונים זה מזה, השתרכו השבוע בארצות הברית. כל תור כיכב בסרטונים ויראליים, אבל בעיקר — כל תור היה סמל, ויחד הם מרכיבים את תמונת המציאות של אמריקה ברגע הנוכחי.
בנמלי התעופה השתרכו תורים ארוכים של מי שטסים לבקר את קרוביהם או אפילו לחופשה לרגל סוף השבוע של חג ההודיה, חרף הבקשות החוזרות ונשנות של רשויות בריאות, משרתי ציבור וסלבס: "אל תטוסו".
ועוד לקראת החג, מחוץ לדאלאס שבטקסס אלפי מכוניות המתינו בתור במשך שעות כדי לקבל תרומות מזון, ו־25 אלף מתושבי האזור שאין להם כסף לארוחת חג קיבלו תרנגולי הודו, פירות וירקות.
בעיר אורורה שבקולורדו עמדו אלפי אנשים בתור אחר לאוכל: רשת In-N-Out פתחה סניף ראשון בעיר, ואנשים חיכו עד 14 שעות לצ'יזבורגר בתור של 3.5 ק"מ.
בחזרה לטקסס, לאל פאסו שבגבול מקסיקו (עיר כה רחוקה שהיא באזור זמן שונה משאר טקסס), שם אנשי המשמר הלאומי מגובים באסירים נדרשו כדי להסדיר תור של קרובי משפחה שבאו לאסוף את גופות יקיריהם, קורבנות קורונה, לקבורה.
צילומים של מכולות ובהן מדפים עם עוד ועוד גופות הציפו את הרשתות החברתיות ומהדורות החדשות. האמריקאים הביטו בתמונות האימה, בקושי מצמצו והמשיכו הלאה, לטיסה, לצ'יזבורגר, לבינג' של "גמביט המלכה". חודש לפני סוף 2020, ארצות הברית היא אומה במצב של זומבי, לגמרי חסרת תחושה, סופרת מאות אלפי מתים ועשרות מיליוני חולים, רעבים ומובטלים, ושום דבר לא מזיז לה. יש כאן עדות עמוקה למצב הנפשי של המדינה החזקה בעולם, ול־DNA שממנו עשויה האימפריה, בימי תפארתה ובימי חולשתה. אלא שהגנים האלה, יסודות האומה, מקבלים פתאום טוויסטים מסוכנים.
לא לפחד מסכנה, עד המוות
עד תחילת השבוע יותר מרבע מיליון אמריקאים מתו מקורונה. מספר המקרים המאומתים זינק מ־11 מיליון ל־12 מיליון בתוך שבוע, והוא קרוב כעת ל־13 מיליון. מתחילת החודש נרשמים בכל יום 200-150 אלף מקרים חדשים. המספרים מבהילים, הזהירות מתבקשת, אבל האמריקאים לא מקשיבים למומחי הבריאות. נכון ליום ראשון 47 מדינות — כלומר כולן חוץ מוורמונט, מיין והוואי — הוגדרו בסיכון גבוה להדבקה. ד"ר אנתוני פאוצ'י, המומחה הבכיר למחלות זיהומיות, מומחים ורופאים אחרים ונציגי המרכז הלאומי לבקרת מחלות (CDC) פנו שוב ושוב לציבור בכלי התקשורת וביקשו להיזהר, ובעיקר לא לטוס. המסר המרכזי היה "עדיף לבלות את חג ההודיה בבית מלהעביר את חג המולד בבית חולים", אבל הוא לא תפס.
יותר ממיליון בני אדם עברו את דלפקי האבטחה בנמלי התעופה ביום ראשון האחרון — המספר הגבוה ביותר מאז פרוץ המגפה בארצות הברית, במרץ. נכון, זה חצי ממספר הטסים ביום המקביל ב־2019, אבל זה היה רק יום אחד, ארבעה ימים לפני החג. במשך השבוע כולו לפחות 50 מיליון אמריקאים טסו, לקחו רכבת או נסעו ברכב פרטי אל המשפחה המורחבת או לחופשה קצרה. אף אחד לא מעז לדמיין איך תיראה עקומת המחלה בעוד שבועיים.
אי אפשר להניח שהאמריקאים לא יודעים כמה הקורונה איומה. כלי התקשורת והרשתות מלאים בסיפורים על אנשים שמתים לבד. עוד ועוד עדויות של חולים, כולל של אישים מוכרים, מתארות את הקושי במחלה, גם בצורתה הקלה, ואת אימת המוות המתלווה לה. התיאורים המבהילים והמספרים האיומים של מוות המוני מצליחים להשאיר חלק מהאמריקאים בבית, אבל חלקים נרחבים אחרים פשוט בוחרים להתכחש לכל העניין. לא מסוגלים להכיר בסיכון, במוות האורב. וזה לא חדש: הכחשת סיכון, או אפילו תאוות סיכון, הן חלק מהמורשת האמריקאית, זו ששוב ושוב יצאה אל חיים חדשים באזורים לא נודעים ואפופי סכנה. כאילו הספר האמריקאי החדש הוא הקורונה, רצים אליו בלי להסס.
כל אחד לעצמו, בלי שום סולידריות
אמריקה היא אומה של מהגרים, לכל אחד מוצא אחר, והיא דוגלת באינדיבידואליות. ובכל זאת, היא בנתה אימפריה בזכות הגאווה להיות אמריקאים, הדבקות בניסוי האמריקאי עצמו, שמעולם לא היה כמותו. כי כל אחד דואג לעצמו, אבל כשצריך מתאספים סביב הדגל כדי להגיע לחלל, לשחרר את אירופה, לנצח באולימפיאדה. אחד משיאי הלכידות הזאת נרשם לא כל כך מזמן, אחרי פיגועי 11 בספטמבר, אבל מאז היא מתרופפת. מלחמת עיראק היתה המכה הראשונה, תגובת הנגד לבחירתו של נשיא שחור הגבירה את הפילוג, ודונלד טראמפ הפך אותו לתהום.
כך שהאומה הזאת הגיעה למגפה רק עם האינדיבידואליות, ובלי הסולידריות. למעשה ההתנגדות לסולידריות נהייתה אמירה פוליטית. לעתים מי שמנסה לפעול לפי ההנחיות ומנסה להזכיר שצריך להיזהר מלהדביק אחרים, להתחשב בקבוצות סיכון, סופג אש. מי שסתם מעז לבקש מאדם בתור לשים את המסכה גם על האף מסתכן בתגובה אלימה. בטוויטר סיפרו השבוע אנשים על התגובות הקשות שהם סופגים מחברים ובני משפחה על כך שהחליטו להישאר בבית בחג, או חמור מכך — לא לארח. פתאום לנסות למנוע התפשטות של וירוס מסוכן ולהגן על אנשים פגיעים במיוחד הוא אקט כמעט אנטי־אמריקאי.
חלק מהאדישות של האמריקאים לחולי, למוות ולסבל הכרוכים בהם הוא תגובה פסיכולוגית מובנת: כשקורבנות נהפכים לסטטיסטיקה, עוד 1,000 ועוד עשרת אלפים ועוד 100 אלף, המוח מלמד את הלב להיאטם, אחרת זה פשוט יותר מדי. אבל חלק משמעותי לא פחות נובע מחוליים בסיסיים באמריקה, מהעובדה שמתמיד, מראשיתה, נטתה להעניק לחיים מסוימים חשיבות גדולה יותר מלחיים אחרים.
רוב האומה עדיין לבנה, ורובה צעירה. רוב המתים, לעומת זאת, קשישים, ושחורים או היספאנים. מדינה שקמה על בסיס טבח בילידים וששחורים חפים מפשע עדיין נהרגים בה ברחובות — הבסיס שלה הוא בעיקר White lives matter. רוב האמריקאים עדיין חיים בהפרדה גיאוגרפית גזעית ברורה, וזה מקל על הלבנים להימלט מאימת הסירנות ובתי החולים הקורסים, בייחוד כשהמראות האלה נדדו מניו יורק לאזורים הרבה פחות מסוקרים.
קשישים הם מיעוט נסתר מעין אחר, וזו לא גזענות, סתם גילנות, שלא מאפיינת רק את אמריקה. בני אדם לא אוהבים קשישים, אפילו קשישים חושבים שעדיף להציל צעירים מלהציל אותם. זה לא הופך את מקרי המוות ההמוניים במרכזי דיור מוגן לפחות מזעזעים, או את ההתעלמות מהם לפחות נפשעת מוסרית.
צילומים של עוד ועוד גופות הציפו את הרשת והחדשות. האמריקאים הביטו בתמונות האימה והמשיכו הלאה, לטיסה או לתור לצ'יזבורגר.

התור לסניף חדש של רשת מזון מהיר בקולורדו. עד 14 שעות המתנה כדי לקנות צ'יזבורגר. צילום: אי.פי.




החירות מעל הכל, והתקווה מתה
וישנו העניין של החירות, קונספט שנולד במהפכה הצרפתית אבל שהאמריקאים הפכו לדת, כזאת שמצדיקה, בפלפולים לוגיים לעתים חסרי היגיון, הכל, או כמעט הכל. בעיני חלק מהאמריקאים ה"חופש" להחזיק בבית ארסנל של נשק שווה את הקרבתם של עשרות אלפי אזרחים בשנה, קורבנות של פיגועי ירי ואף התאבדויות. כך, ה"חופש" לא להישאר בבית בזמן סגר רשמי הוא ערך שאפשר בקלות לבנות סביבו דמגוגיה שלמה, כמו גם סביב ה"חופש" לסרב לעטות מסכה, גם אם ההקרבה הפעוטה הזאת יכולה להציל חיים.
השבוע הדבקות ב"חופש" שברה שיאים חדשים של הצטופפות בשדות תעופה, ברכבות, בתורים, בברים, לעתים ללא מסכות, ואליה הצטרף הפטאליזם שהשתלט על האמריקאים. עיתונאים שדיווחו השבוע משדות התעופה שאלו אנשים למה הם נוסעים בעיצומה של מגפה, וקיבלו תשובות בסגנון "יש לנו חיים לחיות ואנחנו נחיה אותם היום כי מי יודע מה יהיה מחר", "אם ממילא כולם עומדים למות, אז לפחות נראה את אמא ואבא", ואי אפשר בלי הקלאסיקה "לא ניתן לווירוס לנצח". כאילו שלווירוס אכפת מה האמריקאים חושבים עליו. כלומר החירות אינה אבן היסוד האמריקאית היחידה שהשתבשה לחלוטין בתקופה האחרונה: גם התקווה, שתמיד היתה רוח במפרשי העולם החדש, זו שאפשרה לאמריקאים יחידים לחלום בגדול ולאומה כולה לעשות דברים ענקיים, פינתה את מקומה לייאוש שמאפיין יותר את משכנות העוני של העולם השלישי.
כל זה אינו לגמרי אשמת האמריקאים עצמם. מתחילת המגפה לא נראתה מנהיגות שהציעה תקווה, שתרמה ללכידות וגייסה את האומה למאבק משותף, שהבהירה היכן עוברים גבולות החירות, שהציעה אמפתיה, שהכירה בסבל. וגם לא היתה מדיניות לאומית; ההוראות היו לא אחידות, מדינות ורשויות מקומיות נדרשו לניהול המגפה בעצמן — ולעתים קרובות גורל תושביהן נגזר מהשיוך הפוליטי של המושלים או ראשי הערים — והכאוס בשטח היה אינסופי. עסקים נפתחו מהר מדי, מעקבים אפידמיולוגיים לא התקיימו, קהילות מוחלשות לא זכו לטיפול ייחודי וכן הלאה.


כל זה מתחיל ונגמר, כמובן, בבית הלבן, בממשל שהתנהג כאילו הוא הקורבן של הווירוס, ולא האנשים שמתו לבדם בבתי החולים, או בבית לא היה להם כסף להתאשפז. אובדן היכולת לפעול על בסיס עובדות, מתוך הכרה במציאות ברורה לכל — העובדה שבכלל התעוררה מחלוקת על עובדות מדעיות נתונות וקשיחות — הביא למותם המיותר של עשרות אלפי אמריקאים.
מחקר של אוניברסיטת וושינגטון מצא שאם היתה הוראה לאומית גורפת לעטות מסכות מתחילת המגפה, היה אפשר למנוע את מותם של 130 אלף בני אדם. מחקר של אוניברסיטת דיוק גילה כי הוראה כזאת היתה חותכת את מספר הנדבקים בלפחות 30%. אבל הוראה כזאת מצריכה מנהיגות רצינית, ובמקומה קיבלה ארצות הברית נשיא שלא רק מסרב לעטות מסכה אלא גם לועג לכל מי שעושה זאת. אמריקה נהייתה מה שהיא גם בזכות כמה מנהיגים גדולים, מפוכחים ואחראים, עם תחושת שליחות ומחויבות עמוקה, שהעניקו לה את עצמאותה במאבק קשה, שהובילו למלחמת אזרחים בשם עקרון החירות, שידעו להושיט לה יד בעיצומו של משבר כלכלי אדיר, ששלחו את בניה אל מעבר לים בכמה מלחמות מוצדקות (וכמה שפחות). ואומה שנבנתה על כתפי ענקים שקמו בעתות משבר, במשברים אחרים יכולה להתפורר בקלות בידיהם של גמדים.
מה נשאר מהנשמה האמריקאית?
אולי הנזק ארוך־הטווח המשמעותי ביותר הוא הפיכת אמריקה לאומה רעת־לב. הנשמה כמו הלכה לאיבוד לגמרי. רופאים ואחיות שמתארים את העבודה הקשה, מצוקת החולים וכאב המתים לבדם סופגים קללות, כי טראמפ אמר שהם גונבים ציוד מגן ולכן יש מחסור. אנשים שמספרים על קרוב משפחה שמת מקורונה ומציינים שהיה לו עודף משקל נענים ב"אולי הוא לא היה צריך לאכול כל כך הרבה". בלא מעט מקרים אמריקאים עצבנים משתעלים על אנשים שהם מנהלים איתם ויכוח פוליטי, או ויכוח על מסכה. צוותים רפואיים מספרים על אנשים שגם על ערש דווי מסרבים להכיר בקיומה של המגפה, כגון האשה בדרום דקוטה שהיתה בטוחה שהקורונה היא מזימה שהמציאו ביל גייטס וג'ורג' סורוס, כי זה מה שהיא קראה באינטרנט, הגיעה לבית החולים במצב אנוש ועד רגע מותה המשיכה להאשים את הרופאים שהם משקרים לה.
יש גם אמריקה אחרת: האנשים שנזהרים ונשמרים ודואגים לאחרים, תורמים מזון וזמן וסיוע וכסף, הצוותים הרפואיים המסורים, ההתגייסות בתוך קהילות ובין קהילות. יש עוד סולידריות, אמפתיה, הכרה במציאות. אבל הסדקים בקונספט "אמריקה" עמוקים מאוד. זה לא מאוד מפתיע שאומה שהגיבה באדישות כשהממשל שלה הפריד תינוקות מהוריהם ושיכן ילדים בכלובים תהיה אדישה למותו של השכן. מה יצליח לנער אותה, אם בכלל? האם ייתכן תיקון מהמקום שבו היא נמצאת כרגע, שיקום של הערכים, הסולידריות, התקווה? כל תיקון יצטרך להתחיל מלהחזיר לאמריקה את הנשמה. בלי זה, שום חיסון לא באמת יבריא אותה.

מקור: כלכליסט.

 

[מרחבית]

ותודה לאלו הבודדים שלא נמאס להם להקשיב

אם נגרמה הצלה של אדם אחד ממוות, זה קיום עולם מלא. ק''ו יותר מאדם אחד.
אם נגרמה הצלה של אדם אחד מסבל ויסורים של המחלה, זה דבר גדול מאוד. ק''ו יותר מאדם אחד.

השרשראות של ההדבקה מלמדות אותנו במוחש, מה פירוש שרשראות, ומה המהות של התפשטות דברים.
ככה קורה גם בטוב. התפשטות בצורה של גידול מעריכי ויותר.

 

[שירה הדסה]

ולא לשלוח ילדים לבית הספר, זה החלטה מורכבת מכמה פנים.

אלף לייקים.

 

[מרחבית]

עם כל השמירה, נכנסנו לבידוד וגם נדבקו פה.

עכשיו היא ובעלה חלו, ואין להם מושג איך וממי נדבקו

ההדבקה עכשיו מטורפת. נראה שהקורונה מדבקת עכשיו הרבה יותר מאשר קודם.
שתהיינה רק בשורות טובות!

 

[גלבוע]

ההדבקה עכשיו מטורפת. נראה שהקורונה מדבקת עכשיו הרבה יותר מאשר קודם.
שתהיינה רק בשורות טובות!

 

[אפור ורוד]

ההדבקה עכשיו מטורפת. נראה שהקורונה מדבקת עכשיו הרבה יותר מאשר קודם.
שתהיינה רק בשורות טובות!

יכול להיות שמדובר במוטציה החדשה?
בחשש גדול אני מעלה על שפתיי את הרעיון..
תגידו לי שאני טועה!!

 

[גלבוע]

יכול להיות שמדובר במוטציה החדשה?
בחשש גדול אני מעלה על שפתיי את הרעיון..
תגידו לי שאני טועה!!

לכאורה זה ברור שכך.

 

[nori]

יכול להיות שמדובר במוטציה החדשה?
בחשש גדול אני מעלה על שפתיי את הרעיון..
תגידו לי שאני טועה!!

בודאי. זה כל כך בולט.
גם קצב ההדבקה. גם הדבקות נרחבות של ילדים. והדבקות כמעט של 100 אחוז במשפחה.
לדעתי גם תסמין צינון שלא נחשב תסמין עד היום כרגע מככב אצל חלק גדול מהחולים. אם שואלים אותי זה תסמין מובהק של קורונה בריטית.. חבל שלמשרד הבריאות יקח הרבה זמן לעלות על זה
המועצה המקומית שלנו סגרה היום את כל מוסדות הלימוד, אמרו שבמהלך הלילה זרמו הרבה תשובות חיוביות והרבה מתוכן של ילדים. ולוקח זמן לקבוע אילו כתות יכנסו לבידוד לכן שמו סטופ. הילדים שלי בבית..

 

[מרחבית]

יכול להיות שמדובר במוטציה החדשה?
בחשש גדול אני מעלה על שפתיי את הרעיון..
תגידו לי שאני טועה!!

כנראה שילוב של המוטציה החדשה יחד עם השחיקה של האנשים ששומרים פחות מאשר קודם.
אבל בואו נסתכל למוטציה בעיניים.
היא יותר מדבקת. נכון.
כפי הידוע כיום, היא ב''ה לא יותר מסוכנת, היא מתגלה בבדיקות הרגילות, והחיסון עוזר גם לה.

ברמה הציבורית - מוטציה כזו מביאה להתפרצות הרבה יותר גדולה, וממילא גם ליותר חולים קשה.
ברמה הפרטית, הקפדה יותר מתמיד על האמצעים הידועים, עם תוספת קצת החמרות בעניין - כל אחד לפי מצבו ויכולתו - תועיל בע''ה.

ולא לשכוח שאיך שנראה כרגע באופן טבעי - תוך חודשיים שלוש, בע''ה המצב יהיה טוב לאין ערוך בעקבות החיסונים.
אז בואו נתחזק למאמץ נוסף באופן מיוחד, אף יותר מהרגיל, ותהיה כרגע ירידה באיכות החיים - לצורך עליה בקרוב בע''ה.

 

[מתנות קטנות]

וסליחה מכל מי שמזלזל באלו שנשמרים,
אבל לקחתם בחשבון שכשאני שומרת על עצמי אני גם שומרת עליכם בעקיפין?
אז תפסיקו להיות כאלו מגעילים וכפויי טובה!!

 

[מתנות קטנות]

לא לשלוח ילדים לבית הספר, זה החלטה מורכבת מכמה פנים.

זו החלטה מורכבת, נכון,
אבל תנו קצת קרדיט למי שהחליט לנהוג כך,
שהוא עשה את זה בשיקול דעת ובהתנהלות חכמה.

 

[גלבוע]

זו החלטה מורכבת, נכון,
אבל תנו קצת קרדיט למי שהחליט לנהוג כך,
שהוא עשה את זה בשיקול דעת ובהתנהלות חכמה.

נותנת הרבה קרדיט, לא קצת.
תני גם קרדיט הפוך, לאלה ששומרים ונשמרים והחליטו כן לשלוח למוסדות חינוך....

הנימה של 'תראו איזה גיבורים אנחנו ואיך לא נדבקנו' צרמה לי.

 

[מתנות קטנות]

נותנת הרבה קרדיט, לא קצת.
תני גם קרדיט הפוך, לאלה ששומרים ונשמרים והחליטו כן לשלוח למוסדות חינוך....

הנימה של 'תראו איזה גיבורים אנחנו ואיך לא נדבקנו' צרמה לי.

לא גיבורים ולא בטיח.
כולנו משתפים כדי לעודד,
ואני נותנת קרדיט ענק לכל מי ששולח לבית ספר ולא כתבתי מילה אחת רעה על כך, לתשומת לב...
אני מאמינה שאם לא היתה לי ברירה אחרת גם אני הייתי שולחת למוסדות.