עזרה אולי אתם נמצאים באזור שערי העיר בירושלים ומגיעים למודיעין עילית?

  • הוסף לסימניות
  • #1
צריכה שיעבירו לי משם משהו דחוף להיום.

תודה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה