הולך ברחוב, אוטובוס חולף לו לידי. עולה, משלם מתיישב.
ואז.... ראיתי אותו.
הוא הסתכל עליי, עיניים קרות יש לו. אני חושב.
" X מה אתה עושה פה???"
הוא שותק. הוא כזה חמוד...
"אה, שלום, " הוא עונה לי, "מה קורה????"
"בסדר, כאילו ב"ה, איזה יופי לפגוש אותך"
"אה" הוא שותק.
ואז רציתי לשאול אותו, מאוווודד.
הוא שתק.
"תגיד, עכשיו את כל האמת, זה היה לך כיף להציק לי, לחפור לי, להקניט אותי, להגיד שהאנגלית שלי גרועה, לקרוא לי "גולם"? זה היה לך כיף?"
הוא עוד שותק. מביט עליי. חצוף!
"לא, זה אפילו לא מצחיק, אתה אולי, מה שעשית, קידם אותך, מאוד, אבל האם חשבת עליי, כמה שאני בכיתי, אתה.... אתהה" הכעס נעצר לי בגרון, חנקתי אותו. "אתה, אתה בסדר?? אתה בחור נורמלי?? אתה חושב שאנשים אהבו אותך? אתה חושב שהם רצו להיות איתך?? אתה חושב שהם לא הגיעו אליי לבכות אצלי בשקט, וזה שלא דיברת עם ברגמן וזיגמן וחיימקה? אתה חושב שאף אחד לא ידע??"
הקול שלי עובר ללחישה " X למה עשית את זה? מיררת לי, לכולם את החיים, זה היה לך כיף?? תגיד את האמת! מה היה האינטרס שלך??"
"זה כיף לך??"
משהו בעניים שלו קצת התחלחל,
"אז, מה?" הוא אומר לי לבסוף, "אני, זה היה הטבע שלי, זה מה שרציתי, זה מה שהיה לי, ככה נולדתי, אתה לא יכולת לשנות אותי, אתה לא!
אתה חושב שזה היה לי טוב??"
אני שותק.
איך הוא דיבר.
בסוף כולם עזבו אותו, השאירו אותו לבד, בודד עצוב ומושפל עד אפר.
"תדע לך X אני אהבתי אותך, באמת אתה היית בחור מתוק" קולי מתמלא ברחמים, "עכשיו, לך תבקש סליחה"
"אפילו אם עבר יוהכ"פ?"
ווואי עוד שנייה הוא בוכה לי באוטבוס, לא נעים....
"אפילו"
האוטובוס עוצר, חורק, הוא יורד, משאיר אותי.
לבד.
הנושאים החמים
