שיתוף - לביקורת אולי גם אני.

  • הוסף לסימניות
  • #1
אולי גם אני
אקום,
אספר לכולם על מחלה.
אגיד זה ילדה שלי
תתפללו.

אולי גם אני
אקום,
אגלה לכולם מה קרה.
אגיד זה חיים שלי
תתפללו.

אולי גם אני
אספר
על גידול כזה,
בנפש.
על אובדן.

על חולה
ששוכב לי בחדר
וכל יום
נעלם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אולי גם אני
אקום,
אספר לכולם על מחלה.
אגיד זה ילדה שלי
תתפללו.

אולי גם אני
אקום,
אגלה לכולם מה קרה.
אגיד זה חיים שלי
תתפללו.

אולי גם אני
אספר
על גידול כזה,
בנפש.
על אובדן.

על חולה
ששוכב לי בחדר
וכל יום
נעלם.
השיר הזה כל כך אמיתי שזה שורף.

תודה על זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
זה כל כך עצוב,
ההתמודדיות הפחות פוטוגניות האלה,

השם "מחלה" שכל כך תואם את המצבים האלה.

שתהיה רפואה שלימה! הרבה כח.

והכתיבה מדויקת ומבטאת, נוגעת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

כל כך אהבתי את השיר של @ע. אפרוח - אני האישה שהרגשתי דחף לכתוב שיר-כנגדו, אמנם לא ברמה שלה, אבל הייתי חייב

***

אני הגבר היושב ליד הגה האוטובוס
העיר מדמה שאני חולף על פניה
ובאמת היא זו שחולפת על פניי

המושב שלי חם גם בבוקר מוקדם
והידיים שלי כבדות יותר
משההגה יכול לשאת

אני הגבר שסופר את התחנות
שכולן שלי
חיים של אחרים
שנדחסים בלי רשות
אל העולם שלי פנימה

מישהו צועק מאחורה
"נהג תפתח"
"נהג תעצור"
"נהג נהג נהג"
אף אחד לא טורח לשאול
אולי גם לי קשה

אני הגבר שחייב להיות עירני
גם אחרי לילה עם תינוק חולה
שמכריחים אותי להיות נחמד
גם כשאני רותח מבפנים

תיקופים מצפצפים בלי הפסק
אנשים טורפים את פרטיותי
אני חייב לענות, להסביר
לעצור, לנסוע, לסיים מסלול
ומיד להתחיל עוד אחד.

אני הגבר מול ההמון בתחנה
שפותח את הדלת לאט לאט
בתקווה שאף אחד לא יבחין
כמה חזק הוא רוצה
שאף אחד לא יעלה
הפרטים טושטשו, הסיפור אמיתי בפרטים שאני יודעת/ שמעתי/ ראיתי, חלק כמובן שונה.

אני הולך בעולם שלכם.
מסתובב בעולם שלכם.
רואה את העולם שלכם.
אבל חיי את העולם שלי.

בעולם שלי כולם רעים.
בעולם שלי אין טובים.
בעולם שלי הכל שחור.
בעולם שלי אין לבן.
בעולם שלי גם אין צבעוני.
הכל שחור, מר, בלתי נסבל.

רואים אותי, אומרים משוגע.
מסתכלים עליי, צעד אחורה לוקחים.
מביטים בי- איפה הכלבה? שואלים.
מי אני בכלל? לא מנסים להבין.

שומעים אותי מדבר כבת,
רואים אותי לובש עגיל, ולא באף,
צופים בי עונד על ידי טבעת
מזהים לצווארי אפילו שרשרת.

אולי אתם לא יודעים,
אולי אתם לא מעוניינים
לדעת על מה ולמה כל זה.
למה בכלל אני נראה כזה.

אספר לכם סיפור קטן.
ילדים טובים ה' לי נתן.
ילדי חמד, כיפה לראשם.
נמצאים הם אי שם.

גדלתי בבבית, שני הורים לי.
שכנים לידי, שכנים ממולי.
בית קטן וחמים לי משלי.

בא הזמן, חלף לו ועבר.
הלכו הילדים
הלכה גם האישה.
הלכו ההורים
הלכו גם האחים.
הלכו כולם לדרכם.

ואני לבדי נותרתי
אני והכלבה
הכלבה ואני.
הייתה לי כבת.
שמרתי עליה כבבת.
יש משהו במגילת רות שמרחף.
לא ברקים, לא ניסים, לא נביאים.
רק שדות, שקט, פסיעות זהירות של אישה זרה שמבקשת מקום בעולם.
רק מילים קטנות שנאמרות בלחישה, אבל משהו בהן נע עמוק.
זו מגילה שאין בה דרמה רועשת – אבל יש בה סוד שקט, קדושה בלי הצגה.
ואני, כשאני פוגש את המגילה הזו, אני מרגיש איך היא נכנסת לי פנימה לאט.
לא מטלטלת – אלא מפעפעת.
כמו אור ראשון על אדמה עייפה.

זה ששומעים את מגילת רות בעיניים חצי עצומות, זה רק מוסיף למסתורין המעורפל של המגילה המקסימה הזאת.
משהו בי משתנה כשאני שומע את מגילת רות.
לא שינוי דרמטי, לא הבזק של הארה – אלא לחישה.
קול דק של תנועה.
היא לא אומרת לי מה לעשות, היא לא מצווה כלום, ובלי להבין. עד הסוף אינני מבין. משהו מתעורר בתוכי. ואני מחליט.
אני מחליט להיות נאמן.
להתמסר למשהו שאני עוד לא מצליח להגדיר.
אולי זו אהבה. אולי אמת. אולי פשוט לא לברוח כשקשה.

יש במגילה הזו שקט שמוביל.
רות לא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא הולכת.
ואני מבין פתאום שגם אני יכול לצעוד, גם בלי מפה.
בלי ביטחון.
רק עם כוונה.
סודות שלא צריך להבין – צריך ללכת אחריהם.

:sleep:

מאז ומתמיד היה קשה לי לקום בבוקר.
יש בקרים שבהם הגוף שלי כבד כמו אדמה שלא נחרשה.
הראש עטוף בענן אפור,
והלב שואל בלי קול: בשביל מה? למי?

אני שוכב ויודע: אם לא אקום – כמעט איש לא ירגיש.
ואם אקום – מי ערב לי שמשהו ישתנה?

ואני נלחם ונלחם ונלחם.
לפעמים מנצח לפעמים מובס.

כמו נעמי, בתחושת ריק, כלום לא נשאר.
מתהפך מתהפך ולא מסוגל לקום.
לא רק מהמיטה — אלא מעצמי. מהשתיקה. מהעייפות שאין לה שם

והיום. יום אחרי המגילה, פתאום נפתח בי סדק ודרכו אני רואה את רות.
איך היא קמה.
לא כי יש לה כוח. לא כי היא יודעת מה יקרה.
היא קמה באהבה גם כשאין ודאות. ופוסעת בשדות לראות אילו שבולים יפלו בחלקה.

ואני שואל את עצמי — מה אם לקום זה לא ניצחון, אלא פשוט נוכחות?
מה אם ההחלטה לקום היא עצמה המעשה הקדוש?

אז אני לא מבטיח לעצמי מהפכות.
אבל אני כן מחליט — לקום.
גם אם זה רק לעמוד ולהביט סביב בלי לעשות כלום.
גם אם זה רק כדי לדעת שלא ברחתי מהיום.
כמו רות, מתוך חסד שקט. אולי שם, בקימה הקטנה, תתחיל הגאולה שלי

וכבר התיישבתי במיטתי. עדיין בעיניים עצומות
וכל הבוקר הזה מרגישלי כמו הדרך לבית לחם:
רגליים רוצות לשוב לאחור,
אבל משהו בי נאחז. לא בודאות – בתקווה.
שתי נשים מתרוצצות בקרבי.
אחת, עייפה, זקנה, חסרת מטרה ומוטיבציה, שאומרת:
**"אַל-נָא תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קִרְאֶן לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁקַּי לִי מְאֹד".
והשנייה, צעירה ושקטה, כמו רות – לוחשת:
"כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֱלֹקַיִךְ אֱלֹקׇי".

כמו רות, אני לא קם כי אני יודע לאן –
אני קם כי יש בי החלטה לא להיעלם.

אני קם – כי אולי מישהו מחכה לי שם.
אני קם – כי גם אם אני לא מרגיש חי, זו הדרך להתחיל לחיות.
"וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן עַד בֹּאָן בֵּית לָחֶם..."
ואני — הולך איתן.
שיתוף - לביקורת גם זה יעבור
ב"ה

מונולוג.

מפריע לי.
עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.

ויש משהו נוסף שמפלח: החוסר התחשבות.
האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
שגרמו לך נזק,
ואחר כך עוד האשימו אותך.

נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,

פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.

אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.

אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.

אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
אבל לקראת הסוף
אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?

ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.

ולמה אני לא אספר?
כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
אין כבוד, אין דרך ארץ.

וכשהדברים הללו חסרים,
אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
האמת מתלהמת הרבה יותר.

אז אנשים מעלימים עין מעוול,
וגורמים נזק,
ולא לוקחים אחריות,
ופוגעים בחזרה.

ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
להילחם כמובן,
או לא להילחם,
או ללכת.

כשמלחמה איננה אפשרות,
ועזיבה איננה אופציה,
נשארה רק הברירה לא להילחם.
אבל ההפרעה בעינה עומדת.

וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.

אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
בכל שעה משעות היממה?
לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
לסגור חלונות,
ללכת לחדר הכי פנימי,
ולסגור דלת,
עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.

אז ברור שזה מפריע,
ומפריע מאוד.
ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.

אבל שוב פעם,
אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.

אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
נעזוב את ה"לבקש יפה".
ולמה?
כי זה פשוט לא קורה.

אז כשאת לא לגיטימית,
לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
היא כבר לא.

וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.

והנה עוד מחשבה,
שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.

וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:

לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
והוא אכן מפריע.
נכון שיש לו שליחים,
אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.

ועכשיו,
היצר הרע ימשיך להפריע.
הוא מגיע כדי לבחון אותנו.

עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
מגיע היצר ואומר:
"הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".

וככל שנתייחס יותר,
כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
ולמה לא להמשיך?
הוא מצא פינה להתגדר בה.
הולך לו שם.
וזה אכן תפקידו.

אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
ש"שום דבר לא מפריע לנו",
למרות שזה נורא מפריע,
נקטין את ההפרעה.
נתייחס אליה בשוליות.

נמצא דרכים לעקוף אותה,
למשל להדליק מוזיקה,
או למשל לא לכעוס על האטימות,
כי היא ממילא שם,
והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.

או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
וגם כשזה קורה,

אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף

עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
אפילו אז,
לנסות להעביר נושא בראש שלך,
ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...

נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
אבל בכל זאת,
הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.

וכשאת לא מופרעת,
אז היצר הרע אומר לעצמו:
"היי, בשביל מה אני עובד?
חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
זה כבר לא ממש מדגדג לה".
ואז הוא פשוט מעביר נושא.

כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
האם אתן לו למשול בי,

או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.

וכך, בכל עניין ועניין,
מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
ועד כמה הוא חודר פנימה?

ובדיוק שם, במיוחד שם,
היכולת להרפות,
היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.

והבשורה הטובה?
שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
אם עברנו אותו ,
לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
אלא שהדבר עצמו ,
כבר לא יהיה שם.

וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:

אם עשינו הכול בעניין,
אם התפללנו וביקשנו,
אולי הגיע הזמן להרפות.

הרפיה שהיא הישענות על הבורא,

מה שקרוי – אמונה.

ואולי ההרפיה,
היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
שלב שלא יפריע לנו,
כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
ובשלב הבא,
ההפרעה פשוט תיעלם לה.

זו מחשבה.
והיא גם עובדת.
זה בית ספר של החיים,
אבל עם לימודים קשים מאוד.
ואין שום הנחות.
וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.

עד שיפסיק להפריע,
עד שיפסיק להרע,
ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
וההד חוזר כמו שב ואומר:
רע… רע… רע.

אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
על הכול תנסו להעביר.

מה שנקרא:
"המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."

עוד כמה תובנות על הדרך:

  • לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
  • תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
  • אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
  • תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
  • וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה