אבן-שושן

[תהילה ברג]

אליך, שושנה.

אהבתי אותך, כן, אהבת נפש.
היית חלק מחיי, חלק ממני. כן. ככה זה אהבה.
בין אם רציונאלית ובין אם לא.
הרבה צחקו עלי, מה? השושנה הזאת? היא סתם שולית כזאת, בצידי הדרך תמיד, מה לך ולשושנה?
בכלל, איך הגעת אליה, אתה סמל של מרכז, של נוכחות.
אבל לא הרפיתי ממך, יצאתי לפגוש אותך, שיניתי את מסלולי המתוכנן מראש בשבילך. דאגתי לך.
ואת פרחת.
פעם ברגע של כנות השבתי לתמה התורן, שנכון, אני קולני, רועש, מתקיל, מצליח להזיז אפילו את העקשנים ביותר.
ולמרות זאת, או יותר נכון בגלל זאת, לפעמים אני מקנא בך.
כן, אני, היציב, הגדול והמחוספס. מקנא בהולכי שוליים. באלו שטוב להם לבד, בשקט שלהם.
אלו שמספיק להם האדמה והשמיים. והם עצמם.
מקנא בעדינות. בגמישות. במי שכל משב רוח עדין נראה בעיניהן כסערה, שכל תזוזה מטלטלת אותן.
הרכות שלך שבתה אותי.

כשהיית לצידי, זה הרגיע אותי, זה עשה לי טוב.

ואת, להפך בדיוק.
תמיד חיפשת את החזקים והגדולים כדי להתחבא מאחוריהם. את האבנים הגדולות שיסתירו אותך.
ורק הצצת, מאחורי, ככה בשקט על העולם הגדול.
ואני, אני גוננתי עליך מפני כל טפטוף, הרגעתי אותך בנוכחותי.
היציבות שלי, יחד עם מצבי הרוח שלך היו זוג מושלם.
גם אותם, אהבתי, את מצבי הרוח.
ברגעי פריחה, היית מדהימה, ממש.
כל מי שהבחין בך, עצר. משתאה. והייתי גאה בך. הו, כמה הייתי גאה.
היית מקור לחיות, לשמחה וליופי.
והיינו יחד. תמיד.
הימים שלי נראו אז אחרת. אוי, שושנה. כמה שאני מתגעגע אליך.
אני עדיין לא מאמין שנטשת אותי, שהשארת אותי לבד. בכיעורי.
גדול, גמלוני וחשוף.
יום יום אני מדמיין שאת עדיין כאן, לצידי. זה קורה ברגעים שאני צופה ביופי של העולם הזה.
ונזכר איך טענת שאני מחוספס מדי בשביל כאלו רגעים.
ושאני אספר לך עליהם. כדי שתוכלי את לראות אותם, ולהעריך.
בהתחלה לא הבנתי אותך, בכלל.
מה את צריכה שאני אספר לך כל דבר? את מי זה מעניין מה אני רואה, וחווה?
למה אכפת לך שאני שותק? לחוות זה התפקיד שלך.
וזה הפריע לך.
אז בסוף כל יום הייתי מתאמץ למצוא מה לספר לך, מי עבר לידי, את מי ראיתי, ואפילו מי נפל בגללי.
ולפעמים, היית אפילו מעירה לי, שאני צריך להיות עדין יותר, ולמה נתת לילד הקטן ליפול בגללך. ראית איך הוא בכה.
ואני הייתי כועס עלייך. כועס על כך שאת לא מבינה שאין לי איך להשתנות. שאת לא מכילה את מי שאני.
וכועס את זה שניסית לשנות את המציאות.
והיינו רבים.
הוי. הלואי שהיית פה לריב איתך. הלואי.
פעמים אני מסתובב אליך, בטוח שכמו פעם, את פה, מאחורי, רק שקטה יותר מתמיד.
אבל נעצר. כואב.
כואב את לכתך ואת העזובה שהשארת אחריך.
כואב את הידיעה שלעולם, לעולם לא אוכל למלא את מקומך.
כואב את זה שנבלת לי, ככה בלי שום הכנה מראש.
ורוצה לבכות. רק רוצה.
אבל העיקר שושנה,שסוף סוף הבנתי את מה שאמרת לי כל החיים.
למדתי, שגם לאבן יכול לכאוב. למרות שהוא אינו יודע להוזיל דמעות.
ואולי בגלל.

 

[עיתונאית]

זה מכיל יותר ממה שכתבת.
רב גוני.

 

[תהילה ברג]

זה מכיל יותר ממה שכתבת.
רב גוני.

פירוש רש"י?

 

[עיתונאית]

פירוש רש"י?

זה לא עוד קטע ספרותי ודי,
בעיני, יש עוד רבדים רבים.
וזה יפה, אפרופו כנות.

 

[תהילה ברג]

זה לא עוד קטע ספרותי ודי,
בעיני, יש עוד רבדים רבים.
וזה יפה, אפרופו כנות.

תודה!

 

[תהילה ברג]

זה לא עוד קטע ספרותי ודי,
בעיני, יש עוד רבדים רבים.
וזה יפה, אפרופו כנות.

אגב, לפעמים רבדים הוא דוקא הפך הכנות לדעתי.

 

[עיתונאית]

אגב, לפעמים רבדים הוא דוקא הפך הכנות לדעתי.

רבדים - זה כמה רמות של עומק, זה לא סותר את הכנות. לדוגמה: הספר איסתר וכל הסדרה, יש בה עמקים מטורפים עם כנות פשוטה ויפה.