הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שיצא הוא לעבוד, הוא. אני את ההשתדלות שלי עשיתי, סה טו. כל החיים שלי, כולם, הלכו לי, ברגע אחד של טיפשות. החיים שלי! לא של אף אחד אחר.
עמדתי שם, נשענת על הקיר של חדר השינה, דופקת על קיר, צועקת, בוכה. תצא לעבוד, צעקתי עליו, הקיר, שדימיתי לראות בו את בעלי לרגעים. תצא! תלך! תחזיר לי את כל הכסף! כולו!
בכיתי שם, בדמעות גדולות, שקופות, בכיתי וצעקתי. אני הולכת! אמרתי לו. הולכת! שאגתי. תעדכן אותי מתי לחזור ואם בכלל! הייתי מוכנה לעזוב אז לצמיתות, כל כך כעסתי, כל כולי הלך, בהינף אצבע! של מישהו אחר!
תלך מפה, יללתי שוב פעם, תלך!
נס שזה היה קיר, כי לו זה היה האיש אליו כיוונתי, אולי הוא באמת היה הולך אחרי זה. הייתי בערה. אש. בלי שום אישה.
עבדתי על זה, כל כך הרבה זמן עבדתי על זה, רציתי לא להשתעבד לפרנסה, למרות הקללה שנפלה על העולם והתגלגלה עד אלי, לא רציתי להשתעבד לפרנסה, לא רציתי. לא לא לא רציתי!
לא העזתי לזוז מהקיר, פחדתי ליפול, פחדתי שלא ישאר ממני שום דבר. לא חשבתי על כלום באותו רגע, ראיתי שחור, ראיתי כלום. רציתי ללכת. כנראה שמתישהו נפלתי גם בלי להתכוון, כי כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי על הרצפה, בוכה את נשמתי.
שכבתי שם, לעצמי, הוא לא הגיע, מנסה אפילו להתנצל, אולי ברח לרגע-שתיים. אז הייתי אני, עם ראש על הבלטות הקרות משנות השמונים, לבד, צועקת, אבלה. לפחות היינו מחליפים לקרמיקה יפה, המחשבות שלי היו אכזריות, אולי זה עוד היה לנו.
מגיל אפס התחלתי, אמנם היה לי בסיס טוב, תודה להשם, והיה לי ממה להתחיל, מיני דבש שכזה, אבל לזכותי יאמר שלא התעצלתי ועבדתי על זה קשה, כשהתחתנתי הייתי כבר תוך כדי משכנתא אדירה ודירה בשווי שש מיליון שקל ברשותי.
טוב, אם להיות כנה, אז מיליון שקל הגיע מאבא שלי, הבטחת בחירות, ארבע מיליון שמונה מאות אלף היה של הבנק, ממושכן ומאתיים אלף היה משכירות של שנה ומשכורת של שנה, קומפלט.
אז נכון, החיים שלי השתעבדו לזה, המשכורת שלי הלכה כולה ואנחנו גרנו בדירונת כזו, חדר וחמישית גם עם שתי ילדים, הכל היה לי שווה, לא רציתי להיות מתכנתת, ורציתי לחתן ילדים בכבוד. רציתי לחיות.
אני ניהלתי את הכסף והתקציב, והוא השתדל להימנע, לא אהבתי שדורכים לי בין הרגליים, וגם - פחדתי נורא על הכסף שלי, ניהלתי תקציב חסכוני להחריד, (רזינו קצת בתקופה ההיא, אבל לא היה נורא מדי, שבתות אכלנו אל ההורים שלי, וגם מדי פעם באמצע השבוע, פעמיים-שלוש).
לא אגיד, לא היה כיף, אבל התקווה הייתה שווה הכל, יום אחד, ככה ידענו, יהיה לנו המון כסף, והעיקר - אני לא אצטרך לעבוד, אוכל להיות יום בבית עם הילדים, ואפילו להנות מדי פעם, לוקסוס לאשה היום.
קיבלתי תמיכה מלאה, כי הוא יכול היה ללמוד יום שלם, ולא להכיר בכלל את הבנק מבפנים, תותים.
אני עבדתי קשה, משרה מלאה כפולה, אבל הכל היה שווה, כי יום אחד, יום אחד אוכל לעזוב את הקוד.
יום אחד, בכיתי שם, על המרצפות עם הכתמים, שאולי אי-אז מישהו עיצב כי חשב שזה יפה. יום אחד חשבתי, אהה.
בגיל שלושים עם ארבעה ילדים ושתי משרות מלאות, מכרתי את הדירה ההיא, גרה בדירה משלי, (משכנתא נוספת). שלוש וחצי מיליון שקל מזומן היו שייכים לנו אחרי זה. (מיליון מאתיים שהיה שלנו, עוד שמונה מאות אלף שנכנס מהמשכנתא והשכירות ועוד מליון וחצי של שווי הדירה שעלתה).
ועכשיו אנחנו בעלי חוב אדיר, והדרך היחידה שלנו לצאת מזה, זה לשלוח את ההוצאה לפועל לחברותא ההיא שלו, אלוקים אדירים, מי ב-י-ק-ש ממנו?? מי?? ולמה אני שומעת על ההלוואה המהירה הזו רק עכשיו? אלוקים! המשכתי לבכות, אני נשארת כאן על הרצפה, ולעולם, שובתת רעב.
הפזיזות, מי יצר אותה, השטן. ערך הכסף, העמל שהיה רק שלי, חזר אלי, מעצמו.
הוא בחור מוכשר בעצם, ואם הוא יצא לעבוד, אז אני אוכל להפסיק.
בהחלטה אימפולסיבית למדי קמתי מהרצפה, הייתי נראית נורא, אני בטוחה, גם בלי מראה. יצאתי מהחדר, הוא ישב שם, על הספה, בוהה. חתום.
זה לא מאה אלף שקל, אמרתי לו, זה לא מאתיים אלף, זה החיים שלי, אתה מבין? עמדתי מולו, רועדת. חיפשתי קיר להישען אבל לא יכולתי לראות שום דבר. החלום שלי נקבר, ואני יחד איתו. ניסיתי להתייצב, לא הצלחתי, הוא ביקש שאשב, התיישבתי בצד השני - הכי רחוק שאפשר. הוא התכווץ, לא הישיר מבט.
אני רוצה ללכת, לחשתי לו, סדוקה. השפתיים שלו רעדו. זה לא היה כסף שעבדת עליו, המשכתי למרות זאת, אולי לכן היית יותר פזיז? אני --- טמנתי את הראש בין הרגליים וחיבקתי את עצמי, פחדתי להמשיך לדבר, אז בכיתי שם, בקול, שוברת את החלום לחתיכות.
שמעתי אותו קם, דמיינתי אותו חתום, כמו תמיד שהוא לא יודע מה לעשות, הוא התרחק וחזר אחרי חמש דקות, רק שלא הביא כוס מים, כי זה יהיה הסף שלי. או הסוף שלנו. אם אני אופטימית שהסף לא נחצה עדיין. והסוף לא הגיע.
קחי, הוא אומר לי. גם אחרי הכל, לא הגענו לפת לחם, קחי, תחשבי מסלול מחדש, תנוחי, ונדבר.
הרמתי את הראש, הוא החזיק תיק קטן, את הארנק שלי ומפתחות של הרכב.
לאן אני אלך? בהיתי בו.
למלון, הוא אמר, רק תלכי למקום קרוב, ותחזרי מהר, בסדר? הוא לחש והסתובב.
פתחתי רגע את התיק הקטן שהביא לי, לא יכלתי לצחוק במצב הזה, ולא יכולתי שלא, הוא ארז לי, ליומיים שלוש, עם הכל כולל הכל.
קמתי, ויצאתי. בלי לשאול מה תעשה עם הילדים, ואיך תסתדר בעצמך, בלי לומר מתי אני חוזרת. ובלי לומר שלום. סגרתי את הדלת מאחורי. ירדתי במדרגות. אז, אפילו לא בכיתי.
עיוורת חיפשתי את הרכב, ואיפה הוא חונה, גיששתי, היה חשוך וקר. לא חשבתי כלום. פתחת את הדלת של הרכב - לרגע הסתובבתי אחורה.
ראיתי אותו, עומד ליד החלון מסתכל החוצה, רועד. הרמתי לו יד מהססת, נופפתי לו, הוא חייך. ולמרות המרחק, והחושך, ראיתי דמעה אחת קטנה זולגת נבלעת בזקן. שתי דקות אחר כך, פתחתי את הדלת, הוא הסתכל, תוהה, לא מבין.
בוא נצעק אחד על השני, אמרתי לו, בוא נצרח, נלך ליער. בוא נריב, ככה כמה זמן, בוא נפגע רגע, נבכה, בוא לא נדבר אחד עם השני. אבל בוא, הקול שלי בכה, בוא, חייכתי חיוך רועד, בוא נעשה את זה ביחד.
עמדתי שם, נשענת על הקיר של חדר השינה, דופקת על קיר, צועקת, בוכה. תצא לעבוד, צעקתי עליו, הקיר, שדימיתי לראות בו את בעלי לרגעים. תצא! תלך! תחזיר לי את כל הכסף! כולו!
בכיתי שם, בדמעות גדולות, שקופות, בכיתי וצעקתי. אני הולכת! אמרתי לו. הולכת! שאגתי. תעדכן אותי מתי לחזור ואם בכלל! הייתי מוכנה לעזוב אז לצמיתות, כל כך כעסתי, כל כולי הלך, בהינף אצבע! של מישהו אחר!
תלך מפה, יללתי שוב פעם, תלך!
נס שזה היה קיר, כי לו זה היה האיש אליו כיוונתי, אולי הוא באמת היה הולך אחרי זה. הייתי בערה. אש. בלי שום אישה.
עבדתי על זה, כל כך הרבה זמן עבדתי על זה, רציתי לא להשתעבד לפרנסה, למרות הקללה שנפלה על העולם והתגלגלה עד אלי, לא רציתי להשתעבד לפרנסה, לא רציתי. לא לא לא רציתי!
לא העזתי לזוז מהקיר, פחדתי ליפול, פחדתי שלא ישאר ממני שום דבר. לא חשבתי על כלום באותו רגע, ראיתי שחור, ראיתי כלום. רציתי ללכת. כנראה שמתישהו נפלתי גם בלי להתכוון, כי כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי על הרצפה, בוכה את נשמתי.
שכבתי שם, לעצמי, הוא לא הגיע, מנסה אפילו להתנצל, אולי ברח לרגע-שתיים. אז הייתי אני, עם ראש על הבלטות הקרות משנות השמונים, לבד, צועקת, אבלה. לפחות היינו מחליפים לקרמיקה יפה, המחשבות שלי היו אכזריות, אולי זה עוד היה לנו.
מגיל אפס התחלתי, אמנם היה לי בסיס טוב, תודה להשם, והיה לי ממה להתחיל, מיני דבש שכזה, אבל לזכותי יאמר שלא התעצלתי ועבדתי על זה קשה, כשהתחתנתי הייתי כבר תוך כדי משכנתא אדירה ודירה בשווי שש מיליון שקל ברשותי.
טוב, אם להיות כנה, אז מיליון שקל הגיע מאבא שלי, הבטחת בחירות, ארבע מיליון שמונה מאות אלף היה של הבנק, ממושכן ומאתיים אלף היה משכירות של שנה ומשכורת של שנה, קומפלט.
אז נכון, החיים שלי השתעבדו לזה, המשכורת שלי הלכה כולה ואנחנו גרנו בדירונת כזו, חדר וחמישית גם עם שתי ילדים, הכל היה לי שווה, לא רציתי להיות מתכנתת, ורציתי לחתן ילדים בכבוד. רציתי לחיות.
אני ניהלתי את הכסף והתקציב, והוא השתדל להימנע, לא אהבתי שדורכים לי בין הרגליים, וגם - פחדתי נורא על הכסף שלי, ניהלתי תקציב חסכוני להחריד, (רזינו קצת בתקופה ההיא, אבל לא היה נורא מדי, שבתות אכלנו אל ההורים שלי, וגם מדי פעם באמצע השבוע, פעמיים-שלוש).
לא אגיד, לא היה כיף, אבל התקווה הייתה שווה הכל, יום אחד, ככה ידענו, יהיה לנו המון כסף, והעיקר - אני לא אצטרך לעבוד, אוכל להיות יום בבית עם הילדים, ואפילו להנות מדי פעם, לוקסוס לאשה היום.
קיבלתי תמיכה מלאה, כי הוא יכול היה ללמוד יום שלם, ולא להכיר בכלל את הבנק מבפנים, תותים.
אני עבדתי קשה, משרה מלאה כפולה, אבל הכל היה שווה, כי יום אחד, יום אחד אוכל לעזוב את הקוד.
יום אחד, בכיתי שם, על המרצפות עם הכתמים, שאולי אי-אז מישהו עיצב כי חשב שזה יפה. יום אחד חשבתי, אהה.
בגיל שלושים עם ארבעה ילדים ושתי משרות מלאות, מכרתי את הדירה ההיא, גרה בדירה משלי, (משכנתא נוספת). שלוש וחצי מיליון שקל מזומן היו שייכים לנו אחרי זה. (מיליון מאתיים שהיה שלנו, עוד שמונה מאות אלף שנכנס מהמשכנתא והשכירות ועוד מליון וחצי של שווי הדירה שעלתה).
ועכשיו אנחנו בעלי חוב אדיר, והדרך היחידה שלנו לצאת מזה, זה לשלוח את ההוצאה לפועל לחברותא ההיא שלו, אלוקים אדירים, מי ב-י-ק-ש ממנו?? מי?? ולמה אני שומעת על ההלוואה המהירה הזו רק עכשיו? אלוקים! המשכתי לבכות, אני נשארת כאן על הרצפה, ולעולם, שובתת רעב.
הפזיזות, מי יצר אותה, השטן. ערך הכסף, העמל שהיה רק שלי, חזר אלי, מעצמו.
הוא בחור מוכשר בעצם, ואם הוא יצא לעבוד, אז אני אוכל להפסיק.
בהחלטה אימפולסיבית למדי קמתי מהרצפה, הייתי נראית נורא, אני בטוחה, גם בלי מראה. יצאתי מהחדר, הוא ישב שם, על הספה, בוהה. חתום.
זה לא מאה אלף שקל, אמרתי לו, זה לא מאתיים אלף, זה החיים שלי, אתה מבין? עמדתי מולו, רועדת. חיפשתי קיר להישען אבל לא יכולתי לראות שום דבר. החלום שלי נקבר, ואני יחד איתו. ניסיתי להתייצב, לא הצלחתי, הוא ביקש שאשב, התיישבתי בצד השני - הכי רחוק שאפשר. הוא התכווץ, לא הישיר מבט.
אני רוצה ללכת, לחשתי לו, סדוקה. השפתיים שלו רעדו. זה לא היה כסף שעבדת עליו, המשכתי למרות זאת, אולי לכן היית יותר פזיז? אני --- טמנתי את הראש בין הרגליים וחיבקתי את עצמי, פחדתי להמשיך לדבר, אז בכיתי שם, בקול, שוברת את החלום לחתיכות.
שמעתי אותו קם, דמיינתי אותו חתום, כמו תמיד שהוא לא יודע מה לעשות, הוא התרחק וחזר אחרי חמש דקות, רק שלא הביא כוס מים, כי זה יהיה הסף שלי. או הסוף שלנו. אם אני אופטימית שהסף לא נחצה עדיין. והסוף לא הגיע.
קחי, הוא אומר לי. גם אחרי הכל, לא הגענו לפת לחם, קחי, תחשבי מסלול מחדש, תנוחי, ונדבר.
הרמתי את הראש, הוא החזיק תיק קטן, את הארנק שלי ומפתחות של הרכב.
לאן אני אלך? בהיתי בו.
למלון, הוא אמר, רק תלכי למקום קרוב, ותחזרי מהר, בסדר? הוא לחש והסתובב.
פתחתי רגע את התיק הקטן שהביא לי, לא יכלתי לצחוק במצב הזה, ולא יכולתי שלא, הוא ארז לי, ליומיים שלוש, עם הכל כולל הכל.
קמתי, ויצאתי. בלי לשאול מה תעשה עם הילדים, ואיך תסתדר בעצמך, בלי לומר מתי אני חוזרת. ובלי לומר שלום. סגרתי את הדלת מאחורי. ירדתי במדרגות. אז, אפילו לא בכיתי.
עיוורת חיפשתי את הרכב, ואיפה הוא חונה, גיששתי, היה חשוך וקר. לא חשבתי כלום. פתחת את הדלת של הרכב - לרגע הסתובבתי אחורה.
ראיתי אותו, עומד ליד החלון מסתכל החוצה, רועד. הרמתי לו יד מהססת, נופפתי לו, הוא חייך. ולמרות המרחק, והחושך, ראיתי דמעה אחת קטנה זולגת נבלעת בזקן. שתי דקות אחר כך, פתחתי את הדלת, הוא הסתכל, תוהה, לא מבין.
בוא נצעק אחד על השני, אמרתי לו, בוא נצרח, נלך ליער. בוא נריב, ככה כמה זמן, בוא נפגע רגע, נבכה, בוא לא נדבר אחד עם השני. אבל בוא, הקול שלי בכה, בוא, חייכתי חיוך רועד, בוא נעשה את זה ביחד.
Reactions: -רות-, ספרות בנשמה, יהודית אחת ועוד 9 משתמשים12 //