שיתוף - לביקורת נספח לאתגר דו שבועי - התבודדות אורבנית

[הנף מקלדת]

הייתי חצוף. אין אפס.

אבא אמר את זה וגם אמא וגם האישונים של האנשים בשכונה. הם דקרו לי את האייפון וכמעט ניפצו לי את המסך. אני צחקתי להם בפנים וחתכתי עוד קרע במכנסיים, שם, באיזור המשופשף בברך.

הייתי רשע. הייתי.

אפילו לא בסתר. אני טיפוס דוגרי. אפילו לא טרחתי לחבר את האוזניות לפלאפון כששמוליק אמר דברי תורה על השולחן שבת בסלון. בכוונה הפרעתי להם מהחדר. ב כ ו ו נ ה . הם לא ביקשו שקט כי העדיפו את הוויליום הנוכחי, פחדו שאני יגביה. היו גם את הימים של הקריוקי ואז גם הוכחתי לכולם בקיאות מגעילה בשירים שלא קיימים בבתים כמו בבית בו גדלתי.

הייתי בריון. מודה.

האופנוע שלי ריסק את האספלט ברחוב השקט שלנו. הצרחות של השכנה מלמטה אפילו לא גירדו לי את הקסדה. לא שמעתי אותם, הרעש של האופנוע כמעט החריש גם אותי. אחר כך הגיעו אורות כחולים והפנים שלי אפילו לא להטו כשכל האנשים ברחוב ראו את האזיקים. באותו רגע רציתי להעיף את הברזלים מהידיים שלי רק בשביל להצית גפרורו ולהעלות באש את כולם. אבל הדפו אותי לניידת. אחד מהילדים שהתקהלו סביבי אמר משהו והצלחתי לקרוא את השפתיים שלו. שייגץ.

הייתי שבור. הרסתי את כולם. ואותי וביום בו החלטתי לחזור לאף אחד כבר לא באתי בטוב.
אף אחד לא הכיל את ייצור הכלאיים שהסתובב להם מתחת לאף, עם כיפה נ נח ומכנס קצר.

חוץ מהם.

חוץ מהאנשים שכמעט הרגתי אותם והקזתי את הדם שלהם באיטיות רצחנית. טיפה אחר טיפה. הם ביקשו ובכו. וכעסו. ואיימו. וזה היה מותר להם, כי היה על מה. תמיד צחקתי על הבכי שלהם ובכיתי על השמחה שעוד נותרה בחייהם. הם היו הולכים ברחובות ומטביעים את הגשם בדמעות. הימים שלהם היו שחורים והלילות לבנים.

רק הם, בסוף הסיפור, קיבלו אותי. חיבקו. עטפו. בכו איתי.
אתה הבן שלי. אמרה לי אמא ויד שלה המיסה לי את הלב.
אתה הילד שלי. חיוך עייף בקע את זקנו של אבא והכתף שלי נרעדה ממגע ידו.

- - -

אבא.

אני יודע שעדיין אני חצוף. ורשע. ובריון.
אבל אולי, אולי כמו ההורים שלי, רק בזכות שאני הבן שלך, תעטוף אותי?
אולי תקבל אותי. כמו שאני. אני משתדל לעשות טוב.
מבטיח.

סליחה, אבא.

ו...תודה.

אחד הטובים...
עד כמה שזה נושא לעוס.
נוצרה פה יצירה, כתובה הדק היטב.

 

[AtArA R]

עד כמה שזה נושא לעוס.

כמעט כל היצירות שעלו באתגר הן נושאים לעוסים.
ההבדל הוא בהגשה-
וההגשה הזו הייתה עוצרת נשימה.

 

[הנף מקלדת]

כמעט כל היצירות שעלו באתגר הן נושאים לעוסים.
ההבדל הוא בהגשה-
וההגשה הזו הייתה עוצרת נשימה.

נכון. וזה יוכיח:

ב"ה



"בתור מי אתה אומר לי את זה?" סיננתי במענה לזעקת ה"עצור!" שפרצה מפיו בייאוש.

"בתור אבא שלך, יואב."

"אני מצטער," הטון שלי יצא הכי רחוק מצער שאפשר, חרף פניו הלבנות ושפתיו הרוטטות, שלא הניעו אף לא נים אחד בליבי, "אבל אני לא קורא לעצמי בן של אבא כזה".

הוא הושיט את ידו העטויה שחור בתחנונים. "יואב שלי, בבקשה."

"נהג, דלת אחורית!" שאגתי. האוטובוס עצר בחריקת בלמים, הדלת נפתחה ונפלטתי בזינוק מרשים אל המדרכה הלוהטת. הדלת נסגרה מאחוריי ועמדתי, נטוע על מקומי, הלום מהתרגיל הנועז שביצעתי.

מכונית צפרה מאחוריי. הסתכלתי אחורה בבעתה, ופתחתי בריצה אל הבניין הקרוב ביותר לתחנה. חייב להימלט. פרצתי אל הבניין ונשענתי על הקיר המקולף, נושם בקושי.

עצמתי את עיניי הבוערות מהרוח שצלפה בהן במהלך הריצה הפרועה שלי ופניו הלבנות של אבא עלו בעיני רוחי.

"יואב שלי, בבקשה."

"די! לא רוצה!" ענה לו קול חזק, דומע.

ניתרתי ממקומי, מופתע מהצעקה שהדהדה בראשי. המשפטים שלו השתוללו, הלמו, חזרו על עצמם שוב ושוב. ושוב.

"יואב, בוא אליי לשבת."

"יואב, תראה איזו פרשה מתוקה יש השבוע. בוא תטעם."

ואז-

"יואב, אתה לא תדבר אליי ככה, לא משנה כמה אתה שונא את השחור-לבן החדש שלי."

"יואב, אתה מוכרח לבוא אליי היום. אמא שלך טסה לפריז ואני לא מסכים שתבלה עם החברים עד אור הבוקר."

חצי חיוך ציני עלה על שפתיי. אחת אפס לי. עכשיו אין לו שום דרך בעולם למצוא אותי כאן, חדר מדרגות אקראי באמצע תל אביב. ניצחון הבהב בראשי.

אבל אז שוב עלה מולי מראה פניו החיוורות, המיוסרות. פצעו אותי בלי רחמים.

התכווצתי בכאב. חשבתי שהתחנונים שלו כבר לא עושים לי כלום. מסתבר שגם האדם הכי חזק נשבר לפעמים.

"לברוח לאבא, זו הרמה שלי?" הראש שלי צעק. עוצמת המעשה הלמה בי חזק, הזיזה בי משהו. "לקפוץ מהאוטובוס ולהשאיר אותו לבד, חצי מעולף מצער?!

אבא שלי, שנתן לי את כל כולו במשך חמש עשרה שנה.

אבא שלי, שלא משנה כמה נלחמתי בו וכמה דיברתי אליו בצורה מכוערת ובוטה, תמיד אהב אותי.

אבא שלי, שעלה על אוטובוס בעל יעד בלתי ידוע כדי לשמור עליי, למרות שהיו לו עשרות עיסוקים אחרים לבצע בזמן הזה."

צמצמתי עיניים בחוסר אונים. "אבל אני לא מסוגל לראות אותו ככה! ועוד יותר לא מסוגל לחלום שאי פעם אראה כמוהו."

האדרנלין שעוד פעם בעורקיי הזמין את האשמה שלי למסיבה, התעלם מהמאבק שהתחולל בתוכי. "אני לא מאמין שעשיתי את זה. רשע."

האנשים שעלו וירדו במדרגות הבניין הביטו בי בתמיהה כשנענעתי את ראשי בתסכול. "די! אני לא יכול עם הלבוש הזה, האיסורים, המציאות החונקת. לא מסוגל. לא יכול להתייחס אליו כמו קודם. אני כבר לא מרגיש שהוא אבא שלי."

"אבל זה לא מתרץ את ההתנהגות האכזרית שלי! הצעקות, ההתפרצויות, הנטישה חסרת הרחמים באוטובוס." דמיינתי את ידו המושטת בחולשה, קולט שנעלמתי ואין לו מושג לאן.

העיניים שלי שרפו. לחצתי את כריות ידיי לתוכן עד שראיתי כתמים שחורים רוקדים מולי. הכאבתי לעצמי. מגיע לי. רשע מרושע. איזה בן, לא ראוי אפילו לתואר. נישלתי את אבא שלך מאבהותו, גם אני לא אהיה בן שלו.

המכשיר שרטט בכיסי הקפיץ אותי, החזיר אותי למציאות. עצמתי עיניים שוב ועניתי לשיחה.

"הלו?"

"שלום, אתה הבן של מישהו?"

"מה?!" לא תיארתי לעצמי שאי פעם אשאל שאלה ישירה כל כך. הלב שלי פעם בכאב.

ההוא שמעבר לקו כחכח בגרונו. "יש פה גבר שאיבד הכרה בתחנת אוטובוס בתל אביב, וניסינו למצוא באנשי הקשר קרוב משפחה שיבוא איתו למיון."

"ו..." מתוח.

"אתה היית שמור כ-בני אהובי. אז אתה מגיע לטפל באבא שלך, כן?"

 

[Talya kadosh]

@וו החיבור, וואו אחד גדול. ויותר מזה, פשוט יוריד מהיופי. אז אני אשתוק.

 

[מסוגל]

אני מודע לעובדה שלא עמדתי בכלל בכללי האתגר, אבל לטעמי התבודדות במהותה לא חייבת לכלול לא חרטה ולא דיאלוג. העדפתי להתמקד יותר בכותרת מאשר בחוקים, עמכם הסליחה.

 

[הנף מקלדת]

אני מודע לעובדה שלא עמדתי בכלל בכללי האתגר, אבל לטעמי התבודדות במהותה לא חייבת לכלול לא חרטה ולא דיאלוג. העדפתי להתמקד יותר בכותרת מאשר בחוקים, עמכם הסליחה.

אנחנו מקבלים את תשובתך.
לפעמים אתה עושה כזה מעשה טוב.
שכל כללי החרטה והוידוי מיותרים.

מיוחד. הכנסת אותי לתוך הרכב.

 

[יאן]

@סיפור8 זה היה ממש מסע מדהים!

 

[על דא ועל הא]

@סיפור8
הסיפור 10!
באמת מסע מדהים עם תובנות חזקות.

 

[המלמד מבני ברק]

תודה רבה @סיפור8 , למרות שהנושא די לעוס, הצלחת להעביר אלינו מהרגשות והפחד, סיפור מיוחד במינו (אפילו שיצא קצת ארוך, לא? )

 

[הזדמנות]

תודה רבה @סיפור8 , למרות שהנושא די לעוס, הצלחת להעביר אלינו מהרגשות והפחד, סיפור מיוחד במינו (אפילו שיצא קצת ארוך, לא? )

האורך לא בעיה, ה"בעיה" שהסתיים בהפי אנד (וטוב שכך) אבל לפי כללי האתגר זה לא אמור להסתיים בפתרון (לפי זה גם אני לא ממש עמדתי בכללי האתגר)

 

[Talya kadosh]

@סיפור8, זה היה יותר ממדהים.

 

[הנף מקלדת]

האתגר ינעל לאחר סליחות

אתה מתפלל בבוקר?

 

[סיפור8]

בעז"ה

תודה רבה @שיילה על אתגר אלולי באמת.
@יאן @על דא ועל הא @המלמד מבני ברק @Talya kadosh תודה רבה על התגובות שלכם, מאד משמעותי.

 

[הנף מקלדת]

אתגר נדיר באיכותו והיקפו.
שאפו לכולם.
במיוחד לזוכים.
אכן יואל ארלנגר עושה זאת היטב.