שיתוף - לביקורת 'אוי, אדם!'

  • הוסף לסימניות
  • #1
מצרף קטע יפהפה ששיתף איתי חבר וביקש להעלות לכאן על מנת לקבל ביקורות, הערות, הארות ומחמאות.

הביעו את דעתכם!


---

אולי הציפורים לוחשות לו -
והוא לא שומע או לא מבין שפתם.
אולי שמש זורחת,
אבל אור הוא רואה רק בלילה.
וגם אז, תחת כוכבים ולא ירח.

אדם ילך וישוב אל מקום ממנו נלקח,
נשמתו גם שם מחפשת רוח.
אבל החומר קרוץ בביצות עפר,
מחפש ומחפש לו אור הנעלם.
אור של ששת ימי בראשית,
מתחדשת כל יום כבריה חדשה.

אבל אדם עצמו -
כבוש בחטא אדם הראשון,
כנחש שנלקח לו המלוכה.

אוי אוי אדם, אייכה, לאן הלכת.
אייכה האדם המושלם שגורש מגן העדן.
אייכה הרוח מלחשת כל יום מחדש.
מה נמצא בכל היקום הזה,
שנברא בשביל האדם השלם.
ועכשיו, הוא גורש מגן העדן,
מחפש את רוחו ואינו, כי גורש מהגן.

אוי עולם שנברא להיות מושלם בשביל האדם.
עכשיו הוא לא בגן, לא רואה פרחים וגם לא מריח.
אוי נשמה, לא רק הלכת לאיבוד או לעיבוד,
אבל גוף וחומר לא מורגש.
הכל נאבד לעולם עשוי מרוח החומר הנכלא ונעלם.

אייכה אייכה, זועקת לו זעקה נרגשת שנשמעת בכל העולם,
כל פעם מלבישה לו לבוש אחר.
גלגל אדם, גלגלי חמה.

אבל אור חמה מנקה רק,
אם אתה מוכן להביט בה ביושר. רק להביט - ולדום לה.
כשתיקת החמה כך היא אורה.

אוי נשמה, הביטי למעלה וירח לא נעלם לך,
הולך איתך גם בלילה.

אוי, הביטי אל הכוכבים הם ודאי יתנו לך מנוח.
אם לא ליום שלמחרת.
אבל כרגע הם מאירים לך,
כיהלום יקר שאין בו כלום,
רק הנצנוץ אור החוזר ותו לא.

אוי, איה כוכב שלי כמה אני,
מביט בך ביום וגם בלילה,
מחפש את דרכי דרך שבילך.
אוי תפילה שאני מחפש להגיע לשבילי,
שיאיר לי את דרכי בארץ הזרועה.

אוי, טעות אנוש חמורה,
גרשה אותי מגן העדן,
האדם שנברא בצלם.
ואין לי על מי להישען, רק -
על האבא שהוציא אותי מגן העדן ונתן את צלמו ודמותו.

---
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קטע ממש יפה! סגנון כתיבה איכותי ומלא עומק.

שתי הערות:
- האורך.... אם הקטע היה קצר, ממוקד - הוא היה מקבל תוספת עוצמה.
- קצת בלבול בין הגופים והפניה אליהם. למשל כאן:
אדם ילך וישוב אל מקום ממנו נלקח,
נשמתו גם שם מחפשת רוח.
אבל החומר קרוץ בביצות עפר,
מחפש ומחפש לו אור הנעלם.
אור של ששת ימי בראשית,
מתחדשת כל יום כבריה חדשה.
'מתחדשת' הכוונה לנשמה המופיעה בשורה שניה? זה קצת מבולבל..
אוי, איה כוכב שלי כמה אני,
מעבר חד מידי לגוף ראשון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יפה מאוד, כתיבה מרגשת ועשירה.
(האורך היה לי קצת מוגזם...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

הצד של משפחתו של אבי הם פרסים, חלק מאחיו נולדו בפרס וחלקם נולדו בארץ. אבא שלי נולד כאן, וגדל במושב קדימה, מאוחר יותר עברו למגורים בעיר חוף מרהיבה.
אחיו סיפרו בצער שפעם נציגי הממשלה באו להוריהם וביקשו שיפנו את הצריף בקדימה תמורת דירה בירושלים בחינם לכל ילד. (היו שמונה אחים)
הם ביקשו שתי דירות לכל ילד ולא קיבלו אפילו דירה אחת... "אילו אמא היתה מסכימה היינו היום כל אחד עם דירה בירושלים!" אמרו בתסכול, ובצדק...
אחר כך הם מכרו את הצריף ועברו לגור בעיר חוף.
מדובר במשפחה כשרונית, מצחיקה מאוד, מוזיקלית, אנשים מאוד נחמדים וטובים, מאוחדים ואכפתיים.
אבל..
הם לא קיבלו במה ציבורית.
ואני מתארת לעצמי שאולי חשו תחושת פספוס בשל כך.
הם נהנו מאומנות אבל לא יצרו אומנות בסדר גודל שהגיעה לקהל.
אבא שלי למשל היה אומן בנשמה, אדם מצחיק, צנוע, ביישן וגם חרדתי (אמנות נובעת הרבה פעמים מחרדות וכדו') ששילב עם הביישנות גם פאדיחות, שזה לדעתי ביטוי של אומנות, כי ליצור אומנות זה לפעמים להתפדח, כי אומנות זה להגיש את מי שאתה וזה קצת לא נעים...
כאילו היה לו צד באישיות שמבין שלא צריך להיות חריג, וצד באישיות שמתמרד לכך שצריך להיות כמו כולם...
אבל הכל היה כדי שאנחנו, משפחתו, נשמח ונצחק, זה לא הגיע לקהל...
ככה זה, יש אנשים שמגיעים לקהל ויש שלא.
אגב משפחתה של אימי היו מאוד מנומסים ויקים ותמיד היה משעשע לראות את הפער האדיר בין המשפחות:
אחת קולנית ומצחיקה, סוערת וישירה, עם דעות מנוגדות לכל אחד, והאחרת מתורבתת, מכובדת עם חוקי נימוס, אגו מוקפד וכובד ראש.

*

כיום, אני חושבת, נפרצו החומות של אומן-קהל.
היום, מכל המסרים שאני לומדת בכל מקום, אני נתקלת בעוד ועוד אמירות שנועדו להביא לנו, הקהל, את הידיעה שיש לכל אחד קול יחודי, ושאדם שחי 'כמו כולם' משול למת.
לכל אחד יש אופי ייחודי, יש קול יחודי, יש שלל תכונות חלקן אפילו טיפשיות וחלקן מתוקנות, וכל אדם צריך להשתדל לחפש את עצמו האמיתי, זה שנמצא בתוך כל המעטפת המאוד מחונכת, ולהוציא את עצמו לאור.
לא תמיד יתעניינו בנו, ולא תמיד יש קהל, אבל זה החובה של כל אדם כלפי עצמו.
כי לעולם אדם לא צריך שיתעניינו בו ולא צריך קהל.
אדם יוצא לאור בעיקר בשביל עצמו, בשביל תנועת הנפש הזו, שמתאמצת, מעיזה, לומדת, לפעמים מתנצלת, לומדת לדייק את עצמה וחוזר לעצמו חזרה, או מוטב לא יוצא מעצמו בכלל.
אני חושבת שזה עובד ככה: או שנגשים את עצמנו או שנהיה ממורמרים מקנאה ונרגיש עצבנים מתוסכלים וכו'
זה בסדר לחיות בקנאה וביציאה לאור יש הרבה התמודדות עם קנאה, מכיוון שעד שאדם מתחיל להגשים את עצמו הוא שוכח את ה'אני', שוכח שהוא יכול.
ואז כשהוא יוצא לאור הוא נתקל באנשים שעושים ומתקדמים יותר ממנו וזה מתכון לקנאה.
אני חושבת שקנאה מגיעה גם כשאנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומות והגבלות ולא חיים באופן אותנטי.
אני זוכרת שבתחילת דרכי כסופרת חשתי קנאה עזה בכל מישהו חכם שהתבטא.
למשל פעם נכנסתי לאתר של הרבנית ימימה אביטל, וממש כמעט מתתי מקנאה מהחכמה שלה, ומכך שגם אני יודעת דברים ואף אחד לא מקשיב לי ולא נותן לדבריי יחס.
ימימה אביטל כבר נפטרה מזמן, למה לקנא בה?
ניסיתי לברר עם עצמי אבל הכל היה מאתגר מידי.
כיום אני מבינה שהקנאה היתה פחד, היתה חשש לפרוץ את הגבולות של עצמי, היתה זו תחושה מוזרה בה רציתי כל כך גם להגיע למקום חשוב, למקום שמקשיבים לי, והבנתי שזה סותר את האמונות שלי.
כי לפי האמונות שלי אנשים לא צריכים להקשיב לי...

*

בקיצור האמת אט אט מתבהרת לי.
והאמת היא שכולנו, כל עם ישראל, נחשבים שליחי ה', כוחנו באחדות שלימה בה אין מעמדות ואין הגבלות ואם יש הם רק למען מטרה.
עם ישראל כביכול מאורסים לה', נועדנו, כולנו כאחד כל אחד מהמקום שלו: אפיקורסים וגם מאמינים, להגיע להכרה שאין עוד מלבדו ולהגיע למקום שלם בו נבין שגם הכופרים וגם המאמינים חשובים לאומה, כי כדי להאמין בה' באמת - צריך לכפור בהכל.
אין בעולם כח מלבד כוחו של ה'. אין בכלל, לא היה ולא יהיה, הכל זה רק ה'. ואם נגיע לאמונה כזו באמת נצליח להגשים את הייעוד שלנו כקולקטיב ונעלה דרגה בעזרת ה'.
*
אני שמחה כיום לקרוא דברי חכמה שכותבים או אומרים אנשים אחרים וכבר פחות או בכלל לא מקנאה בהם, כי למדתי שמותר לי לכתוב, להתבטא, להגיע לציבור, ומותר לי גם לשתוק.
הכוונה שלא משנה אם אני אשתוק או אתבטא, הכל זה לשם שמים, ולא לכבודי כ"כ.
ומה שצריך זה ללמוד להקשיב לעצמי, לעקוב אחרי המחשבות שלי והרגשות שלי ואין צורך שאגיע למקום גבוה, נמוך, שאדבר או אשתוק, אלא צריך פשוט להיות אני ולהתקדם כל פעם עוד קצת לאני האמיתית, האוהבת את עצמי, שמחפשת להאמין בבורא עולם באמת וגם לעשות את רצונו, ולחפש את הרצון שלו.

*

לפני כמה שנים הסתכלתי בחנוכיה על נרות חנוכה צבעוניות, לא כולם נדלקו מיד.
את חלקן הרוח כיבתה כך שיצא שהם האירו רק יותר מאוחר.
כך יצא שהחנוכיה דלקה יותר זמן.
אני חושבת שזה די מתאים להגשמה עצמית:
לא כולנו זוכים להגשמה עצמית בו בזמן.
יש שהאור שלהם דולק יותר מאוחר, וזה כדי שיהיה בעולם אור תמיד, אבל לכל אחד יש נר.



ולסיום, שיר שכתבתי וחבל לי לפתוח אשכול חדש

מים בברזים
בארנק יותר משני זוזים
בית מואר בחשמל
כביסה נקיה בלי עמל
פת לחם במגוון טעמים
פירות וירקות וגם מטעמים
שמים כחולים ונאים
או אפורים מורידי הגשמים
ועוד ...
על הכל מזמור לתודה, תודה על הכל
בג'ונגל יש חוקים,
חוקי הג'ונגל.

שם, בתוככי יערות עד ללא שמש, ברור שהחיות החזקות שולטות, יש להן שליטה ומרחבי מחיה שהם רק שלהן.
שם החזקים שולטים.
נלחמים על עוד מקום לשלוט ולהיאחז.
וזה המצב הנוח, הרגיל.

בג'ונגל ברור שאם את חיה חלשה - אין לך מקום.
ברור שכל מי שחזק - גובר.
ולא משנה אם מזג האוויר חם או קר, אין דרך להילחם בטבע.

שם, במקום היפה הזה, אין מחשבה.
אין רצון אחר מלבד לשרוד.
אין נדיבות או תחושת חמלה.
אין דרישה לצדק.

יש אינסטינקטים.
יש טבע,
יש חיים.

אין גשמים
ואין שמש מאירה.

*

אנחנו לא בג'ונגל.
אנחנו בני אדם.
עם ערכים, מוסר, רצון טוב.

כבני אדם - מצופה מאיתנו לא להיות חיות הג'ונגל.
מצופה מאיתנו להיות מלכותיים.
להביט על הזולת.
לסייע איפה שצריך.
במה שאפשר.

לא לדהור ביום יום של חוקים בהם החזק שורד -
כי זה הטבע.

זה לא הטבע, אלא טבעו של מבול,
ואנו רוצים להיות בתיבה,
להכניס את החיות לתוך סדר.

כך שאם אתה חזק,
כי זה המתנה שקיבלת,
תחזור אחורה,
לימים בהם היית חלש.
תקשיב לאלו שאין להם את מה שיש לך.

תנסה לנסח חוקים אחרים,
שהם אינם חוקי ג'ונגל.


תצא מהתיבה,
אתה וכל אשר לך,
אל תבכה מהחורבן של חוקי הג'ונגל.
אל תשתה יין כדי לברוח.

פשוט
תנסה לבנות עולם טוב.
עולם חדש.
זה לא קשה.

זה אתה - האדם, שבסך הכל חוזר למי שהוא באמת.
והאדם אינו חיית טרף שחייבת שליטה.

ובעולם,
בו חוקי הג'ונגל
נשארים בג'ונגל,
האדם נזכר
שיש לו חובות בעולמו,
והחובות הרי הן זכויותיו.

החובות הן יהלומים, הן אושר.
עזרה לזולת,
רצון טוב, תרומה למי שצריך
במה שאפשר
סתם ככה כי יש נשמה שרוצה לחיות
להיות, לתרום, לחוש אושר.

והתרומה -
היא לא כדי לקבל,
אלא היא
סתם כך,
אדם שנדבנו ליבו.

זה אדם שמבין שחובתו בעולמו
לצאת מהג'ונגל, מהטבע החייתי,
ולחפש לעשות טוב
שם טוב משמן טוב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה