הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ביקורת ספר / אם תשכחי את עצמך / @אורית חזן
או: -סופרות דור העבר פותחות בסקרנות את ספריהן של סופרות דור העתיד-
התעמרות בעבודה.
אוי, התעמרות בעבודה.
עוד לפני שיצאו 'אור החיים' במסע ההכתרה של סופרות הדור הבא, כבר חיכיתי לספר הזה. ידעתי שאורית כותבת על התחום הרגיש, הפצוע והחשוב מאין כמותו.
בחג עצמו התחלתי לקרוא, ולרגע דפדפתי לכריכה האחורית, לראות האם 'זה זה'. כי בספר שפתחתי לא הייתה שום התעמרות. הייתה מתכנתת טובה שעובדת בחברת ביטוח. אשה חרדית קלאסית שיוצאת מהבית השכם בבוקר למשרה מלאה, מפרנסת בכבוד ובעלה אברך.
זה היה זה. הספר ששמעתי עליו. אבל הבוסית, בניגוד לשמועות, לא התעמרה בכלל. היא הייתה בסדר. לפעמים קצת צעקה. קורה. לפעמים נזפה. טוב, הגיבורה אשמה שהיא אחרה/יצאה מוקדם/שינתה מההוראות. והי, הבוסית אפילו קנתה לכל הצוות ארטיקים שווים ומפנקים.
*
העלילה המתעתעת נשזרה באמנות איטית וסבלנית. כששמעתי על חלקה של @שבל בכך - לא הופתעתי. הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, מאסטרית בתחום של פגיעה איטית והזזת גבולות, ייעצה. ואורית הצליחה להעביר את המסר, בגדול.
בעמוד 100 עוד שאלתי את עצמי: הי, מה קורה. ההתעמרות כבר התחילה? עוד לא? זה נקרא? זה לא נקרא?
בעמוד 200 הבנתי שההתעמרות כנראה התחילה, אבל בעצם, הבוסית דווקא מסבירה בהגיון, וזו בחירה של מירב לעבוד אצלה, ו - - -
בעמוד 300 תפסתי שאם אני, בחג הרגוע והשלו, על ספה נוחה וכוס מיץ, מתקשה לקלוט 'מתי התחילה ההתעמרות' - הספר השיג את מטרתו.
כי כמעט ואין סיכוי שמירב, שעוברת בעצמה את החוויה, תצליח לקלוט את זה. כשהיא בהולה, עייפה, לחוצה ומנסה לרצות בלי סוף. כשהיא מוותרת על דברים שחשובים לה, לילדיה, לבעלה. כשהיא הולכת ונכמשת, לאט לאט, תחת מכבש השפלות מבלבל.
הבוסית מחמיאה, קוראת לשיחות הערכה, יודעת לארגן ערבי גיבוש מדהימים ולפנק.
זריקות הרעל ניתנות בין לבין, במינון מחושב.
ומירב נגמרת.
כשהיא מבינה לאן הגיעה, היא כבר עם בעל כועס, ילדים שהוזנחו, משפחה תוהה. ועדיין, כל אלו אוהבים אותה כל כך. נותנים בה את הכוח לעשות מה שנכון וטוב.
המשפחתיות היא קטע חזק מאוד בסיפור. בלי להכיר אישית את הכותבת, אפשר לנחש שהיא חוותה מקרוב משפחות אוהבות, תומכות, חזקות. אחיות שיודעות להקניט, אבל יהיו הראשונות להוות רשת תמיכה.
עדות המזרח! איזה כיף שבאו הסופרות האלה שחיכינו להן, חותמות בשמן המלא, ומביאות אל הספרות החרדית ספרדיוּת עכשוית, אותנטית ולא מתנצלת. לאורך כל הספר, השמות המנהגים והסגנון תואמי-עדה. זה לא היה קריטי לעלילה. זה כן קריטי בשבילנו, כציבור. מירב יכלה גם להיות אביגיל שכטר ממודיעין עילית. אבל היא לא. היא מירב רבין מפתח תקווה, אמא של הדס ויאיר, אשתו של אריאל. שקוראת לבתה בשם אמה החיה, ומגישה עוגיות רפעת'.
ירבו כמותך, אורית, שימדורה יאנה.
מבנה: בכל פרק יש שני חלקים. בחצי הראשון מירב רבין, אברכית בשנות השלושים לחייה, עובדת כמתכנתת במשרה מלאה. בעלה עסוק לא מעט עם אחיו הנושר-למחצה, והיא בזמנה הלא-פנוי נהנית לעצב ולתכנן שמלות חתונה לכל המשפחה.
בחצי השני ליהי, חוזרת בתשובה מיישוב בצפון הארץ, מתמודדת עם אילמות סלקטיבית של בנה, אבינדב. הזירה הזו מיוצגת בשני קולות משלימים - ליהי המדברת, ואבינדב השותק.
גוף וזמן: כל הגיבורים מסופרים בגוף ראשון. שתי הנשים - בלשון הווה ('אני הולכת לעבודה, פוגשת את שושי'), והילד - גם בלשון עבר ('רציתי דג זהב אבל לא ידעתי איך להסביר')
לרוב אורך הספר, אין קשר ישיר בין שתי הזירות. על הקורא הנבון לנסות לנחש בעצמו, למה בעצם נכרכים שני הסיפורים האלו לספר אחד.
הקשר מתגלה רק ברבע האחרון של הספר.
זו בחירה ספרותית שנתונה לדיון.
מצד אחד, הגילוי על הקשר מחזק מאוד את האמירה של הספר.
מצד שני, האמירה יכלה להיות עוצמתית, גם לו היינו מבינים מהפרק הראשון מה הקשר של ליהי והאילמות. אולי גם הקוראים היו מתחברים יותר לזירה הזו, לו ידעו כמה היא משמעותית לגבי מירב.
כתיבה: עדינה, זורמת, כיפית. סגנון נינוח ורך. כמו פלחי פומלית חמוצים-מתוקים. כמו מרק ברוקולי עדין. לא יודעת למה הדימויים האלה דווקא. הכתיבה של אורית פשוט נעימה וקולחת.
בלי התחכמויות. בלי משחקים. סיפור.
נגיעה בכאב: הרבה מאוד שרים שירי הלל לאורח החיים האברכי, לנשים הלביאות שמצליחות לתחזק אותו בלהטוטנות מופלאה. הספר נוגע בעדינות גם בצד הפחות פוטוגני. מעלה נקודות למחשבה על מה שעלול להגרם לאשה כזו, שקמה יום יום בחמש וחצי, ועובדת עד פרך. מישיר מבט אל המחירים שמשלמים בית, בעל, ילדים ונפש, על עבודה של האשה במשרה מלאה כמפרנסת יחידה. שואל איפה הגבול. אני אוהבת ספרים ששואלים איפה הגבול. שלא עונים. כי גבולות לא תמיד נקבעים במסמרות נוקשים.
הכל נכתב בזהירות, ברכות, ועם הערכה גדולה לתורה.
נגיעה בעוד נושא רגיש: הספר מלהטט בין הצורך בנשות מקצוע (פסיכולוגית, עו"סית קלינית) ובין התועלת מהרפואה האלטרנטיבית על סניפיה השונים. אבינדב, הילד הסובל, מטופל מקצועית - אבל במקביל אמו נעזרת גם במוח אחד ושאר אלטרנטיבות. לענ"ד, יש איזון יפה בין הצדדים.
*
המנטורית: @dvory רנד. כך יאה וכך נאה, שסופרת לא תקדיש את זמנה רק להגיגיה-היא, אלא תדאג ללמד את דור הסופרות הבא לשלוח ידיהן אל העט. דבורי מינטרה את אורית החל משלב קורס הכתיבה, ועד לבניית העלילה, הדמויות והכתיבה בפועל.
העורכת: @מעיין דויד . אורית ידעה גם לקחת עורכת טובה, וגם לשמוע בקולה, והקוראים הרוויחו.
אזהרה: לא לקרוא כשרעבים. הספר מלא אוכל טעים.
או: -סופרות דור העבר פותחות בסקרנות את ספריהן של סופרות דור העתיד-
התעמרות בעבודה.
אוי, התעמרות בעבודה.
עוד לפני שיצאו 'אור החיים' במסע ההכתרה של סופרות הדור הבא, כבר חיכיתי לספר הזה. ידעתי שאורית כותבת על התחום הרגיש, הפצוע והחשוב מאין כמותו.
בחג עצמו התחלתי לקרוא, ולרגע דפדפתי לכריכה האחורית, לראות האם 'זה זה'. כי בספר שפתחתי לא הייתה שום התעמרות. הייתה מתכנתת טובה שעובדת בחברת ביטוח. אשה חרדית קלאסית שיוצאת מהבית השכם בבוקר למשרה מלאה, מפרנסת בכבוד ובעלה אברך.
זה היה זה. הספר ששמעתי עליו. אבל הבוסית, בניגוד לשמועות, לא התעמרה בכלל. היא הייתה בסדר. לפעמים קצת צעקה. קורה. לפעמים נזפה. טוב, הגיבורה אשמה שהיא אחרה/יצאה מוקדם/שינתה מההוראות. והי, הבוסית אפילו קנתה לכל הצוות ארטיקים שווים ומפנקים.
*
העלילה המתעתעת נשזרה באמנות איטית וסבלנית. כששמעתי על חלקה של @שבל בכך - לא הופתעתי. הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, מאסטרית בתחום של פגיעה איטית והזזת גבולות, ייעצה. ואורית הצליחה להעביר את המסר, בגדול.
בעמוד 100 עוד שאלתי את עצמי: הי, מה קורה. ההתעמרות כבר התחילה? עוד לא? זה נקרא? זה לא נקרא?
בעמוד 200 הבנתי שההתעמרות כנראה התחילה, אבל בעצם, הבוסית דווקא מסבירה בהגיון, וזו בחירה של מירב לעבוד אצלה, ו - - -
בעמוד 300 תפסתי שאם אני, בחג הרגוע והשלו, על ספה נוחה וכוס מיץ, מתקשה לקלוט 'מתי התחילה ההתעמרות' - הספר השיג את מטרתו.
כי כמעט ואין סיכוי שמירב, שעוברת בעצמה את החוויה, תצליח לקלוט את זה. כשהיא בהולה, עייפה, לחוצה ומנסה לרצות בלי סוף. כשהיא מוותרת על דברים שחשובים לה, לילדיה, לבעלה. כשהיא הולכת ונכמשת, לאט לאט, תחת מכבש השפלות מבלבל.
הבוסית מחמיאה, קוראת לשיחות הערכה, יודעת לארגן ערבי גיבוש מדהימים ולפנק.
זריקות הרעל ניתנות בין לבין, במינון מחושב.
ומירב נגמרת.
כשהיא מבינה לאן הגיעה, היא כבר עם בעל כועס, ילדים שהוזנחו, משפחה תוהה. ועדיין, כל אלו אוהבים אותה כל כך. נותנים בה את הכוח לעשות מה שנכון וטוב.
המשפחתיות היא קטע חזק מאוד בסיפור. בלי להכיר אישית את הכותבת, אפשר לנחש שהיא חוותה מקרוב משפחות אוהבות, תומכות, חזקות. אחיות שיודעות להקניט, אבל יהיו הראשונות להוות רשת תמיכה.
עדות המזרח! איזה כיף שבאו הסופרות האלה שחיכינו להן, חותמות בשמן המלא, ומביאות אל הספרות החרדית ספרדיוּת עכשוית, אותנטית ולא מתנצלת. לאורך כל הספר, השמות המנהגים והסגנון תואמי-עדה. זה לא היה קריטי לעלילה. זה כן קריטי בשבילנו, כציבור. מירב יכלה גם להיות אביגיל שכטר ממודיעין עילית. אבל היא לא. היא מירב רבין מפתח תקווה, אמא של הדס ויאיר, אשתו של אריאל. שקוראת לבתה בשם אמה החיה, ומגישה עוגיות רפעת'.
ירבו כמותך, אורית, שימדורה יאנה.
מבנה: בכל פרק יש שני חלקים. בחצי הראשון מירב רבין, אברכית בשנות השלושים לחייה, עובדת כמתכנתת במשרה מלאה. בעלה עסוק לא מעט עם אחיו הנושר-למחצה, והיא בזמנה הלא-פנוי נהנית לעצב ולתכנן שמלות חתונה לכל המשפחה.
בחצי השני ליהי, חוזרת בתשובה מיישוב בצפון הארץ, מתמודדת עם אילמות סלקטיבית של בנה, אבינדב. הזירה הזו מיוצגת בשני קולות משלימים - ליהי המדברת, ואבינדב השותק.
גוף וזמן: כל הגיבורים מסופרים בגוף ראשון. שתי הנשים - בלשון הווה ('אני הולכת לעבודה, פוגשת את שושי'), והילד - גם בלשון עבר ('רציתי דג זהב אבל לא ידעתי איך להסביר')
לרוב אורך הספר, אין קשר ישיר בין שתי הזירות. על הקורא הנבון לנסות לנחש בעצמו, למה בעצם נכרכים שני הסיפורים האלו לספר אחד.
הקשר מתגלה רק ברבע האחרון של הספר.
זו בחירה ספרותית שנתונה לדיון.
מצד אחד, הגילוי על הקשר מחזק מאוד את האמירה של הספר.
מצד שני, האמירה יכלה להיות עוצמתית, גם לו היינו מבינים מהפרק הראשון מה הקשר של ליהי והאילמות. אולי גם הקוראים היו מתחברים יותר לזירה הזו, לו ידעו כמה היא משמעותית לגבי מירב.
כתיבה: עדינה, זורמת, כיפית. סגנון נינוח ורך. כמו פלחי פומלית חמוצים-מתוקים. כמו מרק ברוקולי עדין. לא יודעת למה הדימויים האלה דווקא. הכתיבה של אורית פשוט נעימה וקולחת.
בלי התחכמויות. בלי משחקים. סיפור.
נגיעה בכאב: הרבה מאוד שרים שירי הלל לאורח החיים האברכי, לנשים הלביאות שמצליחות לתחזק אותו בלהטוטנות מופלאה. הספר נוגע בעדינות גם בצד הפחות פוטוגני. מעלה נקודות למחשבה על מה שעלול להגרם לאשה כזו, שקמה יום יום בחמש וחצי, ועובדת עד פרך. מישיר מבט אל המחירים שמשלמים בית, בעל, ילדים ונפש, על עבודה של האשה במשרה מלאה כמפרנסת יחידה. שואל איפה הגבול. אני אוהבת ספרים ששואלים איפה הגבול. שלא עונים. כי גבולות לא תמיד נקבעים במסמרות נוקשים.
הכל נכתב בזהירות, ברכות, ועם הערכה גדולה לתורה.
נגיעה בעוד נושא רגיש: הספר מלהטט בין הצורך בנשות מקצוע (פסיכולוגית, עו"סית קלינית) ובין התועלת מהרפואה האלטרנטיבית על סניפיה השונים. אבינדב, הילד הסובל, מטופל מקצועית - אבל במקביל אמו נעזרת גם במוח אחד ושאר אלטרנטיבות. לענ"ד, יש איזון יפה בין הצדדים.
*
המנטורית: @dvory רנד. כך יאה וכך נאה, שסופרת לא תקדיש את זמנה רק להגיגיה-היא, אלא תדאג ללמד את דור הסופרות הבא לשלוח ידיהן אל העט. דבורי מינטרה את אורית החל משלב קורס הכתיבה, ועד לבניית העלילה, הדמויות והכתיבה בפועל.
העורכת: @מעיין דויד . אורית ידעה גם לקחת עורכת טובה, וגם לשמוע בקולה, והקוראים הרוויחו.
אזהרה: לא לקרוא כשרעבים. הספר מלא אוכל טעים.
נערך לאחרונה ב:
