שאלה אז מה אתם שומעים?!

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
בוקר טוב חברים!
בזמן האחרון אני מתחיל לעבוד יותר ויותר זמן בציור, ושמתי לב, שאני חייב לשמוע משהו ברקע, הבעייה היא שלא כל דבר אפשר לשמוע, ולפעמים זה רק מוציא אותך מהריכוז..
אז מה אתם שומעים במהלך עבודה על ציור / קומיקס ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
שמתי לב שמוזיקה מזרחית מקורית, שורשית
עוזרת לי מאוד במהלך העבודה.
יש גם קצב וגם הגשה אומנותית שמכניסה למצב של השראה ועשיה.
(כמו: לכבוד חמדת לבבי
פיוטים של הרב חבושה. הוא אמן אמיתי ממש.
הבעיה שאני לא מספיק מכירה ולכן קשה לי למצוא בדיוק מה שאני מחפשת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לפי המצב הנתון;
עדיפות לדממה דקה, אך לעיתים זה הוריקן משפחתי
עבודה על דיוקן [תווי פנים] בשמן, רק במצב שקט
בעבודות אחרות אפשר להתגמש
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בוקר טוב חברים!
בזמן האחרון אני מתחיל לעבוד יותר ויותר זמן בציור, ושמתי לב, שאני חייב לשמוע משהו ברקע, הבעייה היא שלא כל דבר אפשר לשמוע, ולפעמים זה רק מוציא אותך מהריכוז..
אז מה אתם שומעים במהלך עבודה על ציור / קומיקס ?
שומעים מוזיקה שאוהבים.
לי אישית כל פעם בא לי משהו אחר, אבל לרוב קיצבי .זה גורם לי לעבוד מהר יותר
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בוקר טוב חברים!
בזמן האחרון אני מתחיל לעבוד יותר ויותר זמן בציור, ושמתי לב, שאני חייב לשמוע משהו ברקע, הבעייה היא שלא כל דבר אפשר לשמוע, ולפעמים זה רק מוציא אותך מהריכוז..
אז מה אתם שומעים במהלך עבודה על ציור / קומיקס ?
פעם כבר העלה דיון כזה אבימי
אני שומע המון קול חי מיוזיק או גאולה אף אם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני עובדת בעיצוב גרפי ואני מניחה שזה רלוונטי גם בזמן ציור.
שאני צריכה השראה אני שומעת מוזיקה רגועה ( בלי מילים) שומעים ברקע קולות של הטבע וכו'
זה מאד עוזר לי, זה גם מוריד לחץ במידה ונמצאים בלחץ של עבודה וגם מנקה את הראש ונותן השראה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מנגינות יאני!!
מומלץ-- במיוחד לציורים ארוכים שאין זמן בכלל להקשיב למילים כי זה מוציא מריכוז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מנגינות יאני!!
מומלץ-- במיוחד לציורים ארוכים שאין זמן בכלל להקשיב למילים כי זה מוציא מריכוז.
גם אני מרגיש ככה, ששירים עם מילים מפריעים לריכוז.. אלא אם כן מדובר בשפה שאני לא מכיר..
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אני הרבה פעמים פשוט מקשיבה לפודקסטים שמדברים בהם על אומנות... מנגינות של יאני, בדרך כלל משהו קצבי יותר...אבל בדרך כלל באנגלית....
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
שירים שקטים
גם בווליום נמוך בדרך כלל לא מוציאים מהריכוז
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
שירים שאני אוהב.. פודקאסטים מעניינים..
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
בוקר טוב חברים!
בזמן האחרון אני מתחיל לעבוד יותר ויותר זמן בציור, ושמתי לב, שאני חייב לשמוע משהו ברקע, הבעייה היא שלא כל דבר אפשר לשמוע, ולפעמים זה רק מוציא אותך מהריכוז..
אז מה אתם שומעים במהלך עבודה על ציור / קומיקס ?
פעם אבימי העלה כזו שאלה
אני שומע קול חי מיוזיק או קול פליי וזה ממש עושה לי טוב ברמות...
לפעמים שירים מהאוסף שלי
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אני לעיתים נדירות שומעת כי זה פשוט מפריע לי להתרכז :)
הוא שאמר מילט קהל, אינני מספיק חכם לעשות 2 דברים במקביל.

אבל כששומעת (זה לפעמים עוזר להתנתק מכל ההפרעות ברקע או פשוט נותן דחיפה למצב רוח) זה בדרכ יהיה שיר/פלייליסט שקשור לנושא המצוייר
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
@יהודית ר.
הקפצה פראית ולא ראויה.
מי שרוצה להעלות את הנושא, שיעלה את הנושא מחדש.
במחילה, אך זה ממש לא נעים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
שלום לכולם חברים,

אתמול קרה לי משהו שאני פשוט חייב לשתף פה בפורום עם כל מי שנושם עימוד וטיפוגרפיה. יצא לי להתפלל במרחב מוגן בבית של השכן שלי מעמד ותיק מאוד איש מקצוע שעובד כבר 30 שנה במערכת של 'יתד נאמן' (ועוד כמה הוצאות לאור גדולות). גם בתור אחד הכתבים וגם בתור מעמד שמלמד עימוד בתוכנה 3B2 דיברנו קצת על עבודה, על אינדיזיין, על תג, ואז הוא התחיל לדבר איתי על תוכנת 3B2 .

תשמעו, הייתי בשוק. תמיד שמעתי את השם הזה נזרק באוויר פה ושם בהקשר של עיתונים ישנים, אבל לא הבנתי איזו מפלצת של תוכנה זאת, ולמה עד היום המקצוענים הכבדים באמת לא מוכנים להישתחרר ממנה.

הוא הראה לי קצת איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים, וזה גרם לי להבין כמה אנחנו לפעמים מוגבלים בתוכנות שאנחנו עובדים איתן היום.

אז מה זה בעצם 3B2 (ולמה זה כל כך שונה)?

למי שלא מכיר, 3B2 (שהיום שייכת ל-PTC ונקראת Arbortext APP) היא פחות תוכנת עימוד ויזואלית ויותר מנוע עוצמתי שמבוסס על קוד ולוגיקה.פעם, בימים שהמחשבים היו איטיים, היא הייתה התוכנה היחידה שיכלה לקחת עיתון יומי שלם, עם כמויות פסיכיות של טקסט, ולעמד אותו במהירות שיא. אבל מה שמדהים זה היום. היום היא פשוט סוס עבודה של אוטומציה. הוא הראה לי איך הוא שואב קובץ XML עצום והתוכנה מסדרת אותו לפי חוקיות ברמת המילימטר – כמעט בלי מגע יד אדם.

למה הוא טוען שהיא לוקחת את 'תג' בהליכה? כמובן ששאלתי אותו על תג, הרי תג היא המלכה של ספרי הקודש. הוא חייך והסביר לי את ההבדל: תג היא תוכנה גאונית אבל ספציפית. היא בנויה לפתור בעיות נקודתיות של טקסט עוטף ורב-טקסט.
3B2, לעומת זאת, היא כמו שפת תכנות לעימוד.

  • האוטומציה: ב-3B2 אתה יכול להגדיר חוקיות מטורפת (למשל: "אם הטקסט הזה ארוך מ-X, תכווץ את הרווחים בפסקה הקודמת ב-2%, תשנה פונט ותעביר עמוד"). בתג דברים כאלה דורשים התערבות ידנית או סקריפטים חיצוניים מורכבים.
  • מהירות ויציבות: איפה שתג (ואפילו אינדיזיין) מתחילות לקרטע ולגמגם עם קבצים עמוסים ומאות עמודים של טקסט מורכב – 3B2 אוכלת את זה בלי מלח, בגלל שהיא לא מבזבזת משאבים על ממשק גרפי כבד.
  • שליטה טיפוגרפית: רמת הדיוק והשליטה על כל אות, רווח ומיקום בעמוד היא אבסולוטית. זה מבוסס קוד, אז אין דבר כזה "באג תצוגה", מה שאתה כותב זה מה שיוצא בפיקסל.
מה יש בה שאין באחרות?
מעבר לאוטומציה הקיצונית, התוכנה יודעת לייצר אינדקסים ותוכן עניינים תוך כדי תנועה, לעשות חישובים מתמטיים על מיקומי טקסט (ממש פונקציות בתוך העימוד), והיא בנויה לעבוד עם בסיסי נתונים. בעיתון יומי שיש בו מבזקים, מודעות שמשתנות ברגע האחרון וכתבות שמתארכות – המערכת יודעת להתאים את עצמה דינמית.

החיסרון היחיד שלה? עקומת למידה. זה לא לפתוח ולגרור תיבת טקסט. צריך ממש ללמוד לקודד את העימוד.

מי בכלל משתמש בזה היום בעולם (ולמה שלא יעברו לאינדיזיין)?

שאלתי אותו בדיוק את זה: "אם זה כזה מסובך, מי בכלל קונה את זה היום?". התשובה שלו הפילה אותי.מתברר שהלקוחות הכבדים של התוכנה היום הם לא רק עיתונים ענקיים (שבנו סביבה מערכות אוטומטיות שלמות), אלא תאגידי ענק בינלאומיים:

  • תעשיות התעופה והביטחון (כמו בואינג ואיירבוס): תחשבו על ספר הוראות יצרן של מטוס. מדובר בעשרות אלפי עמודים שמתעדכנים כל הזמן וצריכים לצאת ב-20 שפות. אינדיזיין תקרוס מזה. ב-3B2, מהנדס של בואינג מעדכן שורת מידע במסד הנתונים, והתוכנה פולטת אוטומטית PDF מעומד מחדש של כל הספר תוך דקות.
  • הוצאות לאור אקדמיות ומדעיות (STM): ז'ורנלים מורכבים של רפואה ומדע עם נוסחאות קשות, גרפים וטבלאות שמוזנים ישירות ממאגרי נתונים.
  • גופים ממשלתיים ופיננסיים: מקומות שחייבים להפיק דוחות ענק באפס זמן ובלי אף טעות אנוש במיקומי הטקסט.
הסיבה שממשיכים לקנות אותה היא שבחברות כאלה, זמן ודיוק שווים מיליונים. ברגע שהקמת את ה"תבנית" (הטמפלט) וכתבת את הקוד, המערכת עובדת על אוטומט וחוסכת סוללה של עשרות ביצועיסטים שהיו צריכים לעמד ידנית.

אז כמה התענוג הזה עולה?

פה מגיעה שורת המחיר שמסבירה למה זה לא נמצא על המחשב של כל פרילנסר מתחיל.3B2 היא לא תוכנה של "20 דולר לחודש ענן" כמו אדובי. זו תוכנת אנטרפרייז (Enterprise) לחברות. רישיון בסיסי למחשב אחד יכול להתחיל באזור ה-4,000 דולר(!), ורוב החברות הגדולות בכלל קונות את גרסאות השרת שרצות ברקע, ומשלמות על הטמעה ופיתוח סכומים שמגיעים לעשרות אלפי דולרים. כשזה מחליף מחלקת עימוד שלמה, זה פשוט משתלם להם.
זה מה שג'מני כתב לי:

הערכת עלויות (בדיולר אמריקאי):​

  • רישיון בסיסי (Desktop): המחיר לגרסת שולחן עבודה בודדת (Node-locked) מתחיל לרוב באזור ה-$4,000 - $5,000 כרכישה ראשונית.
  • מודל מנוי (Subscription): ארגונים רבים עוברים למודל שנתי שנע סביב $2,000 - $3,000 למשתמש בשנה, הכולל תמיכה ועדכונים.
  • גרסאות שרת (Server/Publishing Engine): עבור מערכות אוטומטיות לחלוטין שמייצרות אלפי דפים ללא מגע יד אדם, המחירים מטפסים משמעותית ויכולים להגיע לעשרות אלפי דולרים ($20,000 ומעלה), תלוי בהיקף השימוש.

גורמים המשפיעים על המחיר:​

  1. סוג הרישיון: האם מדובר ברישיון קבוע למחשב ספציפי או רישיון "צף" (Floating) שניתן לשתף בין משתמשים (יקר יותר בכ-20%-30%).
  2. תוספים (Add-ons): כלים לטיפול בטבלאות מורכבות, שפות מסוימות או אינטגרציה עם מסדי נתונים עשויים לעלות תשלום נוסף.
  3. תחזוקה (Maintenance): בדרך כלל ישנה עלות שנתית של כ-15%-20% ממחיר הרישיון עבור תמיכה טכנית ועדכוני גרסה.

החיסרון היחיד שלה עבורנו? עקומת למידה. זה לא לפתוח ולגרור תיבת טקסט. צריך ממש ללמוד לקודד את העימוד.

יצאתי מהפגישה הזאת בתחושה שעולם העימוד הוא הרבה יותר רחב, טכנולוגי ומרתק ממה שאנחנו רגילים לחשוב עליו ביום-יום בין אינדיזיין לתג.

מעניין אותי, יש כאן בפורום חבר'ה שעדיין עובדים עליה או שמכירים את המערכת הזאת מבפנים? אשמח לשמוע.


1773225701528.png


1773221334956.png

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה