בקשה אבא ואמא לנצח

[מאמין בטוב]

שלוש לפנות בבוקר,
השקט עמוק,
העולם שבחוץ נאלם ורחוק.
בחדר קטן, מול אור מנורה,
פועם לו דופק, מתחילה בשורה.

היא נרדמה לי ביד, כה רכה ועדינה,
כבדה מאחריות, עטופה בשינה.
אני מביט בפניה, ביופי תמים,
בנשימות קצובות שבוראות עולמות שלמים.

ובתוך הדממה, המציאות מתקלפת,
תמונה של עבר מול עיניי מרחפת.
אני רואה בידיה הקטנות – את עצמי,
ילד שנרדם על זרועות אבי ואמי.

פתאום המסך מעליי פשוט נפל,
כל מה שלמדתי נראה כה דל.
כיבוד הורים הוא לא רק ציווי או חובה,
הוא הבנה של אוקיינוס, של עומק אהבה.

הבנתי לילות צרובים בעייפות
,דאגה מכרסמת ברוך ודבקות.
הבנתי תפילות שנלחשו בלא קול,
כדי שלי יהיה טוב, שיהיה לי הכל.

תמיד חשבתי שכיבוד זה לשמוע בקולם,
הלילה הבנתי שהם נתנו לי עולם.
שכל צעד שלי בדרכי החיים,
נסלל בדמעות, בחיוך, בנתיב של ניסים.

אני יושב עם בתי, ודמעה של הודיה,
אם זכיתם והם עוד איתכם,
אל תשתקו,
את רגש הלב – בבקשה, אל תמחקו.

תנו להם לדעת, תנו להם להרגיש,
שאת חוב החסד הלב פה מגיש.
כי התודה הכי גדולה,
כך הבנתי הלילה,
היא מילה של 'תודה'
שנוסקת למעלה.

 

[מאמין בטוב]

אשמח ממש שיוצר שיח על כיבוד הורים, עוד שיתופים, ותובנות...