שיתוף - לביקורת הליצן של הר המנוחות

[castamir]

משהו מוזר אצל שייקה – סיכמתי לעצמי באותו בוקר.

כמדי שנה בשנה חגגתי ברית לבני יקירי. הודעתי לכל המתפללים, לכל אברכי הכולל, גם לשאר המזדמנים לבית הכנסת הקהילתי שלנו. מחר בסביבות 9 בבוקר.

בעוד כולם איחלו, בירכו, הסכימו, אף הבטיחו השתתפות - שייקה שלנו, הרצין פתאום. שריר בלתי רצוני זז בפניו.

"תשע בדיוק אתה אומר?" עננה דאוגה ריחפה בין גבותיו.

"תשע לערך!" עלצתי, מחפש מיד איזו בדיחה טובה לדבר איתו בשפתו. בכל זאת, הליצן של הקהילה. "בין תשע לשתים עשרה, שעות טכנאי"...

"בעזרת ה', שיהיה במזל טוב!" התנער פתאום, המשיך הלאה.

שכחתי מזה בדיוק ליום אחד.

>>>

"כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים!"

הבטתי סביבי מאושר, מוקף בכל מי שהייתי רוצה להיות מוקף בו ברגעים כאלו. אנשי הקהילה, אברכי הכולל, תושבי השכונה. היו גם בני משפחה, אין להימלט, משפחה לא בוחרים – לפחות הם בטלו במיעוטם בכלל הקהל.

דרכי בזמן שמחות היא לשים לב לכל אדם, לראות שהוא מסודר במקום טוב, במנה טובה, בנוף לרפת – כל מה שצריך. כך ראיתי ששייקה מביט על השעון בלחץ כל כמה דקות. בשלב כלשהו נטל לעצמו סידור מזדמן, בירך ברכת המזון בלי הרחמן לברית מילה. וילט פניו באדרתו ויגלום. יצא החוצה בצעדים חפוזים.

לצאת אחריו לא יכולתי. בכל זאת בעל השמחה. אך הפעם לא שכחתי מזה. הבטחתי לעצמי לעקוב אחריו בימים הקרובים.

כך עשיתי.

>>>

יום יום בשעה עשר עלה שייקה על אוטובוס. בדרך כלל הוא עשה את זה מתחנה רחוקה בקצה השכונה. לא קרובה לבית שלו, לא לבית הכנסת.

האוטובוס נוסע לכיוון גבעת שאול-הר נוף. עוצר גם בתחנה מרכזית, אין לי דרך לדעת היכן בדיוק הוא יורד. הסברא נותנת שממשיך לגבעת שאול, כי לתחנה מרכזית הוא יכול לקחת כל קו אחר גם כן.

כשעתיים אחר כך הוא כבר נצפה בשכונה כרגיל. גם במניין מנחה גדולה הראשון "על הקשקש" הוא כבר נוכח. לא סביר שהוא מספיק לתפוס משהו בינעירוני.

יום אחד אסע אחריו, ידעתי.

היום הזה הגיע.

>>>

"הפסקת מים", בישרו המודעות מטעם הגיחון. "אין כולל היום", תרגמתי לעצמי את המודעה, מוסיף מיד: היום אצא בעקבות שייקה.

כמו ששיערתי, הוא לא ירד בתחנה מרכזית, גם לא בגשר המיתרים. המשיך עם האוטובוס עד לגבעת שאול, הר נוף, לא נחה דעתו בכל הסיבוב המיותר עד שהגיע להר המנוחות. תחנה אחרונה.

על ליצן רפואי שמעתי, אבל ליצן של בית קברות? מה עוד שייקה מסוגל לעולל?

שמרתי על מרחק בטוח, מתקדם אחריו בזהירות. רואה אותו פוסע בין החלקות בצעדים בקיאים ורגילים. חוצה את חלקת פרושים, מתחכך בציונו של הבוצינא, עד שהגיע סמוך למצבה אחת, נעצר.

של מי המצבה? מה לשייקה ולציון זה ועוד יום יום? מה לליצן בבית הקברות?

התקדמתי מאחוריו בזהירות, מצמצם את עיניי בניסיון לזהות את השם הרשום על המצבה.

הספקתי לראות את השם הפרטי בלבד: פסח.

האסימון נפל.

>>>

ר' פסח כהן, היה מוותיקי ומתפללי בית הכנסת. המבוגרים יותר זוכרים אותו מצעירותו כעוד מתפלל קלאסי, אנחנו בדור הביניים זוכרים אותו בשם "הסבא של החלון".

מגיל מסוים, חטפה את ר' פסח צינה עד שהחל לדאוג לחלון הגדול שבמבואה. הקפיד שיהיה סגור, שלא תאחז בו הרוח. קיץ, חורף, סתיו, אביב – לא ישבותו.

אט אט הפך הדבר למשל ושנינה. את השם "הסבא של החלון" נתנו הילדים, את ההלצות ברמה הגבוהה יותר סיפק שייקה. בדרך כלל במילים, פה ושם גם במעשים. למשל, בכל פעם שהיה יוצא כלוי ליטול את ידי הכוהנים, היה פותח את החלון כביכול בטעות במרפקו.

ר' פסח היה קופץ מיד, גם כשהיה נראה שהוא בכלל מנמנם נמנום קשיש. נו, הו! היה מנופף בידיו עד שהחלון היה נסגר לגמרי. נו, הו!

חה חה.

הציק לי? יש לומר שכן. הרגשתי פה ושם ששייקה מגזים. הערתי לו? לא. אף אחד לא רוצה ליפול לפה שלו, להיות הקורבן הבא.

ר' פסח הלך והזדקן, הלך והצטמק עד שהיה חשש של ממש לראות אותו עף דרך החלון הפתוח. לימים הצטרף גם פיליפיני עז זרועות שהוביל אל הכיסא בבטחה. ר' פסח הלך ושכח הרבה דברים, לא דבר אחד שנשאר איתו עד שעזב סופית את בית הכנסת: החלון.

ההלוויה הייתה רגילה למדי. לא מאוד עצובה, זכה להגיע לשנות התשעים המאוחרות, אומרים. לא אכחד שבמהלכה חלפו כמה בדיחות בשורש ח.ל.ו.ן. בין הנאספים לזכרו. הזקן בן ה-100 שעף מהחלון ונפטר.

אז שייקה רוצה לבקש סליחה, הגיוני. למה יום יום?

<<<

כל אותן המחשבות ארכו שניות ספורות.

כעת הסתכלתי מה שייקה עושה. הוא לא קרא משנה או פרק תהילים. רק התכופף ו...

הייתי צריך להתקרב כדי לראות היטב.

שייקה סגר את חלון הזכוכית של כוך נרות הנשמה הקבוע בירכתי המצבה.

שמעתי את קולו רועד: "הנה, שלא יהיה לך קר, ר' פסח".

התרומם, מבחין בי. כבר הייתי קרוב מדי.

"מה אתה עושה כאן?" שאל בקול מוזר.

שתקתי. לא אני זה שצריך להסביר את מעשיי. למעשה, גם הוא כבר לא.

"אתה יודע", הוא המשיך באותו קול לא-לו. "כל בוקר באים לכאן לתפילת שחרית, בציון של הבוצינא. מסיימים בערך בעשר. הרבה פעמים הם פותחים את החלון. לוקחים גפרורים. לפעמים משאירים פתוח"...

"ניסית לדבר איתם?"

"מה אני יכול להגיד להם". כתפיו שחו. מה הם יבינו.

הבטנו במצבה שניות ארוכות. מחשבות ארוכות.

הקול הרגיל שלו חזר, בס עם צרידות מעושה: "ככה זה. בכל פעם שמדברים שטויות, בסוף מגיעים למתים".




>>>

 

[castamir]

 

[הנף מקלדת]

סיפור נפלא.
(אין צורך בידיים צמודות)

הערה אחת על המצב

התחלתי את הסיפור עם בת שחוק שהתפתחה לנכדת צחוק.
פנינים:

היו גם בני משפחה, אין להימלט, משפחה לא בוחרים – לפחות הם בטלו במיעוטם בכלל הקהל.

בירך ברכת המזון בלי הרחמן לברית מילה. וילט פניו באדרתו ויגלום.

הפסקת מים", בישרו המודעות מטעם הגיחון. "אין כולל היום", תרגמתי לעצמי את המודעה

אנטישם

ופתאום עם פרוץ שייקה לבית הקברות, הסיפור נהפך לרגשני, בעל הילת מתים.
(זה לא רע, אף אני חוטא בסגנון כזה)

נבוכתי.

 

[castamir]

(תודה!)

הערה נהדרת בעיניי.

אדגיש שהמעבר הזה מכוון, אפילו התאמצתי בשבילו.
הוא אמור להעביר את הקוראים באותו מסלול יחד עם המספר שנדהם למצוא את שייקה המוכר והידוע כלץ קליל בסיטואציה רצינית בעייתית כזו.

האם זה עובד? לא עובד? בשביל זה אתם כאן.

 

[יאן]

עובד יופי. בית קברות תמיד מכניס לדיכאון גם את הלץ הכי גדול.

 

[דיונון]

עובד יופי. בית קברות תמיד מכניס לדיכאון גם את הלץ הכי גדול.

יש כאלו שבית הקברות מוציא מהם את הלץ הכי גדול...
איך אמר פעם אחד:
המוות לאורך ההיסטוריה חידד את ההבדל בין המגדרים -
הנשים בעבר נטלו לעצמן את תפקיד ה'מקוננות', ואילו הגברים המציאו את ז'אנר 'בדיחות קברנים'.

 

[castamir]

עובד יופי. בית קברות תמיד מכניס לדיכאון גם את הלץ הכי גדול.

חוץ מצאלמרים. רק מוסיף להם חיוניות ועיזוז נעורים.

 

[RACHELIZ]

כתוב מקסים ועצוב ומחייב.
יש כאן מידי הרבה פנינים, אז מצטטת את הראשון שנפל לי בשיטוט חוזר:

לא אכחד שבמהלכה חלפו כמה בדיחות בשורש ח.ל.ו.ן

 

[castamir]

(אין צורך בידיים צמודות)

יום יבוא ואבין מה כל כך הציק לכולם בזה. אולי.

 

[אוריצפת]

יופי של סיפור.
ו'חילופי האווירה' - נהדר.
חבל שקצר כל כך. נשארתי עם הרבה טעם של 'עוד'.

 

[סיפור8]

בעז"ה

באמת סיפור מצוין, וכמו הרבה מהכתיבות שלך- אין מצב להפסיק באמצע הקריאה.


רק שתי הערות קטנות-
בנוגע לליצן של הקהילה, אנחנו יודעים ששייקה הוא ליצן כי המספר אומר לנו את זה. במשך הסיפור אנחנו לא מכירים את שייקה כליצן, אבל כן מכירים באופן בלתי אמצעי מימדים אחרים של האופי שלו- כמו למשל בתחילת הסיפור, שאז אנחנו פוגשים את הניגודיות של האופי שלו (מודאג, מוטרד). אולי היה כדאי להכניס חידוד או הלצה 'על חשבון' בתחילת הסיפור, וזה היה מכניס אותנו ישר למקום הזה-

"תשע לערך!" עלצתי, מחפש מיד איזו בדיחה טובה לדבר איתו בשפתו. בכל זאת, הליצן של הקהילה. "בין תשע לשתים עשרה, שעות טכנאי"...

בלי צורך לספר על זה. תחושה 'על בשרנו' של הליצנות שלו הייתה תורמת לסגירת המעגל שאנחנו חשים בסוף, כשהליצן ניצב בהר המנוחות.

עוד הערה קטנה-
הסוף ממש מצוין, אבל הוא דוחף אותנו חזק מדיי לרגש. כלומר, יש קו דק בין מרגש לקלישאתי- אני חושבת שהיה אפשר כן להניח את הקו טיפה יותר אחורה, שהרגש יהיה עדין יותר. למשל, במקום-

שייקה סגר את חלון הזכוכית של כוך נרות הנשמה הקבוע בירכתי המצבה.

שמעתי את קולו רועד: "הנה, שלא יהיה לך קר, ר' פסח".

אולי להוריד את המשפט ששייקה אומר, ולהשאיר את זה כסצינה דוממת ונוגעת ללב, שהקורא משלים את הפאזל לבד. אני הרגשתי כאן מאחורי השורות את הסופר מדגיש לנו את הרגש מאד חזק. אבל זו רק תחושה אישית.

מאד אהבתי את המעברים-

התקדמתי מאחוריו בזהירות, מצמצם את עיניי בניסיון לזהות את השם הרשום על המצבה.

הספקתי לראות את השם הפרטי בלבד: פסח.

האסימון נפל.

ממש כתיבה מקצועית.

תודה על קטעים מיוחדים!

 

[castamir]

תודה!
הערות משובחות ונכונות מאוד.
יישר כוח על תשומת הלב והתועלת.
(גם על המחמאות…)

 

[קוביד]

אולי להוריד את המשפט ששייקה אומר, ולהשאיר את זה כסצינה דוממת ונוגעת ללב, שהקורא משלים את הפאזל לבד. אני הרגשתי כאן מאחורי השורות את הסופר מדגיש לנו את הרגש מאד חזק. אבל זו רק תחושה אישית.

יש בזה משהו, אבל אין על הציניות שנושבת מהמשפט המפורש.