כמסיבת פרידה מן המוזיקה לקראת בין המצרים, צפיתי אמש בגמר של תכנית הקלידנים של קול חי, שהתקיים במוצ"ש האחרון בתכניתו של מנחם טוקר, אחרי שבדרכים במוצאי שבתות החורף יצא לי לשמוע אי אלו חלקי פרקים.
קודם כל עלי לומר שהיה מרתק, ולא פשוט להחזיק שלוש שעות אירוע בלי להמאיס. למען האמת, לא תכננתי לראות הכל. חשבתי לדלג לקטעים נבחרים ולסכם את הפרק הזה בחיים בעשרים דקות עד חצי שעה. אבל כאמור, היה מרתק.
ברור שמבחינה מקצועית יש המון מקום לשפר. גם מבנה התכנית, גם חוסר ההגינות הזועקת, גם התוויית חלק מהכללים תוך כדי תנועה, גם ליהוק הזמרים, גם השיפוט ועוד. זה בהחלט היה קצת חובבני לעומת הבזז שהעניין הזה עורר. וגם זה טבעי למדי למוטציה תרבותית חרדית חדשה כזו.
לפי דעתי השיפוט האמתי היה אמור להתבצע על פי הקטע האינסטרומנטלי בחלק הראשון. (בהם כולם היו מופלאים, ומעל כולם – מנדי ברנדווין, לטעמי – וכדלהלן). בחלק שליוו את הזמרים, רובם פשוט חירבו, הפריעו וניסו לקחת את כל הפוקוס לעצמם - כהרגלם, והקלידנים יצאו דפוקים. ודווקא על פי זה הם נשפטו.
תאמרו, והרי זה מה שקלידן אמור לעשות באירועים, להוות עזר כנגד הזמר המהולל. זה נכון, ועדיין, יש כמה הבדלים, ובראשם התיאום שנבנה עם הזמר לפני כל אירוע ובוודאי לאחר כמה אירועים, שלא היה כאן, והעובדה שכאן הקלידן עצמו אמור להיות במרכז ולא יכול להיות שהזמר ישפיע כל כך על סיכוייו (מילא אם היו נותנים לכולם את אותו זמר, כפי שנעשה בשלב האחרון) ועוד.
אבל הסערה האמתית שקמה לאחר התכנית, היתה של אמני התחום, על עזות הקהל להעדיף את שטיין על פני דויטש. ניצחון הטראקים על פני הפדל ססטין. המסקנה הברורה: צריך להחליף את העם.
אני לא מבין גדול במוזיקה, ואני אפילו לא מחזיק מעצמי כזה, ודווקא לכן זכותי לטעון כדלהלן.
סבורני שהעולם, בעידן החוצפה, בגלל כמה גורמים, עובר לאט לאט מתרבות של כניעה למומחים ומבינים, לתרבות של שפיטה פשטנית הרבה יותר. אנחנו כבר לא צריכים את הזמר הדגול שיאמר שההוא מנגן מצוין, אלא התחלנו להעז להביע את דעתנו גם בנושאים אומנותיים, על פי הפרמטר הבראשיתי התמים – נהניתי או לא נהניתי. זה תפס אותי או לא. עשה לי משהו או כן. ככה פשוט.
ואת הפרמטר הבסיסי הזה – חסר לאמנים באותו תחום, מעצם היותם אמנים. מה שאני הבור רואה כתענוג וזרימה משובחת, האמן רואה כקטסטרופה בלתי מקצועית. ואז הוא אוכל את הלב איך זה שאין מי שיעריך אמנות טהורה.
לסיכום: לפי דעתי, כמייצג בלתי מוכתר של פשוטי העם, בחירתו של שטיין היתה מוצדקת מאוד, מפני שמבלי להיכנס לפרטים והמינוחים האמנותיים – הוא פשוט עשה את העבודה. הקפיץ ושימח והפעים את קצב הלב באופן סוחף. בעוד דויטש הסתדר היטב עם הפשלות של הזמר, הראה ביצועים מורכבים ופסנתריים ושילובים של מקצבים וליוויים שונים, אבל טיפה פחות סחף את הרחבה.
(לשם הדיוק: סבורני שזאת הסיבה שלא שייך לשפוט בתחרות מעין זו על פי שירים שקטים, שבאופן גורף תמיד יסחפו פחות ואכ"מ).
הנושאים החמים
)
www.youtube.com
drive.google.com
Reactions: שמואלזון1 //