הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרופ׳ שרון עינב: כלו כוחותינו
מנהלת מחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים שערי צדק פרסמה פוסט בפייסבוק: קשה לנו לעבוד בבית קברות של חיים-מתים. ובעיקר קשה לנו להבין מדוע מוטלת עלינו האחריות לטפל באלו שלא טיפלו בעצמם.
פרופ׳ שרון עינב , ד' באלול תשפ"א 12/08/21 14:01
אני אגיד את מה שאסור לנו לומר כי זה לא פוליטקלי קורקט: פותחים מחדש את מחלקות הקורונה. אל תצפו ל"חמלה" מהצוות הרפואיים כשתגיעו אליהם כשלא התחסנתם. כלו כוחותינו.
מלחמת ששת הימים נמשכה 6 ימים, וחצי מהלוחמים היו בטראומה כי אחד מכל חמישה חיילים נפצע. נפצע ולא מת. מי שהיה בחזית זכה להבנה ולכבוד כי הוא סבל מהלם קרב.
המלחמה בקורונה נמשכת בגלים יותר משנה. גם אנחנו חירפנו את נפשנו וממשיכים להסתכן בהדבקה שלנו ושל אהובינו בהיותנו עובדים עם החולים הללו. 65% מחולי הקורונה שהונשמו במדינת ישראל מתו. לא אחד לחמש נפצע. אחד מכל שניים מת.
איש לא כתב עלינו שירי הלל. לא הוציאו תקליטים עם פואמות גבורה. לא זכינו למדליות. ולא הציבו שלטי חוצות זהובים לזכר אלו שנטשו כי הם נשברו. (וכן, היו כאלו).
במקום זאת בציבור (ובמשרד האוצר) ממשיכים להתלונן עלינו, להעליל עלינו ולהשמיץ אותנו.
פיטרו צוות רפואי, חברים טובים, שעמדו בחזית הגל הראשון כי "אין תקנים".
קפצו עלינו להתגייס ביתר שאת "לחזור לשגרה" מייד כשהסתיים הגל השלישי. כי בתי החולים שפושטים רגל צריכים מהר מהר להרוויח חזרה את כל הפסדי תקופת הקורונה.
ועכשיו מצפים שנחזור ו"נתגייס" שוב לעבוד משמרות כפולות בתת תנאים, בחליפות חלל שלא שומעים בהם ולא רואים דרכן. לבושים בניילונים שהגוף לא סובל - מזיעים בהם, פורחים מהם, מתגרדים בהם. מתעלפים בהם. וכל זאת למה? כי "זכותכם" לא להתחסן. "בחרתם" לא להתחסן. לשים מסיכה גם על הפה וגם על האף ממש קשה לכם.
אז גם לנו קשה. קשה לנו להסתכן כל יום ולסכן את אהובינו. קשה לנו לעבוד בתנאים כאלו. קשה לנו לעבוד בבית קברות של חיים-מתים. ובעיקר קשה לנו להבין מדוע מוטלת עלינו האחריות לטפל באלו שלא טיפלו בעצמם.
קורונה לא דומה בשום דבר לעישון. או לסמים. לאלו מגיעים בנסיבות חברתיות מורכבות בגיל צעיר ומתמכרים. ומשלמים על ההתמכרות הזו סבל רב שנים.
לא "בוחרים" להיות נרקומן או מעשן. כן בוחרים לא להתחסן. אל תצפו ל"חמלה". אל תצפו להבנה. אל תצפו שנבכה איתכם.
אנחנו, הצוותים הרפואיים שאמורים לעמוד שוב בחזית הזו, שבורים. אנחנו סובלים מהלם קרב. אנחנו סובלים ממה שנקרא בשפה המקצועית burnout.
בימים האחרונים מתחולל קרב מאחורי דלתיים סגורות: הצוותים הרפואיים מתמרדים על עצם המחשבה שיצטרכו שוב לחרף את נפשם בשביל אלו שלא טרחו לעשות את המינימום עבור עצמם ועבור החברה.
איך זה ייגמר? בטוח לא טוב. קשה לטפל באחר כאשר אתה פצוע בעצמך.
מנהלת מחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים שערי צדק פרסמה פוסט בפייסבוק: קשה לנו לעבוד בבית קברות של חיים-מתים. ובעיקר קשה לנו להבין מדוע מוטלת עלינו האחריות לטפל באלו שלא טיפלו בעצמם.
פרופ׳ שרון עינב , ד' באלול תשפ"א 12/08/21 14:01
אני אגיד את מה שאסור לנו לומר כי זה לא פוליטקלי קורקט: פותחים מחדש את מחלקות הקורונה. אל תצפו ל"חמלה" מהצוות הרפואיים כשתגיעו אליהם כשלא התחסנתם. כלו כוחותינו.
מלחמת ששת הימים נמשכה 6 ימים, וחצי מהלוחמים היו בטראומה כי אחד מכל חמישה חיילים נפצע. נפצע ולא מת. מי שהיה בחזית זכה להבנה ולכבוד כי הוא סבל מהלם קרב.
המלחמה בקורונה נמשכת בגלים יותר משנה. גם אנחנו חירפנו את נפשנו וממשיכים להסתכן בהדבקה שלנו ושל אהובינו בהיותנו עובדים עם החולים הללו. 65% מחולי הקורונה שהונשמו במדינת ישראל מתו. לא אחד לחמש נפצע. אחד מכל שניים מת.
איש לא כתב עלינו שירי הלל. לא הוציאו תקליטים עם פואמות גבורה. לא זכינו למדליות. ולא הציבו שלטי חוצות זהובים לזכר אלו שנטשו כי הם נשברו. (וכן, היו כאלו).
במקום זאת בציבור (ובמשרד האוצר) ממשיכים להתלונן עלינו, להעליל עלינו ולהשמיץ אותנו.
פיטרו צוות רפואי, חברים טובים, שעמדו בחזית הגל הראשון כי "אין תקנים".
קפצו עלינו להתגייס ביתר שאת "לחזור לשגרה" מייד כשהסתיים הגל השלישי. כי בתי החולים שפושטים רגל צריכים מהר מהר להרוויח חזרה את כל הפסדי תקופת הקורונה.
ועכשיו מצפים שנחזור ו"נתגייס" שוב לעבוד משמרות כפולות בתת תנאים, בחליפות חלל שלא שומעים בהם ולא רואים דרכן. לבושים בניילונים שהגוף לא סובל - מזיעים בהם, פורחים מהם, מתגרדים בהם. מתעלפים בהם. וכל זאת למה? כי "זכותכם" לא להתחסן. "בחרתם" לא להתחסן. לשים מסיכה גם על הפה וגם על האף ממש קשה לכם.
אז גם לנו קשה. קשה לנו להסתכן כל יום ולסכן את אהובינו. קשה לנו לעבוד בתנאים כאלו. קשה לנו לעבוד בבית קברות של חיים-מתים. ובעיקר קשה לנו להבין מדוע מוטלת עלינו האחריות לטפל באלו שלא טיפלו בעצמם.
קורונה לא דומה בשום דבר לעישון. או לסמים. לאלו מגיעים בנסיבות חברתיות מורכבות בגיל צעיר ומתמכרים. ומשלמים על ההתמכרות הזו סבל רב שנים.
לא "בוחרים" להיות נרקומן או מעשן. כן בוחרים לא להתחסן. אל תצפו ל"חמלה". אל תצפו להבנה. אל תצפו שנבכה איתכם.
אנחנו, הצוותים הרפואיים שאמורים לעמוד שוב בחזית הזו, שבורים. אנחנו סובלים מהלם קרב. אנחנו סובלים ממה שנקרא בשפה המקצועית burnout.
בימים האחרונים מתחולל קרב מאחורי דלתיים סגורות: הצוותים הרפואיים מתמרדים על עצם המחשבה שיצטרכו שוב לחרף את נפשם בשביל אלו שלא טרחו לעשות את המינימום עבור עצמם ועבור החברה.
איך זה ייגמר? בטוח לא טוב. קשה לטפל באחר כאשר אתה פצוע בעצמך.
