השינה של נחום היא כמו יין עתיק. ככל שעובר עליה זמן, היא נעשית משובחת יותר, ערבה יותר, וערכה מטפס עשרת מונים.
נחום דאג לשמר אותה בקנאות, קבר אותה במרתף שמיכות חשוך ושקט, בטמפרטורה מדויקת ובתנאי שימור מיטביים.
ייתכן שאהבתו לשינה נבעה מאי אלו חסכי ילדות קדומים, בעקבות קריאות "נחום-תקום" שוברות לב ששלחו לעברו חבריו, והותירו חותם בנפשו. אבל גם בלי לחפש תירוצים: כשמגלים יין משובח מידי – קל מאוד להתמכר אליו. ככה זה.
על הכרית הוא חלם לא רק כשהניח עליה את ראשו בלילות, ולשמיכה היו לו ציפיות בכל שעות היממה.
אין פלא שהיצורים שאותם תיעב נחום יותר מכל, היו המעויררים של הישיבה, לדורותיהם.
"שועלים קטנים מחבלים כרמים", היה מכנה אותם בשקט כשקרעו אותו באכזריות מעוד חלום מופלא, אבל לא העז להתנגד.
למעויררים היו שיטות סדיסטיות להקיץ נרדמים, והם ניצלו את מעמדם המעוגן בחוק כדי לרדות בישנים חסרי האונים ולעשות בהם ככל העולה על רוחם.
הם פעלו בשיטות סובייטיות מחפירות, שכללו החרמת כריות, שמיכות ומזרנים, החדרת חוטי ציציות לתנוכי אוזניים, שפיכת גלוני מים והפעלת חצוצרות צורמניות. בהמשך, הם שכללו את שיטות הפעולה שלהם, תוך שימוש בלחץ פיזי מתון, הבאת לול תרנגולים מצווחים לישיבה, והטמנת פצצות סירחון במיטות מפנקות מידי, לטעמם.
הם הוכיחו לכולם בדרך הקשה: "אין שלטון ביום המיטה".
אף אחד לא העז לפצות פה נגדם, מחשש לגורלו בבוקר הבא, אבל כשבבית המדרש בשחריס הייתה נוכחות מלאה מידי, החל צוות הישיבה לחשוד שמשהו אינו כשורה. אט אט, החלו מעלליהם להיחשף, והצוות ההמום החליט לבצע 'רפורמה יקיצתית' מקיפה. המעויררים פוטרו אחר כבוד ממשרתם הנעלה, מונו אחרים תחתיהם, ונקבע בישיבה חוק ברזל האוסר להקיץ נרדמים בדרכים בלתי קונבנציונליות, למעט אמצעים מילוליים.
נחום התהלך בישיבה שיכור מאושר ושיכור משינה. יש לו חשבון ארוך עם המעויררים שדרכו על ענביו בגסות, וכעת, כשניטלו מהם כל הסמכויות, יוכל לסגור אותו בלי מאמץ. הקץ לסבל. אפשר לשתות לחיים!
אורי, המעוירר הנחמד ועדין הנפש שנכנס בפעם הראשונה בתמימות לחדרו של נחום, לא ציפה למקלחת הצוננת ששטפה את פרצופו ההמום. הוא הביט בהלם בנטלה שנחום הוריק עליו, וחש את המים נספגים לתוך בגדיו, מעבירים צמרמורות בגופו.
נחום התהפך במיטתו לצד השני, מדושן עונג. התהפכו היוצרות. כמה טוב. השינה בשעות הבאות הייתה חוויה צרופה ומזוקקת, בעלת ארומה אקזוטית ורמת עפיצות מושלמת. למבינים בלבד.
למחרת, כשאורי ניסה להעיר את נחום וספג שוב מקלחת צוננת, הוא הבין שהנטלה לא נשפכה עליו במקרה, ושנחום אינו סובל ממחלת ירח נדירה, כפי שניסה לדון אותו לכף זכות.
להימנע מלהעיר את נחום – אפילו לא העלה על דעתו. חלילה לו מלמעול במשימת הקודש שזכה בה, ולגרום ליהודי מכרם ישראל להפסיד זמן קרישמע, על אף האחוז הקלוש שמסירות הנפש שלו תועיל בעניין. הוא החליט להצטייד מראש בבגדי החלפה ולהרחיק מהטווח הקרוב נטלות מועדות לפורענות.
כשאמצעי הלחימה היו במרחק בטוח, העז אורי להתקרב ולנסות לעורר את דוב החורף משנתו.
ידו של הדוב גיששה באוויר, אבל גם כשלא מצאה את מבוקשה, זה לא מנע ממנה לפתוח בתנועות מגושמות את בקבוק הקולה שעמד בסמוך, ולגרש באמצעותו את המטרד.
טיפות הקולה ניתזו, בין השאר, לתוך פיו הפעור של אורי, שהיה באמצע קריאה נרגשת לקום לעבודת הבורא. אורי כלא בכוח את בועות הכעס השחורות והדוקרות שתססו בו ואיימו לפרוץ החוצה. לא היה אכפת לו על החולצה, כמו על העובדה המצערת שהוא שתה בלי ברכה! ובכלל... הוא אינו נוהג לשתות משקה עם סוכר לפני התפילה! לבסוף התקררה דעתו, כשגילה שמדובר בקולה דייאט.
בשעות הצהריים, שבהן פגה מגופו של נחום השפעת אדי האלכוהול הלילי, ניסה אורי המעוירר לעורר את תשומת ליבו למעשיו, אבל לא נחל הצלחה.
"נשפכות עליך נטלות? מוזר. אולי אתה הולך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי. כנראה זה קורה כי אתה שוכח ליטול ידיים, הרי אתה עסוק כל כך בבקרים..." הפליא בו נחום מוסר. "אבל אשריך שנרטבת על דברי תורה!" סיים בחיוך מתוק, אדום.
המצב התדרדר מיום ליום, נחום לא בחל באף אמצעי כדי להגן על היקב המשגשג שלו, ובהעדר סמכויות מספקות, ידיו של אורי היו כבולות. מאין יביא פתרונות? המן הגורן או מן היקב?! הוא חש חסר ישע, כמו שוטר ימני בקפלן, הנדרס תחת שלטון ההמון השבוי בחלומותיו. אפילו לאחוז במקל מטאטא ולנער מרחוק בעדינות את השמרים ששקעו בחבית השינה – לא יכול היה. הוא החליט לעשות לזה סוף. כלי הנשק היחיד שנותר לו בשביל להפסיק את מסכת ההתעללויות באוכפי החוק, היה "אמצעים מילוליים". הוא החליט להשתמש בו, בכל הכוח.
בלילה למחרת, חמק אורי חרש למרתפו האפל של נחום. הוא נטל את הפלאפון הלח מהבל נשימותיו השורקניות של נחום, לחץ מה שלחץ בשעון המעורר, פלט לתוך הפלאפון כמה מילים, הניח אותו על הכיסא הסמוך ונעלם.
בבוקר, כשחדר לאוזניו של נחום קולו הרגוע והמעצבן של המעוירר שבקש ממנו בסבלנות לקום לעבודת הבורא –כמו תמיד, הוא אפילו לא טרח לפקוח את עיניו. כבקיא ורגיל, גישש בידו אל עבר הנטלה, ורוקן אותה בבת אחת לעבר המטרד היומי.
קולו של אורי נדם.
נחום התמתח בסיפוק, והמשיך לישון בשלווה. אוויר הרים צלול כיין נשב מהחלון, והשקט מסביב היה עמוק ופסטורלי.
כשהתעורר, כשהשמש כבר התעייפה מלהאיר באותו בוקר, גילה את הפלאפון שלו על הכיסא, שוחה בשלולית מים, ללא רוח חיים.
הוא הביט בעיניים פעורות במכשיר שמסר את נפשו על קידוש ה', לאחר שביצע את תפקידו האחרון עלי אדמות – והשמיע הקלטה בקולו של המעוירר, שבקש בנימוס להספיק זמן קרישמע. (אמצעי מילולי בהחלט).
"מה זה אמור להביע??" סינן נחום לאורי, מציג בחמה שפוכה את המכשיר ששתה מכוס התרעלה.
"נשפכה עליו נטלה?" קימט המעוירר את מצחו, "מוזר. אולי הפלאפון שלך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי", אמר המעוירר בהבעת צער, "אבל אשריו שנרטב על דברי תורה!"
הנושאים החמים
