דיון צפוי ושאינו צפוי - צפוי קודם?

[נ. גל]

כדי לעשות סדר עם הדיון בדמעה דוממת, מניחה קישור להודעה שפתחה את הדיון שם, ומגיבה לו.
לאלו שלא קראו: השאלה המרכזית היא האם בניית דמות אמורה להיות מושלמת, היינו שהסופר ידע מהי התגובה הצפויה מכל דמות בכל סיטואציה, או שדמויות יכולות להפתיע בסיטואציות מסויימות.

זהו זה מה שחשבתי לא נראה לי שדמות יכולה להיות צפויה עד הסוף. אלא אם כן הסיטואציות צפויות..

פעם, בסמינר, שאלתי רב על חייהן של דמויות.
הוא הביט בי מופתע ושאל: "מה, חשבת שהן לא קיימות? ברור שהן קיימות, בעולמות הרוחניים."
מאז התחלתי להתייחס לדמויותיי כבני אדם לכל דבר.
לא הכל אני יודעת עליהן, ולפעמים אני אותיר להן מרחב של כבוד לא לשתף בו.
ואם נמשיך עם ההשוואה הזו: אמורה להיות לדמויות היכולת להפתיע את כל העולם, בדיוק כמו לבני אדם.

@תמר לבין, @מריומה ♧ . כל השאר מוזמנים להצטרף.

 

[shevi123]

תודה @נ. גל על פתיחת האשכול.
נושא מרתק. וראוי לאשכול משלו
@תמר לבין מחכה לך לפרק ב'...

 

[מ. י. פרצמן]

כדי לעשות סדר עם הדיון בדמעה דוממת, מניחה קישור להודעה שפתחה את הדיון שם, ומגיבה לו.
לאלו שלא קראו: השאלה המרכזית היא האם בניית דמות אמורה להיות מושלמת, היינו שהסופר ידע מהי התגובה הצפויה מכל דמות בכל סיטואציה, או שדמויות יכולות להפתיע בסיטואציות מסויימות.



פעם, בסמינר, שאלתי רב על חייהן של דמויות.
הוא הביט בי מופתע ושאל: "מה, חשבת שהן לא קיימות? ברור שהן קיימות, בעולמות הרוחניים."
מאז התחלתי להתייחס לדמויותיי כבני אדם לכל דבר.
לא הכל אני יודעת עליהן, ולפעמים אני אותיר להן מרחב של כבוד לא לשתף בו.
ואם נמשיך עם ההשוואה הזו: אמורה להיות לדמויות היכולת להפתיע את כל העולם, בדיוק כמו לבני אדם.

@תמר לבין, @מריומה ♧ . כל השאר מוזמנים להצטרף.

הדיון מעניין, אבל נראה שכבר נתת את התשובה שלך בכותרת
כדי שיהיה דיון, הייתי מחליפה ל - צפוי קודם?

 

[חדוי לינד]

מצטרפת,
אני חושבת שדמות צריכה להיות בנויה היטב. מאד התחברתי למה שתמר כתבה.
חושבת כמה זה נכון, לעשות ממש תעודת זהות לדמות,
אני עצמי מגיעה מתוך עולם הפססיכודרמה, ושם מקובל מאד "לראיין" דמות.
לעשות איתה חילוף תפקידים.
אני עושה את זה הרבה עם הדמויות בסיפור שאני כותבת.
קריטי במיוחד בסיפור בהמשכים ארוך.

היום חידדתי לעצמי,
הדמות עוברת תהליך.
נכון שבהתחלה חשבתי שהיא תגיע לנקודה X
אבל פתאום אני מבינה, שהיא בכלל הולכת להגיע לנקודה Z
האם אפיון הדמות השתנה?
האם משהו באופי שלה השתנה בעקבות זה?
לא!
היא המשיכה לאהוב קרמבו,
להתעצבן מבית מבולגן,
לקנות בגדים רק ברבי עקיבא,
לבשל לשבת רק ביום שישי,
אבל-
היא כן מוכנה לנסות להכין סלטים בחמישי,
היא מנסה לנשום דקה לפני שהיא מתעצבנת.
כי היא עוברת תהליך.
היא משתנה.
וזה קריטי לגיבורת סיפור.
ולכל דמות.
חשוב לנו התהליך שהם עוברים. זה יהיה מאד עצוב אם הדמות תישאר אותו דבר מתחילת הסיפור ועד מילתו האחרונה.

ולכן,
אפתח לפעמים את הקובץ של אפיון הדמות, זה ישקף לי עוד יותר את התהליך שהיא עברה ועוברת.

ודמות שתפסה חרות וממש הפתיעה אותי?
זה קרה לי,
וכמו שהרבה פעמים אני רואה מישהי, ואחרי תקופה אני רואה כמה היא העמיקה, השתנתה, ואני עומדת ואומרת "וואו! מדהימה!" אמרתי את זה גם לדמות בסיפור שלי. "וואו, הפתעת אותי, כשאפיינתי אותך, היית נראה לי כזה שטוח שחוץ מהסיגריה שלך והעיתון אין כלום, אבל אני רואה שאתה שואף כן להתחבר. מדהים!"
ויש גם דמות שאכזבה אותי
ואני מנסה לשאול, מה היא בעצם רוצה לספר לי,
מה היא רוצה לספר לקוראי הסיפור?

ואת זה אוכל לשאול את הדמות ולקבל ממנה תשובות, רק אם היא תהיה מאופיינת היטב מהתחלה

 

[נ. גל]

הדיון מעניין, אבל נראה שכבר נתת את התשובה שלך בכותרת
כדי שיהיה דיון, הייתי מחליפה ל - צפוי קודם?

שגיאת קליד מביכה. תודה על תשומת הלב.

 

[Nomi10]

מסכימה שדמות חייבת אפיון טוב.
דמות, בין בסיפור ובין בהצגה, שלא עברה אפיון טוב, בדרך כלל פשוט לא תשכנע.
אנשים מתחברים לדמויות בחלקים בהם הם דומים להם, במקומות בהם הם מתחברים ל"אדם".
דמות שטוחה ללא אופי פשוט "תחליק" על הקוראים. (אחד ההבדלים, לדעתי, בין מהללאל ליוזבד.
האופי של מהללאל הרבה יותר ברור וחזק, בעוד דמותו של יוזבד נשארת קצה לוטה בערפל...)
יחד עם זאת, חייבת להגיד שפעמים רבות הדמויות שלי הפתיעו אותו וסטו מאוד מהתקציר המקורי.
אבל שוב, לא מחוסר אפיון, אלא דווקא בגללו. ("אבל ככה מתאים לו להגיד עכשיו"...)
ובקיצור - שינויים, בוודאי. לא מחוסר אפיון אלא יחד איתו וכתוצאה ממנו.

 

[הליקופטר]

חסרה כאן האבחנה בין אופי לאפיון. אפיון- הפרטים החיצוניים הידועים על הדמות. כמו שכתבו כאן מאד יפה, תעודת זהות. אפשר להמעיט או להתעמק בכמות הפרטים שיש לדעת על הדמות לפני כתיבת הסיפור....
דבר שני ושונה לחלוטין הוא אופי. אופי מתגלה בבחירותיה של הדמות, תחת לחץ. יש לי דמות שעל פי תעודת הזהות שהכנתי לה היא פרופסור בן 58 לביולוגיה, גבוה וכפוף וגם אוהב קוסקוס. והנה בעלילה הפרופסור שלנו עומד בפני הבחירה האם לשקר ולכתוב פרט לא מדויק בדו"ח חשוב מאד עבורו או להיות אמיתי למרות ההפסד שיצא מכך. רק כשהבחירה עומדת לפניו, ניתן לראות האם האופי שלו הוא של שקרן או דובר אמת. לאהוב קוסקוס- הוא ימשיך בכל מקרה. אבל אמיץ או פחדן, עיקש או ותרן (לעצמו, לאחרים) נוקם או חומל- כל אלו יתגלו כשהדמות תעמוד לפני בחירה משמעותית.

 

[Nomi10]

חסרה כאן האבחנה בין אופי לאפיון. אפיון- הפרטים החיצוניים הידועים על הדמות. כמו שכתבו כאן מאד יפה, תעודת זהות. אפשר להמעיט או להתעמק בכמות הפרטים שיש לדעת על הדמות לפני כתיבת הסיפור....
דבר שני ושונה לחלוטין הוא אופי. אופי מתגלה בבחירותיה של הדמות, תחת לחץ. יש לי דמות שעל פי תעודת הזהות שהכנתי לה היא פרופסור בן 58 לביולוגיה, גבוה וכפוף וגם אוהב קוסקוס. והנה בעלילה הפרופסור שלנו עומד בפני הבחירה האם לשקר ולכתוב פרט לא מדויק בדו"ח חשוב מאד עבורו או להיות אמיתי למרות ההפסד שיצא מכך. רק כשהבחירה עומדת לפניו, ניתן לראות האם האופי שלו הוא של שקרן או דובר אמת. לאהוב קוסקוס- הוא ימשיך בכל מקרה. אבל אמיץ או פחדן, עיקש או ותרן (לעצמו, לאחרים) נוקם או חומל- כל אלו יתגלו כשהדמות תעמוד לפני בחירה משמעותית.

כל זה נכון. אבל אני כוללת את זה בתוך האפיון.
כמו שכשמתחילים לכתוב סיפור לא כותבים מיד בשורה הראשונה "פרופסור X הוא בן 58, הוא גבוה וכפוף וגם אוהב קוסקוס..." אלא שהקורא מגלה את זה בעצמו מתוך הקריאה, כך גם האופי של הדמות.
אני מצפה מהכותב בזמן תכנון הסיפור שיהיה לו ברור אופי הדמות כחלק מאפיון מדויק וטוב. ו-כן, כמובן שאת זה יגלו מתוך בחירותיה של הדמות שיכולות להשתנות (שוב, כחלק מהאופי) במהלך הסיפור.

 

[הליקופטר]

גם אם את תכנון האופי עושים יחד עם תכנון האפיון, כדאי לערוך את האבחנה המבדלת בין המונחים הדומים- שונים.

 

[Nomi10]

כשאני למדתי, האופי היה חלק מהאפיון, אבל בסדר. אולי יש בזה דעות שונות.
כל עוד הדמות בנויה טוב ומשכנע, הכל טוב

 

[נועה לבין (Tamar)]

חסרה כאן האבחנה בין אופי לאפיון. אפיון- הפרטים החיצוניים הידועים על הדמות. כמו שכתבו כאן מאד יפה, תעודת זהות. אפשר להמעיט או להתעמק בכמות הפרטים שיש לדעת על הדמות לפני כתיבת הסיפור....
דבר שני ושונה לחלוטין הוא אופי. אופי מתגלה בבחירותיה של הדמות, תחת לחץ. יש לי דמות שעל פי תעודת הזהות שהכנתי לה היא פרופסור בן 58 לביולוגיה, גבוה וכפוף וגם אוהב קוסקוס. והנה בעלילה הפרופסור שלנו עומד בפני הבחירה האם לשקר ולכתוב פרט לא מדויק בדו"ח חשוב מאד עבורו או להיות אמיתי למרות ההפסד שיצא מכך. רק כשהבחירה עומדת לפניו, ניתן לראות האם האופי שלו הוא של שקרן או דובר אמת. לאהוב קוסקוס- הוא ימשיך בכל מקרה. אבל אמיץ או פחדן, עיקש או ותרן (לעצמו, לאחרים) נוקם או חומל- כל אלו יתגלו כשהדמות תעמוד לפני בחירה משמעותית.

אוקי, אז לא חשבתי שאכתוב את זה כאן, כמו שכתבתי הנושא הזה עדין ממש, אבל בכל זאת אנסה לענות לכן תשובה. זה חלק ב, בעצם.

אז אחרי שלדמות יש 'תעודת זהות', אנחנו יודעים היטב שהיר אוכלת קוסקוס והאצבעות שלה דקות, הגיע הזמן להכיר אותה באמת, ויותר מזה - לדעת מה המקום שלה בעלילה. בשביל זה צריך לדעת כמה דברים.
1) מה המטרה של הדמות - למה היא שואפת \ חולמת.
2)מה הרצון של הדמות - דרך זה היא תגשים את החלום
3) מה עוצר אותה מלהגשים את החלום.
אני אדגים את הכול, אל דאגה.
הרי דמות שהכול צפוי לה (לא, אין דמות שהכול צפוי בה) היא דמות משעממת. ולכן חייבים את הקונפליקט שיוציא אותה מאזור הנוחות. מה היא תבחר בסוף לא תמיד יהיה צפוי - זה תלוי בכוחות שיתגלו בדמות (- וכמובן, לעלילה) וכאן גם תתחיל קשת התקדמות - נושא שגם הוא צריך בירור מעמיק וידע איך לעשות אותו.
ולכן - אין דמות שלא צפויה לכותב, יש דמות שלא צפויה לקורא.

 

[נועה לבין (Tamar)]

כותבת פה את הדוגמא: דמות אמיתית! מספר שכתבתי ו(לצערי) לא הוצאתי לאור.
אבי הוא ילד רחוב בן 14.

אבי​

מראה פיזי:​

• שער שחור. מתולתל (כמו אופיר אלבז). עיניים ירוקות עזות מבע. עור בהיר-קצת שזוף. קצת גבוה. מבנה גוף ממוצע.

יש לו נקודת חן קטנה ליד עינו הימנית. יש לו שפתיים משורטטות אדומות. עיניו חדות ונמרצות. גבותיו בצבע שחור.

מתלבש בחולצות טי ובג'ינס. אוהב רק נעלי בד. אוהב חולצות כהות או בצבע זוהר.

אוהב / שונא:​

• הוא אוהב פוליטיקה.

הכי אוהב לאכול סטייק על האש, ונהנה לעשות מנגל. הכי שונא לאכול בצל. הוא גם ממש לא אוהב טוסט.

רוצה לעומת צריך​

• רוצה: לעבור את היום עם כמה שיותר כסף.
• צריך ולא יודע: למצוא את הכסף, ולחזור למשפחתו.

רמ"ה​

• רצון? שיהיה לו בית משלו ולהשלים לימודים.
• מטרה: לעבוד כדי להרוויח את הכסף ולמצוא בי"ס שיקבל אותו.
• מכשול: מחסור בכסף.

קשת התפתחות:​

שקר: שטוב לו ברחוב, ושהוא לא צריך את המשפחה שלו. אמת: הוא צריך את המשפחה שלו.

אופי ו"קול":​

• הוא החלטי ונמרץ. כשאנשים מדברים באריכות הוא קוטע אותם: "בקיצור?"

במהלך הסיפור נאלץ אבי לבחור בין מגורים בבית ידיד לבין מגורים עם חברים בצריף ברחוב. הם היו כמו המשפחה שלו והיה לו ממש קשה להחליט. בסוף הוא החליט ללכת עם ידיד שלו כי החלום ללמוד ולהשלים לימודים היה גדול יותר מכל מציאות
מקווה שעזרתי!

 

[נ. גל]

חסרה כאן האבחנה בין אופי לאפיון. אפיון- הפרטים החיצוניים הידועים על הדמות. כמו שכתבו כאן מאד יפה, תעודת זהות. אפשר להמעיט או להתעמק בכמות הפרטים שיש לדעת על הדמות לפני כתיבת הסיפור....
דבר שני ושונה לחלוטין הוא אופי. אופי מתגלה בבחירותיה של הדמות, תחת לחץ. יש לי דמות שעל פי תעודת הזהות שהכנתי לה היא פרופסור בן 58 לביולוגיה, גבוה וכפוף וגם אוהב קוסקוס. והנה בעלילה הפרופסור שלנו עומד בפני הבחירה האם לשקר ולכתוב פרט לא מדויק בדו"ח חשוב מאד עבורו או להיות אמיתי למרות ההפסד שיצא מכך. רק כשהבחירה עומדת לפניו, ניתן לראות האם האופי שלו הוא של שקרן או דובר אמת. לאהוב קוסקוס- הוא ימשיך בכל מקרה. אבל אמיץ או פחדן, עיקש או ותרן (לעצמו, לאחרים) נוקם או חומל- כל אלו יתגלו כשהדמות תעמוד לפני בחירה משמעותית.

כשאני למדתי, האופי היה חלק מהאפיון, אבל בסדר. אולי יש בזה דעות שונות.
כל עוד הדמות בנויה טוב ומשכנע, הכל טוב

אלו מונחים דומים, ולכן יש כאלו המכנים אותם "אופי" ו"אפיון", וישנם המכנים אותם "אפיון חיצוני" ו"אפיון פנימי". השאלה היא האם שיטת הכתיבה גורסת כי יש לבנות אותם יחד, או בנפרד.

הרי דמות שהכול צפוי לה (לא, אין דמות שהכול צפוי בה) היא דמות משעממת. ולכן חייבים את הקונפליקט שיוציא אותה מאזור הנוחות. מה היא תבחר בסוף לא תמיד יהיה צפוי - זה תלוי בכוחות שיתגלו בדמות (- וכמובן, לעלילה) וכאן גם תתחיל קשת התקדמות - נושא שגם הוא צריך בירור מעמיק וידע איך לעשות אותו.
ולכן - אין דמות שלא צפויה לכותב, יש דמות שלא צפויה לקורא.

עד כאן - הגיוני.
כאשר אני בונה את הדמות ,עליי לדעת מאיפה היא באה ולהיכן היא הולכת.
מבינה ומסכימה.

השאלה שלי:
האם לפני שאני כותבת את המילה הראשונה על הדף, עלי להצליח לבנות את הדמות לפרטי פרטים, כך שיהיה לי ברור מה היא הולכת לעשות בכל שלב, או (כמו שעשיתי עד היום) שניתן לבנות אותה גם תוך כדי הליכה. יש לי דמות כללית ברורה, אני יודעת מה הרמ"ה שלה, ומה אמורה להיות קשת ההתפתחות. אבל בד"כ, כשהמילים מתחילות להצטרף זו לזו, אני לא יודעת כמעט שום דבר נוסף.
בכל סיפור כמעט זה קורה לי, כשהגיבור מביא איתו טראומות שלא הכרתי, חלומות שלא בניתי לו, ורגעים מרגשים שאני לא מבינה מניין באו. הוא מייצר את שפת הגוף שלו (אה, אתה מחכך יד בשיער כל פעם שאתה נבוך? טוב, רשמתי. שאזכור לקטע הבא), את סגנון הלבוש שלו ולפעמים גם בוחר לעצמו צבע עיניים.

או בקיצור - מה נותנת לי הידיעה שהגיבור החביב שלי אוהב ללבוש בגדים קלילים בחורף לפני שכתבתי זאת?

 

[נועה לבין (Tamar)]

בכל סיפור כמעט זה קורה לי, כשהגיבור מביא איתו טראומות שלא הכרתי, חלומות שלא בניתי לו, ורגעים מרגשים שאני לא מבינה מניין באו. הוא מייצר את שפת הגוף שלו

תמיד הזהות של הגיבור מתחדדת בהמשך העלילה. העלילה הרי מקפלת בפנים חיים שלמים, ולא את כל ההתנהגויות מכסים לפני שמתחילים לכתוב.
אבל הבעיה מתחילה כשבתחילת הספר לגיבור אין זהות. בעמוד העשירי אנחנו (הקוראים) מגלים שהדמות אוהבת כדורגל ובעמוד שאחר כך מגלים שהיא ממש שונאת ים. (החול דוחה, הלכלוך מעצבן, ובכלל היא צונאת להזיע). - כאן כבר מתגלה חור. ספורטים הם בד"כ אנשים שאוהבים את האנרגיות של הקיץ, החום עושה להם את זה, הבלאגן.
סוג החורים הזה קורה הרבה יותר כשהגיבור מגבש זהות תוך-כדי הכתיבה.

או בקיצור - מה נותנת לי הידיעה שהגיבור החביב שלי אוהב ללבוש בגדים קלילים בחורף לפני שכתבתי זאת?

כשהגיבור פוגש מוכר בחנות המכולת ועל המוכר כתוב כמה מילים - אנחנו כבר צריכות לדעת עליו: איך הוא נראה, מה הרצון-מטרה-מכשול שלו, מה עבר עליו היום. למה? כי ברור שמוכר שהיום קיבל הודעה שהוא התקבל למקום לימודים שהוא רצה ואחרי המשמרת הוא יודיע על התפטרות, יתנהג לגמרי אחרת ממוכר שהבת שלו חזרה מבית הספר עם תעודה ממש גרועה. הקוראים כנראה לא ידעו מכלום - אבל אנחנו נוכל להשתמש במידע הזה כדי להבין טוב יותר את הסצנה.

וככה זה לגבי הכול. אם הגיבור לובש בגדים קלילים בחורף כנראה שהוא ממש ישנא את הגשם והמטריות, וביום גשום הוא יהיה קצת עצבני. שוב - הקוראים לא ידעו למה, וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים לדעת. הגיבור הוא כמו אני.

 

[נ. גל]

תמיד הזהות של הגיבור מתחדדת בהמשך העלילה. העלילה הרי מקפלת בפנים חיים שלמים, ולא את כל ההתנהגויות מכסים לפני שמתחילים לכתוב.
אבל הבעיה מתחילה כשבתחילת הספר לגיבור אין זהות. בעמוד העשירי אנחנו (הקוראים) מגלים שהדמות אוהבת כדורגל ובעמוד שאחר כך מגלים שהיא ממש שונאת ים. (החול דוחה, הלכלוך מעצבן, ובכלל היא צונאת להזיע). - כאן כבר מתגלה חור. ספורטים הם בד"כ אנשים שאוהבים את האנרגיות של הקיץ, החום עושה להם את זה, הבלאגן.
סוג החורים הזה קורה הרבה יותר כשהגיבור מגבש זהות תוך-כדי הכתיבה.

אוקי. הגיבוש צריך להיות קודם, החידוד ממילא קורה תוך כדי.
נראה לי שאנחנו אומרות את אותו דבר, מכיוונים הפוכים.
מסכימות שחלק מעבודת הדמות צריכה להיות לפני הכתיבה, וחלקה קורה ממילא תוך כדי.
מסכימות שככל שהדמות סגורה על עצמה יותר, כך היא תהיה אמינה ואיכותית יותר.

כשהגיבור פוגש מוכר בחנות המכולת ועל המוכר כתוב כמה מילים - אנחנו כבר צריכות לדעת עליו: איך הוא נראה, מה הרצון-מטרה-מכשול שלו, מה עבר עליו היום.

וככה זה לגבי הכול. אם הגיבור לובש בגדים קלילים בחורף כנראה שהוא ממש ישנא את הגשם והמטריות, וביום גשום הוא יהיה קצת עצבני. שוב - הקוראים לא ידעו למה, וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים לדעת. הגיבור הוא כמו אני.

אם הבנתי את טענתך, את אומרת שיש גיבור, וסביבו יש מעגלים. משפחה, קרובים, מוכרים בחנות, האנשים שהוא איתם על האוטובוס וכו'.
ככל שנבנה יותר מעגלים סביב כל סיטואציה, היא תהיה מדוייקת וברורה יותר.

 

[כותב השורות]

יש בי מלא קנאת סופרים מרמת הניתוח והשיח שעולה באשכול הזה
ככה זה כשלא לומדים לכתוב בצורה מסודרת.
לומדים משמיעה...
ואולי לכן דעתי איננה חשובה, ובכל זאת...
דווקא מהמבט של הקורא אני רואה שגורם ההפתעה בדמות שהוא התחבר אליה והייתה בהתחלה די צפויה
יגרום לו לאהוב יותר את הדמות ולהרגיש שהוא חושף לאט לאט עוד טפח ועוד אצבע מאישיותה של הדמות
להבנתי ולהרגשתי זה תהליך חיבור הרבה יותר עמוק מהיכרות עם דמות צפוייה
ובאשר לסופר וליוצר העלילה
כמו בכל אמנות כשזה בא ממקום פנימי ואמיתי וכמעט לא רציונלי זה מורגש
אז כשהדמות מתפתחת בעצמה להפתעתו של הסופר עצמו
זו אמנות משובחת!
ושוב
לענ"ד!

 

[yammi]

אני חושבת ודווקא מתחברת לדמות בקווים כללים יותר וכל פרק בסיפור מוסיף לה יופי וקווי מתאר.
יש בעיתון לבית סיפור בשם מסמרים בכיס הסרפן ושם בכל פרק מגלים משהו חדש על הדמות.
מדהים בעיני.
עם כל הביקורות ששומעים על הטור יש אלפי נשים שעומדות לפני היציאה לעבודה ביום חמישי וקוראות את הטור הזה.
כשאני כותבת אני ממש לא מסכמת לעצמי את הקווים.
להיפך, אני נותנת לדמות קצת להתפזר ולקראת סוף הסיפור אני אתן לה לאסוף את עצמה ולהסביר את זה לקוראים.
כתיבה זה מקצוע אומנותי ולא שכלי ולכן לדעתי זו הדרך המקצועית לקבל סיפור אומנותי.

 

[RACHELIZ]

יש בעיתון לבית סיפור בשם מסמרים בכיס הסרפן ושם בכל פרק מגלים משהו חדש על הדמות.
מדהים בעיני.

לא מכירה את הסיפור. בכל אופן, גם אם מגלים לקוראים לאט לאט, הסופר ודאי אמור לדעת יותר...

 

[AtArA R]

כתיבה זה מקצוע אומנותי ולא שכלי ולכן לדעתי זו הדרך המקצועית לקבל סיפור אומנותי.

אומנות מתחילה מהסקיצה...

יש בעיתון לבית סיפור בשם מסמרים בכיס הסרפן ושם בכל פרק מגלים משהו חדש על הדמות.

אם הבנתי נכון, (לא קראתי את הדיון באשכול הקודם, אבל ההתרשמות שלי מכאן) הדיון הוא בכלל לא על מה שאת רואה כקורא, אלא על צורת הבניה ורמת ההיכרות של הכותב עם הדמויות שלו לפני שהן יוצאות לאור.
איך הוא יבחר לבצע את האקספוזיציה- זה בכלל לא גורם במשוואה הזאת. הדיון מתחיל הרבה קודם.

חסרה כאן האבחנה בין אופי לאפיון.

יכול להיות. אבל לא זו האבחנה, לדעתי.
אפיון זו פעולה. כאשר נותנים אפיון לדמות פירושו של דבר שנותנים לה את המאפיינים שלה- בין חיצוניים ובין פנימיים.
אופי הוא כמובן חלק מהמאפיינים הפנימיים, שינתנו במהלך האפיון.
בכל מקרה כולם כאן מדברים על אפיון מסוים- אפיון האופי.