"למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו".
היה זה בעת מלחמת העולם השניה, זמן בו האנושות ליקקה את פצעיה, העולם עוד לא השכיל להבין את גודל הטרגדיה, מליוני בני אדם הובלו כצאן לטבח על ידי חיילות הרייך השלישי, מפלצת הרשע, המגלמת בתוכה את שיא הרוע המתועב, לא בחלה בשום דרך אפשרית, המטרה- השמדת העם היהודי מעל פני האדמה.
שנת 1939 , ביער עבות, בינות לעצי אורן ארוכים, בתוך אזור שלכת של עלי דולב אדומים, התחבאו בהסוואה הפרטיזנים, היו אלו יהודים, שמחמת המלחמה, הסתתרו ביערות עד יעבור זעם, גם תינוקות נלוו עימם, משום שגם עליהם לא פסח המשחית, דודל' היה אחד מהם, דודל נולד, לאחר עשרות שנים של צפייה לילדים, אושרו של הוריו לא ידע גבולות, לילד הזה התפללתי מלמלה אימו חרישית, קיים את הילד הזה, הכריז הסנדק, ואביו לא יכל לעצור את דמעותיו, חודש לאחר הלידה, האנטישמיות גוברת, משל הערלים חפצים להעמיס את היהודים על מריצה היישר למזבלה, הוריו של דודל' מחליטים להסתתר ביערות מפני חמת המציק, אורזים מזוודה עם חפצים הכרחיים טלית ותפילין, ספרי קודש, בגדים להורים ולדודל', מזון בשימורים, ויוצאים לדרך.
אוי פלטה אימו של דודל' לאביו, שכחתי את הנעליים החדשות שקניתי לדודל', לכשיגיע הזמן בו יוכל ללכת, היער פה גם התברך בקוצים ודרדרים, לזחול הוא יוכל משום שבגדיו עבים אך איך יוכל דודל' ללכת.
ואכן הרגשתה של אימו לא הייתה לחינם, דודל' כבר עבר את גיל שנתיים, ועדיין זוחל, תינוק הוא מבוגר בקטן, דודל' הרגיש בפחדיהם של הוריו, זה יצר אצלו חוסר ביטחון לשנות את הידוע, הוא אפי' לא ניסה ללכת, וכך גדל וגדל, ולמרבה הצער גם בסוף המלחמה, בשנת 1945 כשהיה בגיל שש לא ידע ללכת.
שלוש שנים אחורה, שנת 1942 , ארנסט המינגוויי, סופר אמריקאי מתגייס לחיל אריות הים, בהטבעת צוללות גרמניות, באחת ההתקפות, הוא נתקל בצוללן גרמני שהצליח לחמוק מטיל הטורפדו שבוית על הצוללת, ארנסט קופץ למים ותופס את הצוללן, הצוללן מועלה לאוניית המלחמה ונחקר ע"י הקצינים, לאחר בירור קצר עולה, כי הגרמני מתנגד לתכנית הפתרון הסופי, ומוכן להוות סוכן ריגול של האמריקנים, ארנסט ממונה ע"י האמריקנים לתהות על קנקנו של הגרמני, האם ניתן לסמוך באמת על אמירתו, ארנסט שואל את הגרמני לשמו, והוא עונה: גרלוף גוורץ, ארנסט לוקח אותו לכוס קפה, ומנסה לחלוב ממנו מידע על כוונותיו, הכרת יהודים? שואל ארנסט, בטח, מה השאלה, היו לי שכנים יהודים, לא אשכח את היום בו עזבו את ביתם, ואני וחברי שלוף גרבר-ט, יצאנו לראות אם הותירו אחריהם שלל, באמצע החיפושים, נחה עיני על קופסת נעליים קטנה, שעליה רשום "לדודל'", דודל' היה בן הזקונים של הזוג היהודי, שנולד לאחר שנים רבות, למען האמת גם אופי גרמני שכמוני, לא נותר אדיש, ולקחתי את הקופסא למשמרת, עד יחזרו היהודים לאדמתם, שלוף חברי כמעט שלף עלי חרב, מה לך וליהודונים, הן ברצוני את הנותר, באש לשרוף אמר שלוף, אבל הרגעתי אותו, שברצוני לתתם לבני הקט, וכעת הקופסא פה עמדי, אני לוקח אותה לכל מקום, אולי אפגוש היכן שהוא, את הוריו של הילדון, ארנסט הקשיב ואמר בגרמנית צחה: "הוצא נא את הקופסא בבקשה, כעת מר גוורץ הנכבד, מעתה הקופסא שלי היא ולא שלך", גוורץ הוציא את הקופסא והעבירה לארנסט.
שנת 1947 , יהודים כבר היגרו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך לאחר המלחמה נוספו רבים, פשעיה של תנועת הציונות, שהעדיפה את הלאומניות, על פני הצלת חיי אדם באופן ודאי מרכבות המוות, הטילו ספק בליבם של רבים, האם כדאי לעלות לארץ ישראל, אמנם מצוות יישוב ארץ ישראל, אך שלא תקיא הארץ את יושביה בשל עוברי העבירה, מה גם שהיו רבנים שאחזו בדעה זאת, הוריו של דודל' העדיפו לעלות לארץ, אך מכשול חסם את דרכם, דודל כבר בן 8 ועדיין אינו יודע ללכת, רק בארה"ב היו מומחים שיכלו לעזור לדודל', היה זה מחזה עגום מאד, ילד בן 8 הגוהר על ארבע, עצוב, עצוב מאד.
דודל' והוריו עלו לאמריקה, בשדה התעופה יושב לו ארנסט, שהספיק ללמוד תקשורת ועיתונאות, וכותב על יומן את המראות, יהודים מאירופה עלו הנה, לפתוח פרק חדש, לשכוח את צלקות העבר, יש תקווה, יש תקומה, עם ישראל חי, והנה... מה רואות עיני... מהרהר ארנסט לעצמו ילד מגודל הזוחל על ארבע, מחזה מוזר ולא שגרתי בעליל, רק חסר רועה עם חליל, או מיי גאד, ארנסט שואל את הוריו של הנער לפשר הדבר, והם משיבים לו בעצב, כן דודל' שלנו עדיין לא יודע ללכת, דודל'?.. הוא פורץ בזעקה, אתם הייתם שכנים של גרלוף גוורץ, כן, מהיכן אתה יודע, השיבו ההורים ביחד, יוווו אז יש לי את הנעליים של דודל', אמו פרצה בבכי, די אני כבר לא יכולה, קניתי את הנעליים לזמן בו דודל' יגדל כמה חיכיתי, מיררה בקול בוכים, ועכשיו מה נעשה עם הנעליים ודודל' לא יודע ללכת, אין לי כסף לטיפולים, אין לי מידע בנושא, ואני אנה אני באה, ארנסט התאפק אף הוא מלבכות, מחה דמעה קטנה, ואמר, אל דאגה, אני מעורבב פה בעולם התקשורת, מחר אשדר את סיפורכם, ואבקש מהציבור לתרום, וכן מכל היודע מידע לטיפול שיפנה אלי, רק חכו רגע, ארנסט רץ לעמדת השידור, נבר בתיקו והוציא ממנו קופסת נעליים קטנה, על הקופסא היה כתוב: "לדודל'", זה משכן שלכם, הוא רצה להחזיר לכם אותם אחרי המלחמה, שמר עליהם ולקח אותם לכל מקום יחד איתו, וגם אני אימצתי הרגל זה, לא, אמרה אימו של דודל' זה רק יעציב אותי שאזכור שקניתי לדודל' נעליים שילך, והוא לא הולך, קח אותם לעצמך, ועשה בם כטוב בעיניך,
ארנסט עזב את המקום, אך ליבו היה עם דודל', איך אפשר לעזור לו, ממש מסכן, הוא התהלך ברחובות שיקגו מהורהר במחשבות. דבר ראשון הוא תלה מודעה בנוסח זה, "למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו", אם ימצא קונה, חשב לעצמו הרווח ילך לטיפול בדודל'. הלו ארנסט, וואטסאפ מן?, היו אלה ג'ו ג'ון וג'וני חבריו של ארנסט, רעיון נצנץ במוחו של ארנסט, רוצים אתגר? ודאי, ענו השלישיה במקהלה, טוב, בא נתערב שמי שיכתוב סיפור שלם בשש מילים בלבד, יקבל 10 דולר מכולנו, השלישיה הייתה אובדת עצות, ואז לקח ארנסט מפית וכתב עליה:
"For sale: baby shoes, never worn"-"למכירה: נעלי תינוק מעולם לא ננעלו".
ארנסט זכה בעשרת הדולרים ומיד יצא להביאם להוריו של דודל' למימון הטיפולים, כשחזר לביתו מצא זוג צעיר דופק על דלת הבית, מה רצונכם? שאל, זה בקשר לנעליים, זה עדיין רלוונטי?, כן, כמה תתנו?, חמש סנט בסדר?, לא זה קצת מדי ניסה ארנסט להתמקח על המחיר.
צפירת שברולט עצרה את הויכוח, אבא, יש לך כסף עליך פנתה הרעיה לנהג הרכב, כן כמה?, נהג הרכב יצא והתקדם לעבר הבית, מה? אני לא מאמין, אלוקים אדירים, גרלוף, אתה אבא שלה, כן, ארנסט אני גרמני קר, ואל תנסה לרגש אותי, מה אתה מנסה למכור להם, אבא אנחנו קונים נעליים לתינוק הנכד שלך, אמרה ביתו של גרלוף, איזה נעליים?, של דודל'?, אכן, אמר ארנסט של דודל' היקר והחביב, דודל'???, קח עשרים דולר ותן לי אותם, זה אוצר, ולכם אקנה נעליים אחרות, יופי אמר ארנסט, כעת יש די והותר בשביל טיפול מוצלח בדודל', מה? אמר גרלוף, דודל' חי?, כן, איפה הוא?, קח אותי איליו, בא עלה לשברולט.
אתה בטח שואל מהיכן העשרים דולר ומהיכן הכסף לשברולט, ובכן, התשובה שהמשכתי להיות סוכן ריגול לאמריקאים, והתקדמתי בסולם הדרגות עד להיות אחראי חטיבת הריגול ב- FBI , וכעת, איפה דודל'? הרביעיה נסעה לביתם של הוריו של דודל, ההורים נדהמו לראות את גרלוף, לרגע חששו, הגרמנים באים, אך אז הרגיעם ארנסט שהכל בסדר, קחו עוד 20 דולר וזה מגרלוף.
עברו ימים של למידה, של ניסוי וטעיה, ודודל' למד ללכת, הוריו שילמו את הכסף שהגיע מארנסט וגרלוף, ודודל' ידע ללכת כאחד האדם, שמחתו של אימו לא ידעה גבולות, אכן: "רגלי תינוק מעולם לא ננעלו".
הנושאים החמים
