בתור מישהי שמכירה את הנושא מקרוב , אני רוצה רק לחדד משהו:
כשמדברים על הסטיגמה שיש ללקיחת כדורים פסיכיאטריים ועל מחלות נפש בציבור שלנו לעומת הציבור הכללי, הנקודה היא בכלל לא להתחתן/ להסתיר/ שידוכים/ להיות חברה/ ההתמודדות של בן הזוג וכו' . למה? כי בפן המעשי אנחנו אנשים חופשיים שבוחרים עם מי להתחתן, של מי להיות חברים ומה לספר ומה להסתיר. כמו שכל אחד מבין שלאדם עם לקות גופנית יש לקות ולכן בחורה בריאה לא תרצה להתחתן איתו. לא בגלל הסטיגמה, בגלל החיים עצמם.
הבעיה היסודית היא תפיסה השגויה והמיושנת שעדיין קיימת אצל רבים מהאנשים בציבור שמחלות נפש הן חולשה, שמי שלוקח כדורים אשם בזה, שיש דרכים אחרות, שהדיכאון הוא דבר שאפשר לשלוט בו. ויותר מזה: הרגשת הזחיחות והגאווה שזה "לא שלנו", "לא אצלנו", "אצלי זה לא יכול לקרות", "לנו יש ביטוח".
ואם הייתי יכולה לשנות דבר אחד בציבור החרדי זה הדבר שהייתי משנה:
להכניס את ההבנה ש"זה" יכול לקרות לכל אחד. לאף אחד אין ביטוח. אנשים מוכשרים, מוצלחים, צדיקים, חכמים, מבריקים, בעלי מידות טובות, יראי שמים, בעלי חוש הומור, בעלות קריירה, בעלי משפחות מפוארות.
כשכולם יחשבו ככה. כל השאר יקרה מאליו.
ואדרבה , אני קצת מתפלאת שאף אחד לא אמר את זה עדיין, אבל באופן אישי האנשים האובדניים שאני מכירה, לצורך הדוגמה, הם ככלל, אנשים הרבה יותר רגישים, אינטליגנטים, ורוחניים מהממוצע. נשים בדיכאון אחרי לידה הן הרבה פעמים דווקא נשים מאוד שאפתניות, מוצלחות וחכמות מנשים אחרות. זה לא כלל כמובן, אבל למי שמכיר מקרוב, זה גם הגיוני.
אבל גם אם נניח מישהי ממש רגילה ולא מיוחדת נכנסת לדיכאון, מה שהיא צריכה זה לא "הכלה" ולא "מקום" ולא הבטחה שלילדים שלה יהיה עם מי להתחתן, מה שהיא צריכה זה יחס שהקהילה שלנו יודעת לתת כל כך יפה כמו ארוחות מוכנות ,ובייביסיטר, תמיכה מדוייקת או לא מדויקת כמו שמקבלת כל מי שאובחנה עם סרטן נשים (שאגב סטטיסטית תורשתי לא פחות מדיכאון) והזדהות ורחמים והשתתפות.
מה שהיא צריכה זה שהיא תוכל לבוא להורים שלה, לחמיה וחמותה, לבוסית שלה, למתבגרים שלה, לשכנה שלה, ולמורה של הבת שלה בכיתה אלף ולספר: "אובחנתי בדיכאון". ושאנשים יגיבו. בטקט או בחוסר טקט כהרגלם.
ושהיא תוכל להתפטר בלי לשקר, ולהתאשפז בלי לשקר לאף אחד, וללכת לפסיכולוגית בלי לשקר, ולהכניס הביתה עוזרת או סומכת או שבעלה יצא לעבוד בלי להתנצל. לא בפני עצמה ולא בפני אף אחד אחר.
ושכשהילדים שלה יגיעו לשידוכים היא תוכל לומר את זה לשדכנית כמו שאומרים "היה לי סרטן" והשדכנית לא תצקצק בלשונה ותגיד שחייבים להסתיר כי עם מי הילדים שלך יתחתנו. היא תהיה עניינית כמו שהיא עניינית עם אמא חולת סרטן, או סוכרת, או בחורה שמנה, או בחור צליאק או אח אוטיסט או הורים גרושים.
יפהפות הנפש כאילו אנשים עם הפרעות נפשיות או מחלות נפש הם אנשים רגילים היא בורות פשוטה. אנשים עם הפרעות נפשיות הם לא אנשים רגילים. לפעמים הם יוצאי דופן לטובה. אבל תמיד הם מתמודדים עם משהו. אז מה?
יש אלפי התמודדויות בעולם. יש אנשים שההתמודדות הופכת אותם לאנשים הרבה יותר מיוחדים. יש אנשים שההתמודדות הופכת אותם לבתי נסבלים. יש אנשים שההתמודדות הופכת אותם לבלתי כשירים לנישואין. זה לא נותן לאף אחד זכות להתנשא עליהם ולא מכריח אף אחד להתחתן איתם. אבל אני חושבת שלכל מתמודד נפש יש זכות פשוט להיות מתמודד נפש.
ועוד משהו, יש איזה ציטוט מפורסם שאני לא זוכרת כרגע שאומר משהו בסגנון שמאחורי כל שנאה מסתתרת בורות, ומאחורי בורות מסתתר הפחד...
הנושאים החמים
