כותב: ר' נתן אנשין
אצל הרבי בראש השנה
נתן אנשין המודיע תשנ"ד
ככל חסיד הנוסע לרבו לימים הנוראים, רואה שם את הקולות ואת הלפידים וחוזר הביתה עם מטען רוחני שאין הוא יכול לתארו אפילו – היינו גם
אנו אצל הרבי הקדוש באומן, וחזרנו ב… איך נתבטא, במין הרגשה שלאחר שטיפה
יסודית, כמו אחרי טלטלת-גבר של כל חביוני הנפש, הרוח והנשמה – – –
ארץ רעשה, גם שמים
כששלושת אלפים פיות זועקים בכל הכוחות: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", והקולות הומים-רוגשים כים הגדול בעת סערה – דומה היה, והנה שמיה המעוננים של אומן העיר נפתחים מעל, והרבי הקדוש, וכל הפמליה של מעלה בעקבותיו, יורדים לראות ולהראות לבורא העולם, עד היכן הגיעה אמונת הצדיקים של עמך ישראל, בהם עניים ואביונים, המשיאים בנים ובנות מדי שנה בשנה, וחסכו פת מפיהם, כדי שיוכלו לקיים את מאמר הרבי מלפני יותר ממאה ושמונים שנה: "ראש השנה מוזן אלע זיין" (בראש השנה מוכרחים הכל להיות) – – –
והכל אכן היו; סבור היית כי כל מאה-שערים הועתקה לכאן. היכן שפנית, בכל מקום שעיניך נשאו אותך, ראית והופתעת כי גם פלוני בא וגם אלמוני הגיע. הנה גם
ר' ישראל בער אודסר בן המאה בלע"ה, מובל על כסא גלגלים בידי בעלי תשובה שהביאוהו הנה – – –
שלשה מיני חזנים
הקיבוץ באומן בשנים המוקדמות. באדיבות: ר"א לבל | ארכיון ר' לייבל ברגר
שלשה חזנים בעלי קול נעים במיוחד היו לנו באומן, ולכל אחד מהם היתה עבודה עם עצמו לעצור בעד הבכי הפורץ מקרבו כמאליו. האחד נזקק היה לבכי חרישי, רק כאשר הגיע לענינים המבהילים את שליח הציבור, להיותו ראוי לכך מול קהל שולחיו; השני, גרונו כאילו הלך ונחנק בדמעות, כל אימת שהזכיר בתפילה את החיים העוברים כצל, קוצר ימיו של האדם עלי אדמות וכדומה; השלישי בכה בכיות, כשברים וכתרועה ממש, כאשר הזכיר את העוונות ואת הפשעים; הוא התקפל כולו בעת הזכרת העוונות, וכאילו מט לנפול – – –
והחזנים, הרי הם המובילים את ההתרגשות, וכמו אש האוחזת בכול, בראוי ובשאינו ראוי, כך הציתו הבכיות את כל הקהל וכאילו העלו אותו באחת לספירות ולגבהים בל-שערום.
עומד לו בן דודי, רחוק לכאורה מחסידות, איש עסקים מלונג
איילנד, ואינו יכול לעצור בעד שטף הדמעות הזולגות מעיניו. איש שיבה שישב לידי, נתקף בכמין הלם לשמע הגעיות.
כחו של זקן
מה פשר ההתרגשות המיוחדת באומן? – איש אינו יודע. אולי זה הניתוק הגמור מן הבית, אולי אלה טלטולי דגברי המניעים את אמות סיפי הגוף והנפש, או שמא זה המיפגש עם הריכוז הנדיר של ה"עובדים" המיוחדים הבאים לכאן מכל קצוות תבל ופורקים את כל אשר עם לבבם. אך אין ספק כי זהו בעיקר כח רוחני יותר; כחו של הצדיק השוכן פה.
עמד שם על הציון אברך מחצר חסידית שונה במהותה, ותמה על עצמו: "אנכי, חסיד פולני שאינו נוטה מהר לבכות, כיצד זה בכיתי כאן בכי רב כל כך?!"
פגשנו בדרך לאומן בן דוד אחר, מירושלים – עובד ה' בתמימות, שכבר מזמן לחש על אזננו בכנות, כי כל חיותו מהתפילה (תפילה לקל – חיי) – והוא שח לנו, שהוא חש צורך לפרוש שיח לפני ה', על הציון הק', כל כך, עד כי נדמה לו שלא יוכל לעשות זאת בשלימות בלתי אם ישים בגד על ראשו ועל פניו למשך שעות רבות, עד אם כילה דבריו לפני ריבון כל העולמים – – –
אך לא הכל בכו, הבכי לא בא כאן לכל אחד בסיטונות. הרבי מברסלב אמר פעם, כי בעת תפילתו של האיש הישראלי "לא יצפה לבכות". שכן, אין הבכי המטרה, אלא התוצאה הבאה מאליה, ואם באה, באה.
כך למשל, השיח בפנינו צעיר מדרום-אפריקה את צערו, בדרך חזרה מאומן: "מכרתי את מכוניתי, כדי להיות כאן בימי החג, לאחר שאימי החילונית לא הרשתה לי בכלל לבוא הנה לראש השנה. מצאתי לפני כשנה את הספר 'משיבת נפש' של החסיד
רבי אלתר מטפליק ונתפסתי לברסלב. בעקבות זאת באתי לאומן בחנוכה שעברה ולבי נפתח על הציון הקדוש בצורה יוצאת מן הכלל. ואילו עתה, בימים הקדושים והנוראים, היה לבי 'אטום, סתום וחתום' כמו שכתוב בתפילה של סדר 'תשליך'"…
אמרתי לצעיר הדואג: "אדרבה, דוקא כשהינך כה סגור על מסגר, עד כי אינך יכול לפתוח פיך – מרחם עליך השי"ת יותר מאשר על מי שיכול להתפלל על כל בעיותיו בשטף. כלך לך לדוגמא, חולה הבא לרופא-נפש, וחליו גדול כל כך עד כי אינו יכול לפתוח בפני הרופא את פיו. כי אז יודע הרופא שלפניו מקרה חמור, והוא נחלץ לטיפולו בדחיפות יתר מאשר עם החולים האחרים היכולים עדיין לספר על כל בעיותיהם.
ברם, באופן כללי נסחף כאן כל אחד, מי מעט ומי הרבה, בזרם המחשמל של התפילות המרקיעות שחקים, הריקודים הנפלאים, זמירות השבת הסוחפות.
התרגשות מיוחדת אחזה במי שבאו הפעם לראשונה לאומן. עמד אחד מהם בתוך ההמון, בשדה-התעופה של אומן, שעות רבות, בקור מקפיא עצמות, ואמר, שלמרות הסבל הרב, אם היו נותנים לו הון, לא היה מוותר על התפילות, על הזמירות ועל כל מה שראו עיניו ושמעו אזניו באומן.
שוב לא היסטוריה
הקיבוץ באומן בשנים המוקדמות. באדיבות: ר"א לבל | ארכיון ר' לייבל ברגר
בקרב חסידי ברסלב היתה זו מאז ומתמיד התרפקות על העבר גרידא, לשמוע את הרה"ח
ר' לוי יצחק בנדר, את ר' אליהו חיים רוזין (שבנה את בית המדרש הגדול במאה-שערים), את
ר' הערש לייב ליפל ועוד משרידי אומן – כשתיארו את החסידים שהגיעו מכל קצוות הארץ לאומן, ל"זכור ברית", את ההתעוררות ואת השמחה, את הקולות הפולחים את האויר, כיצד הקירות רעדו –
הכל היו סבורים כי שוב לא יחזרו אותם מחזות. אך באו פלאי הבורא יתברך שמו ויצרו מציאות עכשוית, חוזרת על עצמה; המוני חסידים ממלאים שוב את מבואותיה של אומן; גיל ורעדה בימים הנוראים – הכל העתק חי של מה שהיה.
לא שניתן להשוות את ה"עבודות" הנוראות של החסידים הראשונים, לאלה של עכשיו. אלה הראשונים לא באו לאומן עם מזוודות מלאות מכל טוב, אלא עם ה"דלות" בלבד; לא נתנו לעפעפיהם שינה לאחר חצות לילה; התפללו כל התפילות מרישא לסיפא בחיות והתלהבות עד כלות הנפש, ואילו אנו…
עוד זוכרים התושבים המקומיים, זקנים ילידי אומן, עמם שוחחנו רבות, את חסידי ברסלב. הם אינם זוכרים כבר שמות, אך מציירים לנו ציורים של עבודות, שאינן תואמות כל עיקר את מושגי החיים המפונקים שלנו.
ר' שבתי טראויצקי ז"ל, יליד אומן סיפר לנו פעם, באילו קולות זועק היה החסיד
ר' געצע ליובאוונא ב"זכור ברית" – "יכול היית לשמוע את זעקותיו עד רחוב סלנט במאה-שערים…"
"פעם בהושענא רבה" – סיפר הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ז"ל – "עמד ר' געצע וזעק מעלות השחר עד אחר הצהרים, בתפילה והלל, מבלי שירגיש היכן הוא בעולם כלל. לסוף התפילה, ניגש אלי: לוי יצחק, ביתי ריקן מכל, אין לי עוד כלום ליום-טוב – – – "
היהודים המקומיים
ואיך אפשר מבלי לספר משהו על היהודים המקומיים באומן, המנותקים מזה יותר משבעים שנה מכל זיק של יהדות. מסתבר שישנם עדיין באוקראינה יהודים הזוכרים היטב יחסית "אידישקייט" עוד מלפני המהפיכה הקומוניסטית.
על יהודי אחד שכזה, כנראה שריד אחרון באומן, בן תשעים ושלש, משה טרמבוולר שמו, אי אפשר שלא לספר. יהודי זה היה חזן בימים נוראים באומן, בתנאי מחתרת, עד לפני כתריסר שנים, אז הופיע הק.ג.ב. ועצר את המתפללים, אחת ולתמיד.
הלה יודע לחזור על "נוסח" מקורי של יהודי אוקראינה, של תפילות הימים הנוראים, בעל פה. ואם תרצו, הוא חוזר בפניכם על קטעים מתוך הגדה של פסח, בלי ספר. הוא גם חוזר על המשנה הראשונה של "אלו מציאות" מבלי שכבר ראה גמרא מזה שבעים שנה.
"בשנים הטובות, כשהייתי מתפלל לפני העמוד" – אומר משה הזקן, ביותר משמץ של הפלגה – "היו שלושים נשים מתעלפות" – – – על הוריו הוא מספר: "אבי זכרונו לברכה היה חסיד של הרבי מסטאוויסק (?). היה עני מאד, נתן לרבי את ה'קערבל' (רובל בפי יהודי אוקראינה – נ.א.) האחרון שנותר בכיסו. תדיר דיבר על עולם הבא. הוא לא הספיק להשתכר במלאכתו, כי היה עסוק רוב היום והלילה בעניני עולם הבא. אמי עליה השלום היתה אומרת לי תמיד: 'דע לך בני, העולם הזה אינו העיקר, רק העולם הבא'. זוכרני כיצד לקחה אותי אמי 'ביי א הענטל' (יד-ביד) לעזרת הנשים, שם היה לה מקום קבוע במזרח".
מנין שלם של יהודים מבוגרים באומן, דוברי אידיש, שכבר אינם זוכרים יהדות מקדמת דנא, התקרבו זה מקרוב אל היהדות, בעקבות חסידי ברסלב. יום-יום הם באים להתפלל שחרית, מנחה וערבית על הציון הקדוש. המארגן הוא מישה קוגוס, מי שעזר השנה הרבה מאד לחסידי ברסלב בכל הקשרים עם הרשות המקומית, והשגת האישורים הדרושים לבניית בית הכנסת בן האלפיים וחמש מאות מקומות הישיבה.
בין ישראל לעמים
ר' שמואל צ'צ'יק באומן בשנים המוקדמות. באדיבות: ר"א לבל | ארכיון ר' לייבל ברגר
לאחר ארבע פעמים של נסיעה לאומן, כבר יכולים אנו לזהות יהודי בין גויים. הגוי הטיפוסי הוא בעל מבנה חזק יותר (א גראבער גוי…), פניו רחבות, אפו מתנוסס בחוצפה כלפי מעלה, אך פניו מביעות שלווה ושאננות ("שאנן מואב מנעוריו… ובגולה לא הלך" – ירמיהו מ"ז, י"א). לעומתו היהודי, רזה ונמוך הוא יותר, אפו כלפי מטה, עיניו מרצדות לצדדין, משל באו לו החשש והפחד בירושה.
יהודי אחד בשם אשר פרידנר, כבן שבעים, מדבר אידיש שרשית במיוחד – אומר לנו, כי עד עצם היום הזה, לאחר חמשה ראשי שנה רצופים שהוא רואה כאן את אותו מחזה של המוני חסידים הבאים לכאן, עדיין משפשף הוא את עיניו ואינו מאמין שאין זה חלום.
"בחיידר לא זכיתי ללכת" – אומר אשר פרידנר בקול צרוד, רווי צער – "אבל לקרוא ולכתוב את שפת האידיש לימדוני בבית הספר, אחד מששה בתי הספר היהודיים שהתקיימו באומן עד המלחמה העולמית הראשונה. עד אז היתה אומן עיר יהודית ממש (לדאבון לב, לא במושגים דתיים – נ.א.); מתוך ארבעים אלף תושבים שהתגוררו באותה עת באומן, היו שלושים אלף מהם, יהודים."
וכשהוא מצביע על מבנה ורוד העומד על הגבעה, סמוך ל"קלויז" של חסידי ברסלב לשעבר, מבנה המשמש כיום לצרכים צבאיים בעווה"ר, הוא מספר, כי כאן היה בית הכנסת המרכזי בעיר – "די שטאט שול". על עוד כששה בנינים בעיר הוא מצביע ואומר ששימשו כבתי כנסת לשכבות שונות, כמו לחייטים, לסנדלרים, לחסידים, לנגידים ולכל כיוצא בזה.
"אריזת הסחורה" הרוחנית
ליל שבת קודש. הקהל נסער עדיין מן הריקודים הסוערים ב"לכה דודי". תפילת ערבית כמו יוצאת מאליה מן הלב בכוונה, מסתבר עתה כי כל העכבות המונעות בעד תפילה בכוונה, נובעות מאפרוריות ועצבויות זוטות הרובצות על הלב כאבק על מדף שלא השתמשו בו זמן רב. תפילת מעריב היא עתה אפוא כהמשך טבעי לשירים ולריקודים שהרימו כאן לפני שעה קלה את הכל, על הספסלים ועל השלחנות, במין קפיצות ומחאות כף נדירות במינן.
התפילה עוברת אף היא במחיאות כף אל כף – כדרישתו הנחרצת של הרבי רבי נחמן, שאמר על כך כמה דברים העומדים ברומו של עולם (כמו בליקו"מ מ"ד ועוד).
בסוף התפילה, נעמד הרה"ח ר' אפרים נחמן אנשין, על מקום מוגבה, סמוך לארון הקודש המפואר (אותו יצר במו-ידיו הרה"ח ר' נחום סולארש, עובר לנסיעה) והכריז בקול גדול:
"רבותי!
רבי אברהם ב"ר נחמן (מח"ס ביאור הליקוטים ועוד) זצ"ל אמר פעם, כי שבת הבאה מיד לאחר ראש השנה, הריהי חלק מראש השנה גופו."
כאן הוסיף ר' אפרים נחמן ביאור משלו: "באנו ליריד לשני ימים, קנינו כל דברי ערך אשר לא יסולאו בפז. ניתנה לנו עתה שבת אחת, בכדי לארוז את הסחורה, שנבוא עמה שלימה הביתה. בואו נא אפוא ונקבע בנפשותינו ונחרות על לוחות לבבותינו את כל ההתעוררויות וההתעודדויות בעבודת ה' שרכשנו כאן במשך הימים הקדושים, למען יהיה לבבנו זה עמנו כל הימים."
הקיבוץ באומן בשנים המוקדמות. באדיבות: ר"א לבל | ארכיון ר' לייבל ברגר
rhon.co.il
הנושאים החמים
