קלעים/נעמי צוובנר
ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.
בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.
קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)
לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.
הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:
* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.
* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.
*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.
*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.
נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.
כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.
שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.
ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.
אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,
תקראו ותספרו לי.
הנושאים החמים
שמסכימות לעבור על ספר ראשון שמישהי כתבה. (לא מאוד בוסרית בתחום).
