@סיפור8, קודם כל זאת התחלה מקסימה. שבית אותי לתוך הסיפור, נתת כאן תמונה. יש לך את היצירה עצמה, את רק צריכה להתאים אותה כדי שתהיה קומיקס ולא סיפור פרוזה.
האופן ש
@נ. גל פירטה נשמע נכון. הסצנה שלך ציורית מדי, את צריכה לפרוט אותה להוראות. מה שעשית כאן הוא יצירת אמנות, אבל בעצם השתמטת מתפקידך הארצי וזרקת אותו על המאייר: בריאת התבנית לתמונה.
שימי לב לניסוח שלך: לא המאייר הוא יוצר הקומיקס, אלא את. את יוצרת אותו, בוראת אותו מאין. המאייר אומנם משלים אותו ליצירה מוגמרת, אבל תפקיד הלידה מוטל עלייך, ובתוך כך קיים גם תפקיד ההפרטה להוראות.
בדוגמה שלך, שכמעט גמורה, הייתי פשוט שוברת את הטקסט להוראות מדויקות יותר.
את לא חייבת לוותר לחלוטין על הניסוח הספרותי, אם כך נוח לך יותר, אלא פשוט להוסיף הוראות ארציות יותר עבור היצירה.
כך:
פריים #1:
נוף פנורמי של בני ברק, ליל סוכות. סוכות במרפסות על רקע השמיים השחורים מלאי כוכבים. חלק מהסוכות עם בד לבן, חלק עם דפנות קרשים וסכך ירוק טרי, זמירות חג בוקעות מסביב.
פריים #2:
ילד כבן 12 ללא כיפה, טישרט, מתבונן מגג חשוך על הנוף מולו. נמצא בצללים. עיניו מתעכבות על פרטים מתוך הנוף: מראה של אב מזמר עם ילדיו, משפחה בסעודה, נצנוצים של קישוטים צבעוניים.
פריים #3:
יד מונחת על כתף הילד. מבטו של הילד מתכהה.
פריים #4:
מולו עומד אדם שנראה קירח, פניו מחוטטות מפצעונים ישנים. שפתיים עם צלקת קטנה וסגרייה, מחויכות.
בועת דיבור: יפה, נכון?
בועת דיבור נוספת, מאותו אדם: שם. אתה רואה את הסוכה שלנו?
פריים #5:
הילד מהנהן. מהצד רואים סוכת בד קטנה ומוארת בקומה שניה, מתאימה בדיוק לשניים.
פריים #6:
האיש עדיין מניח את היד על הכתף. התמקדות על האחיזה החזקה שלו.
בועת דיבור של האיש: אל תשכח, אבא'לה. יש לך עשר דקות בדיוק. שמונה ועשרה. שמונה ואחת עשרה דקות אני כבר עף, ואתה שם לבד עם המשטרה.
פריים #7:
האיש נעלם, הילד נשאר. התמקדות על עשן סגרייה שנותר באוויר, עם הצללים.
בועת דיבור מחוץ לפריים, כאילו האיש שהלך אומר אותה: והפעם לא אבוא להוציא אותך.
הנושאים החמים
