אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
בכלל.
אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
אני לא מיוחדת.
איך אני יודעת את זה?
סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
*
ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
אבל לא.
אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
אין בי משהו יותר.
מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
תחושה של: הם כמוני לגמרי.
וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
*
אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
זו הדרך שלי.
אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.
שמעתי שכולנו הוויה,
צריך להגיע לשם-
להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.
בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
למה אדם לא מסוגל לפרגן?
מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
זה כנראה רק דמיון.
זו מלחמה על ריק.
כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
*
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.
הנושאים החמים
Reactions: עם ישראל חי!!!, AVITALLL, ימים טובים יבואו ועוד 7 משתמשים10 //