הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
האשכולות התאדו בזה אחר זה. בדיוק כמו החלומות שלה.
ניסתה לתפוס, לאחוז בהם בזנבם. אולי תוציא בדל אחד של מידע אמיתי מרגיע מתוך כל הזעם, הייאוש, התסכול הבוער. לברור בר מתוך תבן דיס-אינפורמציה העולה באש.
כמו ילד שרודף אחר בועות סבון, האשכולות נעלמו, לועגים לה. רגע אחד הם עוד פה, ברגע הבא הם כבר בעולם אחר. טוב יותר, כנראה.
>>>
שלושה ימים לפני כן.
יום הולדת בראש חודש אב. בכל שנה הייתה מסתבכת. מסיבת יום הולדת – אסור. החגיגה עם החברות הייתה מתקיימת רק שבועיים אחרי. בזמן בו אפילו היא עצמה כבר בקושי זוכרת את תחושת הגדילה שביום החשוב הזה.
אליהו הפתיע השנה.
"שבת בבית מלון מול הכותל?" דמעה בהתרגשות. "אתה יודע שזה היה החלום שלי מאז הפעם הראשונה שהם פרסמו מודעה בעיתון! ועוד ביום הולדת שלי! ובחודש מנחם-אב! זה... מושלם!"
"אבל", נזכרה להיבהל. "זה לא יקר מדי?"
ועוד עכשיו, עם כל הגזירות החדשות של ליברמן. הם יהיו מהראשונים להיפגע, זה ברור. אליהו אברך כולל אלוף שתורתו אומנותו. היא תצטרך לעבוד יותר כדי לכסות את העלות, או לעבוד פחות כדי להיות עם הילדה בבית... טוב שלפחות יש לה את הלימודים המובטחים עם המשכורת הנפלאה. לא כולם שרדו את המסלול, חברות טובות נשרו בדרך, רק היא עדיין שם, חושקת שיניים ושורדת בדרך ליעד המובטח.
"קצת יקר אבל שווה כל פרוטה". השיב בקול מתנגן.
שיר חדש החל להתנגן גם בליבה.
לא מטאפורית. שיר. שיר חדש של ממש החל לזמר בליבה ובמוחה. כבר זמן רב שזה לא קרה. השיר הלך והתעצם בשבת ייחודית בין החומות. קרם עור וגידים מול אבני הכותל הגדולות. חילק את עצמו יפה לבתים ולפזמון ברוח מרפסת האבן הקרירה, על צלחת ענבים. "יש ענבים עם לב אדם", הרהרה בחיוך מול שערי אבן קשתיים.
ביום ראשון בערב, אחרי העבודה, תלך למיכלי להקליט את השיר. יהיו בו מילים על ירושלים. אלפי בני ישיבות ינועו בקצב לצליליו. עשרות אלפי לבבות יתחברו ויחושו את קדושת העיר דרך הלחן הנפלא. מצעדים יפתחו בו וכבוד העיר יתפאר דרכו.
>>>
בבוקר, פתחה באיחור את המחשב. טיילה קצת בפורום המקצועי עוד לפני שפתחה את המייל.
ושם, בג'ימייל, חיכה לה הסלע האימתני. מוכן לצנוח, להתרסק ולרסק.
"פיטורין". טען המכתב באותיות אדומות.
"גם את קיבלת?" קפצו לה הודעות מחברות בפינה הימנית של הג'ימייל.
ופתאום ראתה את כל החדר בשחור. הביטה בפליאה אפטית בנורת הפלורוסנט, שדלקה כרגיל דרך החושך.
ניגשה לחלון, לנשום אוויר ואור. אך גם בחוץ, נראה שהשמיים הכהים התחברו אל האדמה. לא מותירים מרווח שאינו לחוץ ומועק.
לראשונה בחייה הבינה את הביטויים "השמיים נפלו" ו"עולמה חשך". חבל, העדיפה שלא להבין אותם עד סוף ימיה.
>>>
חזרה לפורום. כבר עלו שם אשכולות על זה. הרוב גינו. פה ושם היו כאלו שהסבירו, אך עד שהחליטה האם להתנחם – נמחקו האשכולות על דבריהם. אולי עדיף כך. אך את החלומות שנמחקו, איש לא יוכל להסביר.
רק שעתיים לאחר מכן, כשהצליחה לחזור לשפיות, הבחינה והבינה שהשיר התאייד גם הוא. כבה בתוכה. קמל בלי להשאיר זכר.
ככל שניסתה להיאחז בצליל מצליליו, בתו מתוויו - כך חזר אליה שוב ושוב ההד מהקיר.
אפס.
לא יודעת איך, מצאה את עצמה צועדת ברחוב, המומה. אבלה. כי לקחה מיד ד' כפליים.
אך מה זה היה לו לרחוב שנוהג כמנהגו?
חבורת בנות עליזות בקוקו מקפץ וצחוק מתגלגל דילגו רגל-רגל בין הכביש למדרכה בדיון על מחנה קיץ מתקרב.
זוג מודרני יצא ממכולת עם שקיות מלאות וחיוכים גדולים. צפצף בשלט והכניס הכול לתא מטען של רכב עדכני.
אברך בחליפה רבנית הנהן בשביעות רצון גורפת לתוך הטלפון שלו.
מה קורה לכם? העולם השתגע?!
רצתה לצעוק. רצתה לזעוק. לא רצתה לסיים במוסד סגור.
המשיכה לצעוד בפנים חתומות.
<<<
אחרי שעה של צעדה ארוכה ללא תכלית, המם חום השמש את מוחה. נכנסה לחצר אבן ירושלמית מוצלת, קרסה על ספסל עץ חום-ירוק מקולף, נשען לקרן בית.
הרכינה ראש אל הקיר, קור נגע ברקותיה. המייל נשכח ממנה, גם האתר על אשכולותיו. רק הניגון האבוד כאב את עצמו דרכה. בכתה את הבית הראשון. ייבבה את הבית השני. התייפחה גם את הפזמון.
כשקמה, השמיים היו שחורים כבר לכל הדעות.
קולות מניין חצרות עקשן הזכירו לה:
אם לא באתרא הדין - בכל אתר ואתר.
אם יש שכר לפעולתה - הוא יהיה שכר נמוך, בינתיים.
ומזוני רוויחי, ופורקנא - מן קדם אבוהון די בשמיא.
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.
ניסתה לתפוס, לאחוז בהם בזנבם. אולי תוציא בדל אחד של מידע אמיתי מרגיע מתוך כל הזעם, הייאוש, התסכול הבוער. לברור בר מתוך תבן דיס-אינפורמציה העולה באש.
כמו ילד שרודף אחר בועות סבון, האשכולות נעלמו, לועגים לה. רגע אחד הם עוד פה, ברגע הבא הם כבר בעולם אחר. טוב יותר, כנראה.
>>>
שלושה ימים לפני כן.
יום הולדת בראש חודש אב. בכל שנה הייתה מסתבכת. מסיבת יום הולדת – אסור. החגיגה עם החברות הייתה מתקיימת רק שבועיים אחרי. בזמן בו אפילו היא עצמה כבר בקושי זוכרת את תחושת הגדילה שביום החשוב הזה.
אליהו הפתיע השנה.
"שבת בבית מלון מול הכותל?" דמעה בהתרגשות. "אתה יודע שזה היה החלום שלי מאז הפעם הראשונה שהם פרסמו מודעה בעיתון! ועוד ביום הולדת שלי! ובחודש מנחם-אב! זה... מושלם!"
"אבל", נזכרה להיבהל. "זה לא יקר מדי?"
ועוד עכשיו, עם כל הגזירות החדשות של ליברמן. הם יהיו מהראשונים להיפגע, זה ברור. אליהו אברך כולל אלוף שתורתו אומנותו. היא תצטרך לעבוד יותר כדי לכסות את העלות, או לעבוד פחות כדי להיות עם הילדה בבית... טוב שלפחות יש לה את הלימודים המובטחים עם המשכורת הנפלאה. לא כולם שרדו את המסלול, חברות טובות נשרו בדרך, רק היא עדיין שם, חושקת שיניים ושורדת בדרך ליעד המובטח.
"קצת יקר אבל שווה כל פרוטה". השיב בקול מתנגן.
שיר חדש החל להתנגן גם בליבה.
לא מטאפורית. שיר. שיר חדש של ממש החל לזמר בליבה ובמוחה. כבר זמן רב שזה לא קרה. השיר הלך והתעצם בשבת ייחודית בין החומות. קרם עור וגידים מול אבני הכותל הגדולות. חילק את עצמו יפה לבתים ולפזמון ברוח מרפסת האבן הקרירה, על צלחת ענבים. "יש ענבים עם לב אדם", הרהרה בחיוך מול שערי אבן קשתיים.
ביום ראשון בערב, אחרי העבודה, תלך למיכלי להקליט את השיר. יהיו בו מילים על ירושלים. אלפי בני ישיבות ינועו בקצב לצליליו. עשרות אלפי לבבות יתחברו ויחושו את קדושת העיר דרך הלחן הנפלא. מצעדים יפתחו בו וכבוד העיר יתפאר דרכו.
>>>
בבוקר, פתחה באיחור את המחשב. טיילה קצת בפורום המקצועי עוד לפני שפתחה את המייל.
ושם, בג'ימייל, חיכה לה הסלע האימתני. מוכן לצנוח, להתרסק ולרסק.
"פיטורין". טען המכתב באותיות אדומות.
"גם את קיבלת?" קפצו לה הודעות מחברות בפינה הימנית של הג'ימייל.
ופתאום ראתה את כל החדר בשחור. הביטה בפליאה אפטית בנורת הפלורוסנט, שדלקה כרגיל דרך החושך.
ניגשה לחלון, לנשום אוויר ואור. אך גם בחוץ, נראה שהשמיים הכהים התחברו אל האדמה. לא מותירים מרווח שאינו לחוץ ומועק.
לראשונה בחייה הבינה את הביטויים "השמיים נפלו" ו"עולמה חשך". חבל, העדיפה שלא להבין אותם עד סוף ימיה.
>>>
חזרה לפורום. כבר עלו שם אשכולות על זה. הרוב גינו. פה ושם היו כאלו שהסבירו, אך עד שהחליטה האם להתנחם – נמחקו האשכולות על דבריהם. אולי עדיף כך. אך את החלומות שנמחקו, איש לא יוכל להסביר.
רק שעתיים לאחר מכן, כשהצליחה לחזור לשפיות, הבחינה והבינה שהשיר התאייד גם הוא. כבה בתוכה. קמל בלי להשאיר זכר.
ככל שניסתה להיאחז בצליל מצליליו, בתו מתוויו - כך חזר אליה שוב ושוב ההד מהקיר.
אפס.
לא יודעת איך, מצאה את עצמה צועדת ברחוב, המומה. אבלה. כי לקחה מיד ד' כפליים.
אך מה זה היה לו לרחוב שנוהג כמנהגו?
חבורת בנות עליזות בקוקו מקפץ וצחוק מתגלגל דילגו רגל-רגל בין הכביש למדרכה בדיון על מחנה קיץ מתקרב.
זוג מודרני יצא ממכולת עם שקיות מלאות וחיוכים גדולים. צפצף בשלט והכניס הכול לתא מטען של רכב עדכני.
אברך בחליפה רבנית הנהן בשביעות רצון גורפת לתוך הטלפון שלו.
מה קורה לכם? העולם השתגע?!
רצתה לצעוק. רצתה לזעוק. לא רצתה לסיים במוסד סגור.
המשיכה לצעוד בפנים חתומות.
<<<
אחרי שעה של צעדה ארוכה ללא תכלית, המם חום השמש את מוחה. נכנסה לחצר אבן ירושלמית מוצלת, קרסה על ספסל עץ חום-ירוק מקולף, נשען לקרן בית.
הרכינה ראש אל הקיר, קור נגע ברקותיה. המייל נשכח ממנה, גם האתר על אשכולותיו. רק הניגון האבוד כאב את עצמו דרכה. בכתה את הבית הראשון. ייבבה את הבית השני. התייפחה גם את הפזמון.
כשקמה, השמיים היו שחורים כבר לכל הדעות.
קולות מניין חצרות עקשן הזכירו לה:
אם לא באתרא הדין - בכל אתר ואתר.
אם יש שכר לפעולתה - הוא יהיה שכר נמוך, בינתיים.
ומזוני רוויחי, ופורקנא - מן קדם אבוהון די בשמיא.
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //