שיתוף - לביקורת נספח לאתגר דו שבועי - התבודדות אורבנית

[שיילה]

הערות והארות כאן.

 

[ביזנסטורי - אילה]

האתגר שלנו באווירת חודש הרחמים והסליחות, כתיבת דיאלוג חרטה עצמי, הדגש העיקרי הוא על היות האדם בתוך כאוס החיים לבדו מול מצפונו ובוראו , דיאלוג ללא מענה. כל השאר פתוח לדמיון. סיבת החרטה, המקרה, סגנון הדיבור. הוא יכול לקרות בכותל, בקברי צדיקים או בתור במכולת, הוא יכול להיות בצעקה היסטרית או אילם תחת שמיכה.

השיפוט יהיה על מעוף ומסר, נעילת האתגר בס"ד ביום א' כ"א אלול.

אז קודם כל תודה.
נשמע מעניין,
אהמ... להכנס תחת עינו של שיילה לניתוח ופיקוח? קצת מלחיץ.

בכל מקרה, הכוונה וודאי למונולוג, נכון?
לא לדיאלוג. אם הבנתי נכון.

 

[שיילה]

בכל מקרה, הכוונה וודאי למונולוג, נכון?

ממש לא.
מונולוג הוא נאום, דיאלוג הוא דו שיח, רק שבאתגר הוא בין אדם לעצמו בו הוא מגלם את המבוקר והמבקר. מין פיצול אישיות בריא.
זה כשרון נרכש. אפשר להתחיל אותו מול מראה.

 

[הדוויג]

הנה משהו שפורסם כאן בעבר, ומתאים לאתגר כמו כפפה ליד וכמו מוסר לאלול.

התבודדות

אבא, שלום. כבר הרבה זמן לא דיברנו. אתה זוכר את הפעם הקודמת? רק אני ואתה בקצה חורשת הדקלים. יום שישי בצהריים, פינה נסתרת, בכיסא ללא רגליים. מול שדה החיטים שעמדו באותה העת בשיא קומתן. ישבתי ובכיתי על העולם המוכר והרגיל שהלך והתמוטט לי מול העיניים. מקופל אל תוך עצמי, הראש בין הברכיים, המשקפיים...

www.prog.co.il

 

[Natan Galant]

ממש לא.
מונולוג הוא נאום, דיאלוג הוא דו שיח, רק שבאתגר הוא בין אדם לעצמו בו הוא מגלם את המבוקר והמבקר. מין פיצול אישיות בריא.
זה כשרון נרכש. אפשר להתחיל אותו מול מראה.

זוכר מה אמרו בתחילת הסגר.
אם אתה מדבר למקרר - אתה במצב סביר.
אם הוא עונה לך בחזרה - פחות.

 

[פרוגמטי]

מקווה שכיוונתי למטרת האתגר.
אשמח מאוד לקבל ביקורת מכל מי שיש לו.
תודה.

 

[הנף מקלדת]

@פרוגמטי . מיוחד במיוחד.
משחקי מילים 'וואו'.
המשלה התבלבל פה ושם.
אבל...
'סלחתי'

 

[CN]

ב"ה

ניסיתי לכתוב את כף הקלע הזו.
בין הבחירה השגויה,
לתוצאות האיומות,
להתמודדות עם מה שקרה,
לשאלות הקשות שרק מקטינות יותר,
לאפיסת הכוחות הזו שבסוף התהליך.

בין מבט מבחוץ על עצמי,
לשאלות הישירות מול הקב"ה.

מקווה שהצלחתי.

 

[סיפור8]

בעז"ה

איזה יצירות על ההתחלה! ממש נגעתם ללב.

הנה משהו שפורסם כאן בעבר, ומתאים לאתגר כמו כפפה ליד וכמו מוסר לאלול.

התבודדות

אבא, שלום. כבר הרבה זמן לא דיברנו. אתה זוכר את הפעם הקודמת? רק אני ואתה בקצה חורשת הדקלים. יום שישי בצהריים, פינה נסתרת, בכיסא ללא רגליים. מול שדה החיטים שעמדו באותה העת בשיא קומתן. ישבתי ובכיתי על העולם המוכר והרגיל שהלך והתמוטט לי מול העיניים. מקופל אל תוך עצמי, הראש בין הברכיים, המשקפיים...

www.prog.co.il

ו @הדוויג גם זיכה אותנו לראות קטעים של פעם בחיים... @האגריד -בוצי פוליקמן - פשוט מדהים... הכנות הזו נכנסת ללב בלי לחשוב פעמיים.

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

...ברוכים הנמצאים.
תודה רבה על הפרגונים שגרמו לי לשוב וגרמו להנהלה לקבל אותי בחזרה אל קהילת הכתיבה.
הלוואי ונזכה לחיות בכל רגע את קרבת ה' שאנשים מצליחים להגיע אליה מתוך התבודדות.

 

[.כותבת.]

תהיתי אם מותר לי לכתוב דיאלוג פנימי שהוא לאו דווקא צודק ומתנהל נכון.
והרי בסופו של דבר כשאיננו אוחזים בעט הסופר, פעמים רבות לא נעשה את זה כמו שצריך, לפעמים נקצין לצד אחד ולפעמים לצד אחר, כי הנפש מורכבת הרבה יותר.
ואז ראיתי את זה

דיאלוג ללא מענה

מקווה שזה נכלל תחת ההגדרה הזאת

 

[הזדמנות]

תהיתי אם מותר לי לכתוב דיאלוג פנימי שהוא לאו דווקא צודק ומתנהל נכון.
והרי בסופו של דבר כשאיננו אוחזים בעט הסופר, פעמים רבות לא נעשה את זה כמו שצריך, לפעמים נקצין לצד אחד ולפעמים לצד אחר, כי הנפש מורכבת הרבה יותר.
ואז ראיתי את זה

מקווה שזה נכלל תחת ההגדרה הזאת

עוצמתי מאוד הקטע שלך ויושב בול על כללי האתגר

 

[הנף מקלדת]

צעד, ועוד אחד. ששה צעדים מפרידים ממנו אלי.
עיניו יורקות דם, ידו טמונה עמוק עמוק בכיס המעיל, רגליו רועדות קמעא.
מביט ימינה ושמאלה, אין איש באזור. אפילו יעקב המאבטח, נעלם כלא היה.
בתנועה זריזה וחדה הוא מוציא את היד מהכיס.
לא הצלחתי לזהות את החפץ שמונח בה, אבל זה היה ארוך. וחד.

אין לאן לברוח. אני והוא פנים מול פנים.
בעוד כמה שניות, אני כבר לא פה.
חושב על אשתי, על הילדים, על ההורים המבוגרים, שעולמם הולך להיחרב בעוד שעה-שעתיים כשיקבלו את שיחת הטלפון.
שמעתי פעם על המשמעות של הרגעים האחרונים בחיים, הרב אמר פעם בבית הכנסת שטוב לעשות וידוי, או לומר שמע ישראל. כמה חבל שאני לא זוכר את הפסוק הזה בעל פה.
הוא מתקרב. אני מנסה להרוויח קצת זמן, רץ מפינה לפינה, לא שזה יעזור אבל עוד רגע אחד בחיים זה גם משהו.
אפילו להשמיע קול צווחה, אין לי יכולת. הגוף מאובן לגמרי. דממה סמיכה שוררת באוויר, מה שמשחק לטובת המחבל הארור, אבל אין בי כוחות להוציא הגה.

וכאן הלב שלי מתפרק לרסיסים.
'אבא', אמרתי, 'זו הפעם הראשונה שאני פונה אליך, וכנראה גם האחרונה. אבל אתה יכול לעשות שזו לא תהיה הפעם האחרונה. בבקשה, תעשה. הכדור בידיים שלך'.
'אתה בטח זוכר, כשהייתי קטן, אולי בן עשר, הלכתי עם סבא לבית כנסת. זה היה בחג אחד שמתפללים בלי סוף, וסבא לקח אותי לשמוע את התקיעות. לא הבנתי מה זה, אבל הוא אמר לי שאתה אוהב ששומעים את זה. אז עשיתי לך את זה, כי אתה אוהב. אבא יקר, עכשיו אני מבקש ממך, שתעשה את מה שאני רוצה כל כך, לחיות. פשוט לחיות'.

המחשבות מתרוצצות, והסכין מרצדת אל מולי.
אני מנתר בקפיצה חדה לעבר השני, והוא בעקבותיי בזריזות מטורפת. מאגף אותי משמאל. כבר לא נשארו לי הרבה אופציות.
'אבא, אני יודע, לא תמיד עשיתי את מה שאתה אוהב. נכון. אני באמת מתחרט. אבא, אני מתחרט. מתחרט'.

סוף.
יש קונה עולמו, בחרטה אחת.

מעולה.
אבל מה הסוף?

 

[על דא ועל הא]

מעולה.
אבל מה הסוף?

סוף כל אדם למיתה.

 

[AtArA R]

אתה רואה? עכשיו היא בוכה.
- היא לא.
היא כן!! תפסיק רגע לדפוק את הראש בקרש של המיטה ותקשיב. היא בוכה.
- היא לא.
תפסיק רגע!!! תפסיק!!!
- ממ...
שתבכה.
המורה אמרה שבחודש אלול כל היהודים חוזרים בתשובה!
- לא אכפת לי!!
ילד רע!!!
- אני לא.
אתה כן!! רק עושה בעיות. רק בעיות. גם עכשיו אמא בוכה בגללך במטבח. לא יכלת להתאפק?? ילד רע.
- אני לא ילד רע!!! ואני לא יכול להתאפק!! אתה יודע שאני מנסה ולא מצליח. לא מצליח!!!
לא יכול להתאפק?? תינוק. בגללך הכל. בגללך כולם מפסידים. בגללך תמר לא נסעה לבר מצווה של חיים. בגללך שבוע שעבר הם חזרו מוקדם מהטיול. סבא וסבתא ירושלים וכל הבני דודים נשארו בטבריה, ורק אבא ואמא ותמר וישראל ומוישי ואילה חזרו הביתה. תינוק!! איזה ילד בן 14 צריך שישמרו עליו כשהוא חוזר הביתה מההסעה?? איזה ילד בן 14 ישן בחדר של אבא ואמא??? תינוק!!! עושה בעיות!!!
- אני לא תינוק!!
תראה איך אתה לא מצליח להתאפק. איך צעקת מקודם ושרטת את אמא בלחי ואיך נשפכו כל המים שבדלי על המיטה של אמא עם הכביסה הנקיה.
- אבל זה היה כי ישראל לקח לי את הטושים!!
אז מה?? לכן להגיב ככה? אמא לא מרשה בכלל לצייר על המדפים.
- זה היה מתסכל נורא!! וחוצמזה, אני רציתי להרביץ גם לישראל והתאפקתי. רק כשהתחלתי לצעוק ואמא באה להשתיק אותי כבר לא התאפקתי יותר.
חכם גדול.
- אל תצחק עלי!! אני אראה לך מה זה!
איך תראה לי?
- אני אמשיך לדפוק את הראש בקרש.
לא מאיים עלי. זה אפילו כיף. עושה לי תחושה.
- אני אצעק שוב.
לא!!
- כן. בטח שכן. לא יכול איתך כבר.
אל תצעק! תתאפק!! לפחות תן לאמא לבכות בשקט---
- אני לא יכול!!
אתה כן!!! תתאפקקקקקק-----------
- לא!!!!!! לך מפהההה!!!!!!!!! וואאאהההההההההההההההההההההה------------------
ווואאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נכתב בכאב ובאהבה גדולה.

לא התכוון להצחיק בכלל...

 

[נ. גל]

איך הגיע הרעיון לקטע שהעלתי:
החלטתי שאת הקטע אני אכתוב על וידוי.
מיד עלה לי - וידוי על קרבן.
אבל אשם או חטאת - פחות התחברתי... וכיוון שנאמר שהניקוד על מעוף, חיפשתי משהו קצת יותר... מעורר השראה.
שקלתי לכתוב על הוידוי של יום כיפור.
נו, זו התבודדות, אבל לא אורבני משום כיוון.
עברתי לפרשת השבוע. וידוי ביכורים.
וידוי שכל מה שיש בו זו הודאה על כל הטוב שנתן ה'? דווקא מתאים לי...
קצת חקר על מה הרעיון של וידוי ביכורים, "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'".
את התאנה לקחתי כפרי מלא מתיקות ודבש, את השעורה - כמשקל נגד. את הביכורים ניתן להביא לכתחילה גם בחודש אלול, ככה שהסתדר לי מעולה.

ואגיש מפרי עטי, ואעטר הטנא באותיות ותגים, ואעל אל האתגר...

 

[שלמה שקד]

@הדוויג איפה רכיב החרטה?

 

[המלמד מבני ברק]

@נ. גל וואו!!
איזה קטע מהמם!!
מבחינתי את/ה לוקח/ת את זה בענק... (לא שאני מזלזל בשאר החברים, אבל כל קטע שמקרב אותנו לבית המקדש, מבחינתי הוא מדהים)
ומילה טובה ל @שיילה: האתגר מדהים ו'אלולי' כל כך.
ניסיתי לכתוב ולא יצא לי משהו מיוחד אז וויתרתי .

 

[נ. גל]

@נ. גל וואו!!
איזה קטע מהמם!!
מבחינתי את/ה לוקח/ת את זה בענק... (לא שאני מזלזל בשאר החברים, אבל כל קטע שמקרב אותנו לבית המקדש, מבחינתי הוא מדהים)
ומילה טובה ל @שיילה: האתגר מדהים ו'אלולי' כל כך.
ניסיתי לכתוב ולא יצא לי משהו מיוחד אז וויתרתי .

אוה! אילו מחמאות...
תודה רבה!
אני לוקחת, אגב. או שלא, את זה עוד נראה...

 

[STBW]

ניסיתי לכתוב ולא יצא לי משהו מיוחד אז וויתרתי .

אל תתייאש
יש עוד שבוע