שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

ההבדל הדק ההוא

של רגישות
בין הקפה שאת שותה ליד
ההוא הבשרי
שעוד שש שעות מותר לו
לבין
ההוא האלרגי לחלב
שלא טעם ,
ושלא יטעם
לנצח.
 
לא בדיוק הבנתי מה האשכול הזה, יש כאן שיתופים שבלי ספק שווים אשכול.
מעלה קטע שכשם האשכול, "קשקשתי את זה פעם", ואין לי שמץ של מושג למה...

צלצול צורמני חודר לתודעתי הרדומה בשעה שאני מכריעה בעד תקיפה באיראן.
בעוד עיניו של שר הבטחון מתכווצות במחאה, אני מכירה בעצב בכך שהשחר הפציע.
מצמוץ מהיר מקבע את המצב:
אני אינני ראה"מ. אני סתם אישה חביבה; אמא לשתיים; מובטלת.

ידי השמאלית נשלחת מעצמה ומכבה את השעון המעורר הכי עוצמתי שהיה ב'שושן שעונים.'
"גברת, עם כזה שעון", הבטיח לי המוכר, יד על ליבו, "דקה וכל הבית ער".
עקמתי אף בחשאי. בית לא יכול להתעורר. אלא אם כן... מאמרו של רבי יוסי צף במוחי:
'מעולם לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי- ביתי'. וואו!
המוכר הצדיק היה עסוק כעת בשיווק אגרסיבי של שעון קיר יוקרתי לאברך צעיר, חסר בטחון ומזומנים.
הבטתי בו ובתוך ראשי האיר הברק: לכך התכוונה מורתי לכיתה ה' סמינר, כשטענה שהעולם אינו שחור לבן, וגם אנשים כאלו. אכן, מי היה מאמין ששני קצוות כמו אלו נקשרים בנפשו של האדם שמולי, שברגע זה נזף בי בקול רועם: "גברת, גברת! לפנות את המעבר בקשה!"

התנערתי, משכתי כתף ויצאתי מהחנות.
 
קטע של סיפור בלי התחלה וסוף

הוא זחל לאט, סביבו שרר החושך. מידי פעם נשלחו ידיו קדימה, ממששות את דפנות המנהרה הצרה, מאתרות זיזים בולטים. סדר הזחילה היה ברור. יד אחת מגששת תחילה, אחר כך נשלחת יד שניה ומושכת את הגוף קדימה. הרגליים אי שם מאחור מתקשתות, מתכווצות ומרפות.
עיניו שגם ככה לא ראו דבר שרפו מזיעה. זחילת נחש היא פעולה הדורשת מאמץ גופני גבוה, והוא החל להרגיש כאב עמום מאחורי פיקת הברכיים. כשהתאמנו בבסיס הם היו עטופים בפלסטיק קשה שהגן על ברכיהם וזרועותיהם מחודי האבנים. אז לא ידע להעריך את הדקדקנות הצבאית שבה בדקו אותם המדריכים לפני שיצאו לאימון, והיום…
הספרות שזרחו על כף ידו בירוק חלוש דיווחו שנותרו לו עוד כמאה מטר לזחול.
ידו נתקלה בבליטה שירדה מטה מהתקרה. גישוש האיטי העלה כי מדובר בבליטה דקה יחסית, אם כי רחבה ותופסת כמעט את כל רוחב המנהרה.
כמה מקום נשאר לי כדי לעבור תחתיה?
ה', מלמל בדממה, אני חייב להצליח לעבור את זה!
במוחו העביר את האפשרויות העומדות לפניו. עד כה המערה היתה צרה אך חלקה ברובה, למעט כמה גבעות קטנות. כעת היה מדובר על הר של ממש, והצרה היתה שהוא הגיע מלמעלה.
לכאורה על מנת להמשיך הוא צריך לשבור אותו. אבל אין לו אפשרות לעשות זאת מבלי שהרעש החזק יגלה את מיקומו, והאבק ימנע ממנו לנשום. אה, וגם כי אין לו פטיש.
לבסוף הוא דחק את הראש ראשון. בכל מקום שעובר הראש גם הגוף יכול לעבור, כך שמע פעם, מקסימום יתקע פה, הרהר בעוגמה. מה שמחכה לו בחוץ לא יותר קל להתמודדות.
 
ואוו יפה ממש! האמת גם לי יש קטעים של פואמות קצרות

ילדים של מחר
מספר השחר
צבוע זהוב
בטעם אהוב
נותן בקלילות
אוושה של צלילות
מתיז על פרחים
בצידי הדרכים
אלומות מאירות
הדרכים מסבירות
רוח מלטפת
עלעלים סוחפת
שמיים בהירים
צחים כל עננים
ציוץ הציפורים
מנגינות בלי מילים
רקפת רוקדת
עדינה רועדת
תקווה שנולדת
ניצבת עומדת
יום לאחר
ילדים של מחר.
 
עוד אחד😊

מול הים הגדול
חשבתי ראיתי הכל
הכחול העמוק המשתקף לשמיים
האויר הצלול שנשב בי בינתיים
כשהגלים התנפצו חבטו בקול
לבן מוקצף כיסה את הכל
טיפות שניתזו על לחיי
סיפרו לי סיפור חיים והווי
על סודות נסתרים
שוכנים בעמקים
על חיים של ילדות
והרפתקאות של חירות
סודות שהם כמוסים
עמוק בכחול הם מתכסים
שאלתי אז שאלה
ים, מדוע יש בך אפלה
מה אתה מסתיר עמוק בתוכך
אולי קח אותי לטיול איתך
תגלה לי את הסודות
האוצרות שבמצולות
אבל אז התרומם לו גל
זעם בי על בכלל
ששאלתי להתקרב
לאזור אדום כואב
לגעת באפלה
לפצח תעלומה
של אוצרות נאבדים
ששומר הים לעולמים
ניגבתי את הטיפות
שהתערבלו עם הדמעות
הנוצצות שנעלמו
גם הם אל תוך קרבו.
 
פינטרסט

אני כמו פינטרסט שלך
מקור ההשראה למילים שלך
למילות ללילות
מקום נח לשתף ולבכות
לבעוט ולבהות
אני כמו פינטרסט שלך
לא נגמרת
ולא נגמרים לי הכוחות
תמיד יש עוד מה לגלול בי
עוד מה לגלות ,
דבר אחד אתה לא יודע כי
טכנית אני חסומה
לכל אנשי החופש והדעת
ואם אתה נפתח לי
ואני נפתחת לך
מסתבר שאתה מתחבר אלי
בנקודה חמה .
 
איך אתה תמיד מופתע
מחיים של אחרים
תגיד, למה אתה לא פשוט -
ילד של החיים?
איך אתה תמיד בורח
מכל מה שקורה בפנים
בגילך זה לא טעים
לאכול סרטים

איך תמיד אתה מתרגש
מחיים של זרים
ואת החיים שלך אתה מסרב
להרגיש
עמוק עמוק,
בפנים...

לא שיר ולא קטע. לא יודעת מה חשבתי שכתבתי את זה.
 
לא שיר ולא קטע. לא יודעת מה חשבתי שכתבתי את זה.
הדברים הכי יפים יוצאים ספונטני ומהלב
כמו משהו שאני כתבתי בערב יו"כ באידיש אז לא הכנסתי כמה שניות אחרי שסיימתי להקשיב לשיעור על תשובה...... ויצא מדהים ואמיתי...
 
האומץ לכתוב ללא חרוזים,
לשחרר לעולם שירים חפוזים
לשתוק כשנורא מתחשק לדבר
האומץ להיות לפחד חבר!

האומץ לתת ללב לשחרר
האומץ לבכות אם משהו דוקר
לומר מהלב כשצריך.. סליחה
למרות, שאני בתוכי מתוחה!

האומץ לכתוב לל א השראה..
לפתוח ת'פה כשעברת ת'שעה...
לחוות חזק כל חולשה...
להכיל מועקה לא חבושה...

להכיר בך את כל השריטות
ועדיין -
להביט על עצמך בעיניים רכות
זה אומץ
 
נערך לאחרונה ב:
אבא
אם הייתי יכולה להציץ רק רגע
במפה של התוכניות שלך
ולראות את הכל מלמעלה
את העתיד את המסע
להרפות מהמעסה
הייתי שואגת וואו אדיר
ונמסה

וזה לא שיש לי שאלות
אבל
הסקרנות הורגת אותי לפעמים
חבל שאין פירוש רש"י
למאורעות החיים
 
איתי בכלוב

הלב שלי דפק
הקול שלי נסדק
והבטן לא מצאה לה מנוחה

התפדחתי מעצמי
רק רציתי להקיא
כי הגועל מהלב ש'לי לא יצא

והלב, הוא גם נפצע
מהשכל שפצה
את פיו החל מתיך בי אבנים

והיא - לא ראתה
את העינוי שבעיניים
מותירה אותי לבד חסרת אונים
.
היא לא ראתה
אבל מישהו כ ן ראה
מתרגש מהקורבן הרקוב...

גואל 'תי מהגועל
מחבק אותי חזק
לא משאיר אותי לבד בתוך הכלוב
 
תסלחי שניסיתי לברוח?
זה לא היה אישי נגדך
פשוט לא הבנתי מי את
ולאן כל זה הולך

תסלחי שרציתי לבעוט?
לבהות במקומות לא נכונים...
תדוני אותי לכף זכות?
תוכלי למצוא גם בי פנינים?

הרי בסוף בחרתי בך!
ומאז כל יום – בוחרת
במים ובאש
אני עלייך לא מוותרת

תורת השם תמימה,
משיבה נפשי
לוואי אדבק בך לעולם
ולא אחזור לסורי
 

לא מושלם. אבל זה מה שקשקוש אמור להיות, לא?



כמעט חמש בבוקר
המוח שלי נסגר
משאיר לי הודעה
אני חוזר מחר

רוצה להיכנס
אל תוך עולם מוכר
חלומות רכים
על גולם ופרפר

הלב פתאום קופץ
שמעתי קול מוזר
חושבת לי ברגש
אולי זה השופר

נוחתת למציאות
כי מול הבית שלי כפר
במסגד המואזין
צועק אללה וואכבר
 
הרע זה לא אני
אני רוצה להיות צדיק,
טאטע תטהר לי את הלב

איך נפלתי שוב?
אם רק רציתי וקוויתי
מעומק הלב להתקרב

אני צריך אותך
תחזק אותי,
תאיר את דרכי בלילות

ואל תסתתר
כשהלב בוכה
עשה שיתקבלו התפילות

אלייצור הרע זה לא אני,אלייצור לא חוזר לרחובות , אלייצור טאטע תטהר / רג'ה / נתנאל ישראל מתי / שמוליק סוכות להתקרב / ששון שאולוב חשבונות שמים / אליה והב / משה קליין / שמוליק סוכות אל תסתתר / עוזיה צדוק כשהלב בוכה / שלא אפול משה אלפסי
 
..............
הוא מתנשף. בשקט ממש. לוח העץ קר ועקום והאצבעות שלו קפואות.


במקום בו לגמה האנושות אושר. במקום בו צווח הקהל את ליבו. באותו מקום בדיוק החל עתידה השרוף לבעור.

'נקודת עולם' כינו המדענים את המאורעות הללו במרחב-זמן. ובטח כמה פילוסופים, לו היו נותרים כאלו על פני האדמה, היו נהנים לעסוק בעובדה כי למעט נקודות הזמן השונות היה הווקטור התלת ממדי שלהן זהה במדויק.

אולי אם היה אלכס מהטיפוסים המתחננים היה מוותר על שאריות כבודו האבוד, משפיל את עיניו, קורס על ברכיו ומתחנן לרחמים.

אבל הוא לא הטיפוס הזה. מעולם לא היה. ובכל מקרה לו נראה לו כי לאיש הגבוה שמאחוריו תשנה העובדה הזאת. להפך, אולי הוא אף ישתמש בדמעותיו כדי לשטוף את ידיו המלוכלכות בבוץ.

אז הוא ממשיך ללכת. ראשו זקוף, כתפיו נוקשות, ועיניו שורפות.
יש לך כתיבה מאלפת--איפה הספר;
 
יש בי פחד
מגדל אפור
נעול חנוק נטול כל אור
ואני יושבת במדרגות אפלות
ובוכה
כי אין כאן לא אותי
ואין כאן לא אותך.
ורק הפחד גדול
ואין מזור
אבא שלי?
הפרוזדור מחזיר לי קול
אבא שלי
אני פוחדת.
לא מהחושך
מהקולות
לא מהלילה
מהדמויות
לא מהמוות
מהכאב
שיש בעולם שיש בלב
אבא שלי
אל תלך
אם אתה כאן
תשב איתי
אם אתה שומע
תבכה איתי
אם אתה מרגיש
תרפא אותי
אם אתה אוהב
תישא אותי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה