עזרה אותם אף אחד לא זוכר... (התמודדות עם מחלות נפש)

[Ruti Kepler]

אני מניחה שאת כותבת בלי שום היכרות, ואני שמחה בשבילך שזה המצב.
אבל לפעמים, עדיף לא לכתוב אם לא מכירים.

כאובה יקרה,
אם לא תספרו, לא נדע.

אם רוצים להביא דברים למודעות, צריך לספר אותם. לא רק לספר עליהם - לספר אותם.

לא לתאר 'סבל נוראי', אלא להגיד בפשטות: קמתי בבוקר וראיתי פיל שחור גדול בחדר והוא נדבק אלי מאחורה והלך איתי כל היום. בכל פעם שהוא דגדג אותי עם החדק, התחלתי לצרוח כי פחדתי שהוא יחנוק אותי, ואנשים חשבו שאני משוגעת. הרופא רשם לי כדור XXX וכשלקחתי אותו הפיל היה נעלם, אבל הרגשתי סמרטוטה ועייפה וכבר לא ידעתי מה יותר גרוע, לחיות עם הפיל או לחיות עם הכדור. ואז החליפו לי לYYY ומאז אני מתפקדת מצויין בלי שום בעיה" (המצאתי, כן? אין לי מושג מה באמת עוברים אנשים עם מחלת נפש. זו רק דוגמה ספרותית לאיך מספרים את במקום לספר על).

 

[פעמונית]

מתוך נסיון כואב של התמודדות עם בן משפחה.....
יש בזה כ"כ הרבה רמות ודרגות של חולי וקושי.
זה לא להאמין עד שלא רואים בעיניים איך בנ"א שמדבר איתך הכי נורמלי שיכול להיות פתאום אומר שטויות. איך בנ"א שמנהג בצורה הכי נורמטיבית פתאום משתטה.
ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שהשידוך שצריך להגיע יגיע! ורואים בחוש איך אף אחד לא נוגע במה ששלנו כמלא הנימה.
ולא כל אחד יכול לעמוד בנסיון שכזה. ומי שהקב"ה בחר בו הוא כנראה מיוחד מאד....

ו.. כן, אני מבינה מאד את הסביבה שבורחת מזה, זה באמת קשה!
זה קשה לנו כבני משפחה להתמודד עם זה,
ואפילו שזה לא תורשתי (אצלינו) זה עדין דורש התמודדות ברמה היומיומית.
אז אני לא באה בטענות לסביבה ששומרת מרחק. ומעריכה עד אין קץ את כל מי שעוזר ותומך ומבין.

מה שבטוח זה שעד שלא נמצאים שם לא באמת מבינים, כמו כל דבר.
אלימות יכולה להיות גם אצל אנשים "בריאים"
ומי שחולה בנפשו לא בהכרח אלים!!

אז לפי שאתם שופטים משהו פשוט תבדקו.
כמו בכל דבר........

 

[טרוצער]

הם לא חייבים לדבר שטויות, יש המון סוגים של הפרעות נפשיות בלי שטויות
אנשים שסובלים בעצמם ולא מזיקים לסובב

 

[אלמונית כאובה]

כאובה יקרה,
אם לא תספרו, לא נדע.

אם רוצים להביא דברים למודעות, צריך לספר אותם. לא רק לספר עליהם - לספר אותם.

לא לתאר 'סבל נוראי', אלא להגיד בפשטות: קמתי בבוקר וראיתי פיל שחור גדול בחדר והוא נדבק אלי מאחורה והלך איתי כל היום. בכל פעם שהוא דגדג אותי עם החדק, התחלתי לצרוח כי פחדתי שהוא יחנוק אותי, ואנשים חשבו שאני משוגעת. הרופא רשם לי כדור XXX וכשלקחתי אותו הפיל היה נעלם, אבל הרגשתי סמרטוטה ועייפה וכבר לא ידעתי מה יותר גרוע, לחיות עם הפיל או לחיות עם הכדור. ואז החליפו לי לYYY ומאז אני מתפקדת מצויין בלי שום בעיה" (המצאתי, כן? אין לי מושג מה באמת עוברים אנשים עם מחלת נפש. זו רק דוגמה ספרותית לאיך מספרים את במקום לספר על).

לא על הכל אפשר לספר. לא הכל אפשר לומר.
אני מנסה לחשוב אלו מילים אפשר לבחור כדי לתאר את ההתמודדות הזאת, ולא מוצאת. לא מוצאת.

ספציפית לגבי התגובה ההיא, שערכתי אותה בינתיים, כתבתי אותה לגבי גישת המערכת לחולי נפש. אז ככה, מערכת בריאות הנפש בישראל היא גוף מיושן, מקובע ושיפוטי, שאין לו שום שאיפה לעזור לחולים ולבני משפחותיהם. לבטח לא לספק להם תירוצים או הקלות.
זהו.
(יש צדיקים בסדום, כמובן שיש, אבל מצחיק אותי לחשוב שאנשים חושבים שיש איזה גוף רב כוח שחולי נפש יכולים להתחבא מאחוריו. הם לא.)

 

[צחוקית פרגית]

אין מודעות מספיקה.
מחלת נפש כמוה כמחלת גוף- לא אמורה להפריע ביום יום,
כמו"כ לא כדאי לפרסם ע"מ למנוע התייחסות מידי ברחמים, או התלחששויות שלא מיטיבות ע"פ רוב עם האדם הנושא אותם.
בשונה משאר הקשיים עליהם דובר בפורום [שידכים,ילדים או גירושין] שבהם הגישה הנכונה היא לפתוח הכל כאן הגישה היא לסגור את זה בחלק האינטימי והאישי בלבד!

 

[קול תודה]

כאובה יקרה,
אם לא תספרו, לא נדע.

אם רוצים להביא דברים למודעות, צריך לספר אותם. לא רק לספר עליהם - לספר אותם.

לא לתאר 'סבל נוראי', אלא להגיד בפשטות: קמתי בבוקר וראיתי פיל שחור גדול בחדר והוא נדבק אלי מאחורה והלך איתי כל היום. בכל פעם שהוא דגדג אותי עם החדק, התחלתי לצרוח כי פחדתי שהוא יחנוק אותי, ואנשים חשבו שאני משוגעת. הרופא רשם לי כדור XXX וכשלקחתי אותו הפיל היה נעלם, אבל הרגשתי סמרטוטה ועייפה וכבר לא ידעתי מה יותר גרוע, לחיות עם הפיל או לחיות עם הכדור. ואז החליפו לי לYYY ומאז אני מתפקדת מצויין בלי שום בעיה" (המצאתי, כן? אין לי מושג מה באמת עוברים אנשים עם מחלת נפש. זו רק דוגמה ספרותית לאיך מספרים את במקום לספר על).

ואם לא נדע?
אז נוכל לכתוב שטויות ככל העולה על רוחנו, ו'מה שנראה לי מבחוץ...'?
לא
אנחנו צריכים לדעת שגם על מה שלא יודעים, אולי בעצם בעיקר על מה שלא יודעים - עדיף לשתוק, ולא למלא את מקלדתנו בהגיגי שווא, שלרוב לא נכונים ולפעמים עלולים לפגוע.
לא הכל אפשר לספר.
מה שכן - נכון וטוב להביא למודעות כדי שנדע עם מה מתמודדים האנשים מולנו
ומה שלא - בואו נשתוק מול השתיקה שלהם
חוסר הידיעה שלנו לא אמור למנוע מאיתנו לכבד ולתמוך, ובשום אופן שלא לשפוט

 

[תמר ה.]

כאובה יקרה,
אם לא תספרו, לא נדע.

רותי יקרה,
ואם לא נקשיב, איך יספרו?
ואם לא מספרים, אולי אין מספיק תחושה ומקום לכך שמקשיבים? שמכבדים? שנותנים מקום וכבוד וערך?

 

[מרחבית]

אחת הבעיות הקשות בתחום הזה, היא הבורות, או היעדר מידע.

אם לא תספרו, לא נדע.
אם רוצים להביא דברים למודעות, צריך לספר אותם. לא רק לספר עליהם - לספר אותם.

ככל שהבורות הציבורית בתחום גדולה, כך קשה לנמצאים שם לספר את סיפורם. גם כשהם מספרים - הסיפור שלהם נשמע שונה, לא מובן דיו, לא מתקבל בצורה נכונה. חסר רקע וידע.
ואז הם שותקים. וככל שהם שותקים - הבורות מעמיקה.
מעגל קסמים, שקיים בהרבה תחומים. ראינו בתחום הציפייה לילדים, בתחום הגירושין, ובתחום הרווקים. כך ואולי יותר - בתחום מחלות הנפש.

(במאמר מוסגר - לא עלתה כלל מצוקת הגרושים הגברים, שפעמים רבות דווקא הם הקרבנות. נישולם מהילדים. חיובם בדמי מזונות גבוהים שלא מאפשרים להם להתחתן מחדש, עלילות עליהם, ועוד. גם מצוקת האבות המצפים - לא עלתה הרבה, ולא מצוקת הרווקים על חייהם בישיבה כמבוגרים עם צעירונים, ועוד).

הדברים לאט לאט משתנים. דברים צפים ועולים יותר מפעם. הידע נגיש יותר. ולו יהיה זה רק לטובה ורק לברכה.

 

[נחמי פורתא]

בשונה משאר הקשיים עליהם דובר בפורום [שידכים,ילדים או גירושין] שבהם הגישה הנכונה היא לפתוח הכל כאן הגישה היא לסגור את זה בחלק האינטימי והאישי בלבד!

הגישה הזאת של להסתיר את מחלת הנפש כאילו גנבו אותה מאי מי - נפוצה בעיקר במגזר שלנו, וזה כ"כ מקשה על החיים - מבזבז אנרגיות מיותרות על שמירת הסוד במקום על ההתמודדות,

וזה מין שרשור כזה - ככל שמסתירים יותר, הסביבה פחות מודעת וכתוצאה מכך שיפוטית יותר ואז זה גורם שיסתירו יותר וזה גורם שישפטו יותר (לפי המצב היום זה אמור להמשך עד ביאת גואל צדק בב"א - ועמכם הסליחה על הפסימיות).

כמי שמכירה התמודדויות כאלה במגזרים אחרים, לרוב המתמודדים לא מרגישים צורך להסתיר את הבעיה שעמה הם מתמודדים, (בין אם זה דיכאון, חרדות, או אפילו מחלות נפש קשות יותר)
וראו זה פלא, לא רק שהסביבה לא דוחה אותם יותר בגלל החשיפה, אלא שזה מביא לכ"כ הרבה הכלה והבנה שזה לבד כבר חצי מהריפוי.
(בפעם הראשונה שנתקלתי באנורקסית שכללללל הכתה שלה, קרובי משפחה ומי לא - ידעו על מחלתה ועודדו אותה על כל ניצחון - כל הכבוד שאת לא נכנעת ואת אוכלת לפי התפריט! עוד קצת ותגיעי למשקל היעד... חשבתי שקורה לי משהו, אבל עם הזמן ראיתי כמה זה עוזר ולא נותר לי אלא לקוות שגם בציבור שלנו ידבק משהו מהפתיחות הזאת...)

עריכה: אחרי שפרסמתי ראיתי שמרחבית כתבה דברים דומים, אז אולי זה יחזק יותר את הנקודה.

 

[userit]

אני מסכימה עם רותי.
כשלמדתי על הפרעות נפש, מה שהכי עזר לי להבין מבין כל ההגדרות היבשות וההתלבטויות של הdsm , זה התיאורים של החולים עצמם.
אולי ספרות יכולה להועיל כאן, כמו בהרבה תחומים אחרים. ספרות כמו של רותי ודבורי, אני מתכוונת.

 

[צלילוש]

חושבתשיש משהו בחיים שלנו - מתוייג, סטיגמטי ולא נפתח לקבלת השונה.
ברור שיש אנשים עם הפרעה נפשית שמתמודדים
אבל לא כל מי שעם הפרעה נפשית- הוא לא נורמלי!
וכמה שדברו על הסקאלה הרחבה ועל כך שכולנו לא נומלים בדבר מה, גם אלה שמוגדרים בצורה יבשה כבעלי הפרעה (לא כולם אבל הרבה מאד) יכולים לנהל חיים תקינים, ולא רק זאת הם אנשים כמוני וכמוך, עם אותם חושים מחשבות ורגשות - אך יש להם צל מלווה בחיים.
אל תסתכלו עליהם מלמעלה ללמטה, לא רק בגלל שהם לא בחרו בזה אלא גם ובעיקר כי קוגנטיבית ורגשית הם יכולים להיות פי מאה מכולנו ועוד יותר גיבורים שמתעלים מעל ההפרעוה!

 

[.Ayala]

הגישה הזאת של להסתיר את מחלת הנפש כאילו גנבו אותה מאי מי - נפוצה בעיקר במגזר שלנו, וזה כ"כ מקשה על החיים - מבזבז אנרגיות מיותרות על שמירת הסוד במקום על ההתמודדות,

וזה מין שרשור כזה - ככל שמסתירים יותר, הסביבה פחות מודעת וכתוצאה מכך שיפוטית יותר ואז זה גורם שיסתירו יותר וזה גורם שישפטו יותר (לפי המצב היום זה אמור להמשך עד ביאת גואל צדק בב"א - ועמכם הסליחה על הפסימיות).

כמי שמכירה התמודדויות כאלה במגזרים אחרים, לרוב המתמודדים לא מרגישים צורך להסתיר את הבעיה שעמה הם מתמודדים, (בין אם זה דיכאון, חרדות, או אפילו מחלות נפש קשות יותר)
וראו זה פלא, לא רק שהסביבה לא דוחה אותם יותר בגלל החשיפה, אלא שזה מביא לכ"כ הרבה הכלה והבנה שזה לבד כבר חצי מהריפוי.
(בפעם הראשונה שנתקלתי באנורקסית שכללללל הכתה שלה, קרובי משפחה ומי לא - ידעו על מחלתה ועודדו אותה על כל ניצחון - כל הכבוד שאת לא נכנעת ואת אוכלת לפי התפריט! עוד קצת ותגיעי למשקל היעד... חשבתי שקורה לי משהו, אבל עם הזמן ראיתי כמה זה עוזר ולא נותר לי אלא לקוות שגם בציבור שלנו ידבק משהו מהפתיחות הזאת...)

עריכה: אחרי שפרסמתי ראיתי שמרחבית כתבה דברים דומים, אז אולי זה יחזק יותר את הנקודה.

בדוגמא הספציפית שלך בדר"כ יודעים גם אצלינו. אנורקסיה זה משהו שקשה יותר להסתיר.

ודווקא אני יודעת שגם במגזרים אחרים לא מפרסמים את זה, להיפך- רוב האנשים מסתירים את זה. זה פוגע להם להתקבל לעבודות מסויימות, קשה להוציא רשיון ועוד. (יודעת מפסכיאטר ענק).
אנשים גם לא אוהבים שיודעים בדיוק מה החומר שחסר לנפש- לשכל שלהם שהם משלימים בעזרת כדורים, מה ומתי קורה להם התקף ומה ההשלכות של כל התקף כזה.
מה גם שלא רואה שום עזרה בזה שהשכן ידע ששכנו עכשיו/אתמול/לפני 8 שנים היה בהתקף מאניה, איך הוא הלך ומה הוא דיבר, מה הוא חשב וכו'. מה זה עוזר לחולה?


ובלי קשר- למרות (ואולי בגלל) שאני יודעת מה זה כולל אני מבינה למה קשה בשידוכים.

 

[סטודנטית]

(במאמר מוסגר - לא עלתה כלל מצוקת הגרושים הגברים, שפעמים רבות דווקא הם הקרבנות. נישולם מהילדים. חיובם בדמי מזונות גבוהים שלא מאפשרים להם להתחתן מחדש, עלילות עליהם, ועוד. גם מצוקת האבות המצפים - לא עלתה הרבה, ולא מצוקת הרווקים על חייהם בישיבה כמבוגרים עם צעירונים, ועוד).

הדברים לאט לאט משתנים. דברים צפים ועולים יותר מפעם. הידע נגיש יותר. ולו יהיה זה רק לטובה ורק לברכה.

ניסיתי להעלות, מחקו........

 

[צלילוש]

רותי כתבה על לכתוב ולשתף.
מסכימה ומעודדת - אבל
התתיאור למרות שהתכוון להיות קיצוני - ברוח הדברים שלו
ההעפרעות אינן אחד על אחד
אם משהי חוותה פעם פחד, אמיתי, עמוק, נוקב ומפלח
לא יהיו לה מילים ותיאורים מרטיטים להמחשה
זה משהו שחווים, וקשה לתרגם, אולי בגלל ההדחקה, ואלי גם בגללה ולא רק.
וזה פעמים רבות סלע הלוז של הקושי

 

[נחמי פורתא]

בדוגמא הספציפית שלך בדר"כ יודעים גם אצלינו. אנורקסיה זה משהו שקשה יותר להסתיר.

אולי ידעו, ואולי רק ינחשו, אבל מה שבטוח - לא ידברו (כי הרי לא שיתפו???!!!) וממילא לא יתמכו, ויהיה חסר המעגל החיוני הזה של תמיכה ודחיפה עד הריפוי המלא בע"ה.

(ושיהיה ברור, אני לא מדברת כאן על לפרסם דברים כדי שלאנשים יהיו נושאים ומושאים חדשים לניתוח על שולחן השבת... אלא לשיתוף אנשים רלוונטיים כמו: חברות קרובות, גיסות, בנות דודות וכו' שיכולות להיות משמעותיות מאד בתהליך הריפוי. ובמצב הקיים, לרוב גם הן מודרות בשל הפחד המוצדק לצערי של איך הן יקבלו את העניין)

 

[אסתי בראון]

כעובדת סוציאלית קלינית אני יכולה להעיד שאני נפגשת יום יום באנשים המוגדרים כחולי נפש
הם אנשים מדהימים, מקסימים, אינטיליגנטים
רובם יכולים לנהל מערכות משפחתיות וחברתיות בריאות
אני מכירה כאלו שהגיעו לעמדות בכירות מאד באקדמיה/בהייטק ובכל צומת משפיעה אחרת
פרויד אמר כי כולנו על הרצף, ז"א שאין בן אדם בריא או נורמטיבי במאה אחוז
אני ואתם וכולנו סובלים לעיתים מדכדוך, חרדות, מחשבות בלתי רצוניות וכו
אלו לא תחושות המושייכות ומשייכות אוטומטית למחלות נפש
אממא מאחר ויש מחלות נפש המשפיעות על בוחן מציאות של האדם והוא יכול לצאת מכלל שליטה ונהוג עד כדי אלימות- יצא למחלות אלו שם גרוע
אמר לי אחד הרוקחים בבני ברק בבית המרקחת של מכבי כי כדורים נוגדי חרדה ודיכאון הם מוצר כה נפוץ בבית המרקחת ורבים רבים רבים משתמשים בהם ולא מוגדרים כחולי נפש
היום כדורים רבים יכולים להינתן על ידי רופאי משפחה ולא צריך ללכת לפסיכיאטר
הדבר נובע מבורות, פחד ואכן מימד גבוה של מה יגידו..
חבל שכך
ולך אלמונית יקרה קבלי הרבה כוחות ואהדה
דברייך נכונים ואמיתיים כל כך

 

[צלילוש]

אמר לי אחד הרוקחים בבני ברק בבית המרקחת של מכבי כי כדורים נוגדי חרדה ודיכאון הם מוצר כה נפוץ בבית המרקחת ורבים רבים רבים משתמשים בהם ולא מוגדרים כחולי נפש
היום כדורים רבים יכולים להינתן על ידי רופאי משפחה ולא צריך ללכת לפסיכיאטר
הדבר נובע מבורות, פחד ואכן מימד גבוה של מה יגידו..
חבל שכך

עוד משהו שחשוב מאד להדגיש.
יש דברים שנולדים איתם, וגם זה בסדר גמור.
אבל יש דברים שהם תוצר, ואז התמונה משתנה לחלוטין.
למה כוונתי?
אם חברה תספר לך כ י היא ממלאת את כל ארונות ביתה במלפפונים.
התגובה הטבעית שלך תהיה - כי יש לה הפרעה נפשית-קשה.
אבל, אם היא תספר לך כי זה על פי צוואה של סבה אז-
אולי סבאשלה לא היה נורמלי, אבל זה כבר טבעי ומתבקש שכך היא תעשה.
כנ"ל על חוות פיגוע שמפחדות מאוטבוסים וכו'.
כאשר יש גורמים עקיפים או ישירים אף אם המעשים לא נורמלים - הבנ"א נורמליים.
וןיקטור פרנקל פסיכולוג שהיה בשואה הגדיר זאת "התגובה הנורמלית לאי נורמליות - זה אי נורמליות"
כלומר אם בנ"א מאוזן - טבעי שהנפש שבנויה בצורה מסוימת יהיה לה קשה להתגמש לחוויות לא צפויות בכל קנה מידה.
מקווה שהבנתן
מה דעתכן? אולי מנסיון או מהצד

 

[ציפופו 1]

בתור בעלת עסק אני יכולה להמליץ לכל העצמאיים משהו שאנחנו עשינו בעסק שלנו: אנחנו מעסיקים בחור מוגבל מטעם אחד הארגונים, זה ממש הצלה גם בשבילו וגם למשפחה שלו ולנו הוא לא מפריע. הוא עוזר לסחוב דברים ולהביא מה שצריך מהמחסן, עושה לו טוב לראות את הכמה שקלים בסוף החודש ולשמוע מחמאות מאיתנו ומהעובדים. מומלץ מאוד. ולא אגיד לכם שהכל ורוד בעניין הזה, כי בהתחלה יחד איתו הגיע עוד בחור שאותו היה לנו מסובך מדי להעסיק וזה גזל יותר מדי זמן יקר מהעבודה, אז קראנו למדריך שלהם, שתמיד הוא זמין לכל בעיה שצצה, ואותו שיבצו במקום אחר עם עבודה שמתאימה לו. לפעמים יש לבחור התקפות ואז זה קצת קשה, אבל אצלו ההתקפות הן רק למספר דקות והוא מיד נרגע. אבל ברגע שמוצאים מישהו/י שלא מפריע לעבודה, למה לא לעשות גם חסד על הדרך?

 

[הדודה מלכי]

כאובה יקרה,
אם לא תספרו, לא נדע.

אם רוצים להביא דברים למודעות, צריך לספר אותם. לא רק לספר עליהם - לספר אותם.

לא לתאר 'סבל נוראי', אלא להגיד בפשטות: קמתי בבוקר וראיתי פיל שחור גדול בחדר והוא נדבק אלי מאחורה והלך איתי כל היום. בכל פעם שהוא דגדג אותי עם החדק, התחלתי לצרוח כי פחדתי שהוא יחנוק אותי, ואנשים חשבו שאני משוגעת. הרופא רשם לי כדור XXX וכשלקחתי אותו הפיל היה נעלם, אבל הרגשתי סמרטוטה ועייפה וכבר לא ידעתי מה יותר גרוע, לחיות עם הפיל או לחיות עם הכדור. ואז החליפו לי לYYY ומאז אני מתפקדת מצויין בלי שום בעיה" (המצאתי, כן? אין לי מושג מה באמת עוברים אנשים עם מחלת נפש. זו רק דוגמה ספרותית לאיך מספרים את במקום לספר על).

את מסבירה את זה כל כך טוב.
אבל בהרבה מקרים הם לא יודעים להסביר את עצמם - אז איך נדע אנחנו מה עובר עליהם?
אנחנו מדברים כאנשים מהצד.
(באופן כללי הרבה אנשים לא יודעים להסביר את עצמם ולבטא טוב ולשים אצבע על הנקודה שמפריעה להם וכו וכו)

 

[פלאפונית]

אלמונית כאובה יקרה!
העלית נושא חשוב מאוד .. כל הכבוד לך על האומץ!

ועכשיו אני רוצה להתייחס לכך שנכון שזה מחלה לא פשוטה וקשה (שמתאפיינת לפעמים בדברים מאוד! לא נעימים מצד החולים ,והרבה מאוד לא תלוי בהם ,ויש כאלה שחיים עם זה יפה )
מה שכן ,אני חושבת שכמו שלא תתיחסו לחולה שחולה במחלה פיזית (ניקח לדו'ג את המחלה ל''ע)
אנשים יעשו הכל כדי להקל על החולה ,על ההורים ,יעזרו וייתנו סיוע בכל מה שנצרך ,יבואו לבקר
ישמחו ,יקנו מתנות ,ייתנו כתף למשפחה שצריכה חיזוק והכל בלי לעשות הכללות ,כי הרי החולה לא בחר להיות חולה ,זו גזרה מהקב''ה .
כך גם ל''ע באלה שחולים בנפש ,הם לא בחרו בכך .. זה גזרה משמים ,ואפילו מחלה הרבה יותר קשה ממחלה גופנית ,כי החולה עצמו הנפש שלו חולה ,והנשמה זועקת מתוכה מכאב ..
למה באמת שלא ייתנו גם להם גם למשפחותיהם כתף ויד לעזרה ,יבואו לבקר ייקנו מתנות ,ויחזקו את המשפחה , והמשפחה עצמה מתמודדת כל רגע כל שעה עם החולי הזה .

שהקב''ה ייתן לכולם בריאות איתנה בגוף ובנפש ונהורה מעליא .