פרק 25
הטלפון של רועי צלצל. הוא הביט בצג. משטרה.
"היי רועי", קול עליז ענה לו. הכי לא מה שהיית מצפה משוטר.
"היי". הוא אמר, נימת שאלה סיימה את מילתו. תקווה פיעמה בו. לא ידע מה עם אמיר, מה עם איתי.
"בוא לתחנה. יש חדש".
צליל ניתוק.
רועי חטף את מפתחות הרכב, "קראו לי מהמשטרה, אני הולך", קרא לחלל הבית.
יעל נכנסה לסלון, "בהצלחה, רועי".
הוא חייך, "תודה".
רועי יצא אל האוויר הקר ונכנס לרכב. נסע כשמוחו קפוא, ונכנס לתחנה.
הוא ענה לשאלות השוטרים אוטומטית, כמו רובוט, ונכנס לחדר שאמרו לו.
"אמיר הודה". נימת קולו של השוטר הג'ינג'י הייתה חגיגית. כנראה שהוא דיבר אתו בטלפון. "ממש מהר. תוך עשר דקות".
רועי הישיר את עיניו לעיני השוטר, ליבו הלם. "מה עשיתם לו?"
כמה שכעס על אמיר, ככה אהב אותו. פלאשים של זיכרונות קפצו לראשו, מימי הילדות בהם ניסה לטשטש את הבלגן שעשה אמיר בבית הספר או לבן השכנים.
פלאש בוהק קפץ לראשו, מהיום בו אמיר גנב את העט השקוף של ניר, חברם לכיתה. אמיר החביא את העט בילקוטו של רועי, ולכן הוא נענש. והידיים שלו שרפו במשך שלושת השיעורים הבאים, כשנאלץ לנקות את חדר הספורט.
כמה שנא אז את אמיר.
וכמה אהב אותו בצהרים, כשראה אותו נחנק מבכי שבכה מתחת לשמיכה, וכשהסביר בקול מייבב, 'חשבתי שיגידו שאתה ילד טוב, ולא יעשו לך כלום...'
ככה היו תמיד, אוהבים וכועסים. מקריבים הרבה מדי אחד לשני, הורסים הרבה מדי, גם לעצמם.
מאמינים מדי אחד בשני.
ועכשיו בגד רועי באמון הזה, באהבה, נכנע לכעס. צָדַק.
"לאמיר?" התפלא השוטר, "לא משהו מיוחד. הוא הודה מהר, אז הוא לגמרי בסדר".
רועי השהה עליו את מבטו. הוא לא ייתן שישקרו אותו. הוא כבר הרס מספיק לאמיר.
"ואוו", השוטר התעלם ממבטו. הוא שרק בהתפעלות, "אתה ואמיר ממש דומים". הוא פתח מגירה שהייתה קבועה בשולחנו והוציא כרטיס קטן.
רועי הביט בו בחשש. השוטר התקרב לעברו והתיישב על הרצפה ליד רגליו.
"מה אתה עושה?" נדהם רועי. הבנאדם מוזר.
"יש לך אזיק אלקטרוני, נכון?" השוטר הרים את קצה מכנסיו של רועי, חושף את האזיק. הוא הכניס אליו את הכרטיס והאזיק נפתח. "כששוחררת בערבות קיבלת אותו, עכשיו הוא יורד ממך".
רועי בהה בו. מה זה אומר?
"מה אתה מסתכל עלי ככה?" השוטר קם, "אתה משוחרר".
"עכשיו?" הוא לא שמע טוב.
"כן". השוטר הסתובב חזרה לשולחנו. כשהתיישב וראה שהוא עדיין שם, שאל, חוסר סבלנות בקולו, "אתה רוצה משהו?"
"א..." רועי היסס, "אני יכול לפגוש את איתי?"
השוטר הביט בו רגע אחד, "גם הוא משוחרר".
איתי עמד מול הדלפק. אביו עמד בקצה החדר וחיכה לו.
שוטר איטי הזין את פרטיו למחשב, והוא חיכה בקוצר רוח לצאת.
לפתע ראה דמות מוכרת. "רועי?"
"כן, איתי", רועי התקרב אליו בחיוך וחיבק אותו בחום. "משוחררים, אה?"
"כן". איתי התרחק בפסיעה. האושר גאה בחזהו,
משוחררים.
"אתה רוצה לבוא אלי הביתה עכשיו?" רועי הביט בו בעיניים דאוגות, מקוות, "אולי סוף-סוף זה יקרה?"
"לא", איתי חייך. צדודיתו של אביו נראתה מאחוריו, "אני חוזר הביתה. לאבא שלי".
"לא החלפתי רכב". אבא שלו התיישב במושב הנהג ואיתי התיישב לידו. "ובבית יש את כל המחברות והמבחנים שלך. שמרתי הכול".
איתי חייך. הוא חגר את עצמו. בטח הוא ימשיך לחייך לְעוֹלָם. החיים שלו טובים.
איתי נשם את ריח מבשם האוויר העדין שברכב, ופתח את החלון. אביו התניע.
הוא הניח את ידיו שלובות על סד החלון. הרוח הקפואה הכתה בו והעיפה את תלתליו הקצרים. כשאביו הגביר מהירות הרוח פמפמה באוזניו והוא סגר את החלון. שיר היה ברכב. למרות שאבא שלו שונא שירים.
"וזה יבוא, אתה תראה,
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע,
יפעם בקצב רגיל, זה יבוא,
כמו שהטבע רגיל..."
אימא שלו שרה לו את השיר הזה כל לילה. גם אחרי שחלתה. זה היה השיר שהיא הכי אהבה. איתי עצם את עיניו.
"
... להיות שלם עם עצמו"
.
"זה כבר בא", לחש.
הם הגיעו, הרכב עצר. פלשבק היכה בו. ככה נראה היום שבו נחטף.
דמותו של רועי - אמיר, בעצם. אמיר? - כאילו הייתה לידו. זרק אותו לתוך חדר, נתן לו תיק עם סמים, עמד מעליו באיום. שוב הרגיש את הפחד מחלחל לליבו. זיעה קרה כיסתה אותו.
"איתי?" קול נשמע מימינו. הוא קפץ בבהלה. אביו עמד לידו, דלת הרכב פתוחה. "אתה בסדר?"
"כן, אני פשוט..." איתי ניער את ראשו. "נזכרתי ברו... באמיר". מוזר לקרוא פתאום לחוטף שלו בשם חדש, אבל לא יהיה הוגן לקרוא לו רועי. יש איש רע בסיפור הזה, ואיש טוב. רועי הוא ממחנה הטובים.
עצב הליט על עיניו של אביו, "בוא", אמר כאילו שלא ממן העניין, "נעלה".
הבניין הישן נשאר כמו שהוא במשך כל הזמן שחלף. הם נכנסו למעלית ויצאו ממנה בקומה השלישית. אביו פתח את דלת הבית. הם נכנסו.
בבת אחת הקיפו אותו הריחות, המראות. הנה הקירות הבהירים. כשהיה קטן ניסה לצייר עליו קשת רוויית צבעים. אבא שלו כעס אז, אבל אמא ביקשה שלא יצבעו שוב את הקיר, היא אהבה את קשקושיו. עכשיו היה הקיר לבן שוב.
המראה הגדולה תלתה בפתח הסלון. כאן אמא התאמנה להצגות ששיחקה. תמיד הוא היה לידה וניסה לחקות אותה. מעולם לא הצליח.
המסדרון עבר לידו כאילו היה דרגנוע. הדלת בצבע שמנת הייתה מולו.
החדר שלו.
הוא לחץ על הידית. ריח של ניקיון עמד באוויר, הארון והמכתבייה בהקו. המיטה שלו הייתה שקועה מעט בקצה. במקום שבו אהב פעם להתכרבל. והחור הקטנטן בקיר נשאר גם הוא. זוכר שניסה לשרטט צורת לב בעזרת סרגל. התוצאה מול עיניו.
כנראה זה כמו לנסות לשבור מנעול עם סכין יפנית.
איתי צנח על המיטה למרות שהיה לו כיסא לידו. יש דברים שנטמעים בעצמות, ושנתיים בחברת חבריו כלולות בהחלט בדברים האלה. תמיד הם ישבו על המיטה, בגלל החוסר במקום.
שתי דפיקות נשמעו בדלת והיא נפתחה.
"אתה זוכר את החדר?" אביו התיישב לידו.
"ברור..." עיניו נדדו לקיר שמולו. בין הארון לקיר היה רווח קטן של חצי מטר. תמיד ביקש לתלות שם תמונה שלו ואביו לא הסכים.
"תתלה תמונה מעל המיטה, בסלון, איפה שאתה רוצה. תשמור על העיצוב שבחדר שלך, אבל לא ברווח שם. אתה באמת לא חושב שככה יותר יפה?"
לא, הוא לא חשב. הוא אהב את הגומחה הקטנה הזו. אבל הבין שלאבא חשוב שלא יתלה כאן תמונה. אבא שלו עיצב את הבית.
איתי קפה באחת. "מ... מה זה?" קולו רעד.
על הקיר, מול מיטתו, ברווח הקטן, תלתה תמונה. דמות אהובה חייכה אליו ממנה.
אימא.
אביו קם, והוא התרומם גם הוא. צעדו אל התמונה, ועצרו שניהם מולה. אצבעותיהם התרוממו יחד כאילו היו מגנט, והם החליקו יחד על פניה הצוחקות של אימא.
איתי הביט בחיוך העליז, הזוהר, של אימו. חיוך מתגעגע נתלה על שפתיו. הוא רפרף באצבעו על עיניה. ירוקות כמו ים של פרפרים. כמו שלו. כמו של רועי.
אבא שלו הרכין את ראשו לעברו. איתי הרים את שלו, ועיניהם נפגשו.
חיוך קטן היה גם על פני אביו. ובעיניו האפורות ריצדו אלפי כוכבים דהויים. זוהרים. הם התיישבו שוב על המיטה.
"אבא", איתי התלבט איך לפתוח. החלום שלו גדול. "הכסף מהאגדה אמור לעבור אלינו, נכון?"
"נכון, הצוואה נמצאה אמינה", אביו הביט בו בתמיהה, "למה?"
"אני... רוצה שנבנה בית בעזרת הכסף, ונגור שם עם החברים שלי". התחינה שהייתה בקולו אפילו לא שיקפה את ההשתוקקות שלו. הוא הביט באביו בדריכות.
עיניו של אביו נפתחו בפתע. צביטת אשמה דקרה את ליבו של איתי. לא הוגן לעשות את זה לאביו. הוא חיכה כל כך שיגורו ביחד.
"אולי לא..." התחיל.
אביו חייך פתאום, "למה לא? עד חצי המלכות, איתי".
"באמת?" אלפי כוכבים נצצו בתוכו, ואלפי פרפרים בעיניו. הוא הולך לגור עם חבריו! עם אביו! בבית נורמלי!!! הוא הסתער על אביו בחיבוק דב, "תודה".
אבא השיב לו חיבוק נעים. איתי התנתק ממנו.
"אה... אבא", שוב התקווה בערה בו, הפעם מתוך השמחה. "אני רוצה שבבית שלנו יהיו המון חדרים, ובהם נארח ילדי רחוב. אני יודע שזה קשה, אבל..." הוא השפיל את עיניו.
"גם אני", אביו נגע בכתפיו. הן שחו. "גם אני רוצה לארח ילדי רחוב. אני גם יודע שזה יהיה קשה".
הכוכבים והפרפרים קמו לתחייה. הוא הרגיש שגופו כמו שט באוויר. זה יקרה!!!
"למעשה", אמא אביו בקול צופן סוד, הוא הרים את עיניו, "גם אני חשבתי על זה".
איתי חייך. טלפתיה.
"אולי אחרי הכול, אנחנו עדיין אבא ובן".
אשמח לביקורות, הערות והארות.
תודה ל-
@רוח פרצים (אשמח לשמוע אם יש צורך בעוד הרחבה על היחסים של רועי ואמיר, זה ממש עוזר לי
ול-
@שלחן עורך , שאם לא הוא, הפרק כנראה היה עדיין ישן במחשב...
ואם יש לכם לייק לתת לי... אתם כבר יודעים
תודה!
נועה לבין
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //