הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הוא הביט בו,
ביצור המוזר שמולו.
היצור הרים יד
נופף לשלום.
כל החברים עשו אחריו,
אחרי היצור הזה.
נופפו.
הוא גם נופף
לשלום.
לא הבין למה.
אחר כך היצור קפץ ורץ ואכל בננה.
כל החברים שלו עשו אחריו,
כמו תמיד, זה הטבע שלהם.
ככה אבא שלו וסבא שלו לימדו אותו.
ככה הוא.
קוף.
בתוך כלוב זכוכית שקוף.
עושה אחרי בני אדם.
הבני אדם הגיעו כל יום בלי להתעייף.
הם רקדו, מחאו כפיים, רצו, קפצו.
הוא קפץ אחריהם, רץ, מחא כפיים,
נפנף לשלום.
הוא לא חשב אף פעם, פשוט עשה.
בעצם הייתה פעם אחת, הוא שאל את אבא למה כשבן אדם קופץ, גם הם קופצים.
אבל אבא רק ענה,
"כי אתה קוף ואתה אחרי בנאדם"
טוב,
את זה הוא ידע מגיל אפס, שהוא קוף.
כמובן שהוא אחרי בנאדם.
זהו.
הוא כבר לא שאל למה.
ידע, הוא לא יקבל תשובה.
המשיך להביט בהם, בבני האדם,
לקפוץ, לרוץ, לאכול בננות, עד ש...
עד שבוקר אחד נמאס לו.
הוא רק ישב בצד ואכל בננה.
כולם רקדו, קפצו, נופפו לשלום.
הוא ישב, לא אכפת לו.
די.
נמאס כבר.
הוא לא מבין למה הוא מועיל בכלל.
מהר מאד כל הכלוב התנפל עליו.
הם צעקו שהוא מבייש אותם ומה קרה לו,
עד עכשיו הוא היה כל כך טוב בלהיות אחרי בנאדם.
לא היה לו מה לענות להם.
הוא רק ישב בצד, נגס בבננה, הביט באחיו
קופצים, רצים, מנופפים ליצורים.
סבא קוף התיישב לידו נאנח.
סבא אמר הרבה וטוב ויפה.
אבל זה לא ענין אותו.
הוא רק רצה להבין למה,
למה קופים הם אחרי בני אדם?.
וסבא נאנח שוב, קם מהעפר, הביט בו ולחש
"נולדת קוף.
ואם לא תהיה אחרי בנאדם, לא תהיה קוף."
סבא הלך.
הוא המשיך לשבת, עד הלילה ישב, כרסם בננות.
היה קוף שאוכל.
כל הזמן חשב עד כמה המשפט של סבא מוזר.
הבני אדם הלכו כבר, השקט נפל על הכלוב.
כולם נרדמו, רק המנקה הסתובב לו בין הכלובים.
ניקה, שר לעצמו, ניקה, שר לעצמו.
פתאום המנקה הבחין בו,
בקוף הער.
המנקה הרים יד, נופף לשלום.
הוא לא החזיר לו שלום, הביט בו.
המנקה נופף יותר חזק. זה לא הזיז לו,
הוא לא אחרי בנאדם.
נמאס לו.
המנקה היה נראה מודאג.
הוא קרא לעוד יצור כזה כמוהו ושניהם
עמדו מולו, קפצו, רקדו, נופפו.
הוא רק הביט בהם, מתאפק לא לצחוק.
באמת לא אכפת לו, הוא כבר לא אחרי בנאדם.
הוא יעשה מה שבא לו.
הוא כמעט נרדם, פתאום הרגיש מישהו נוגע בו.
זו הייתה יד של בנאדם, היא החזיקה פלסטיק דוקר.
אח היד תקעה לו ת'פלסטיק בתוך הגוף שלו,
זה כאב.
הכל שחור לו בעיניים, הוא נרדם.
הוא התעורר כשמולו שתי ראשי בני אדם.
הוא לא הצליח לזוז, רק שמע סביבו הרבה דיבורים בשפה לא מוכרת, אולי זה הייתה שפה של בני אדם, הוא לא מכיר.
הם דקרו אותו בכל מיני מקומות, הוא לא יכל לזוז.
זה היה מפחיד נורא.
הוא לא הבין למה, מה אכפת למנקה והחבר שלו שהוא לא עושה אחריהם.
למה הם צריכים לדקור אותו כל כך הרבה?
הדמעות כבר עלו לו בעיניים, כמעט כבר פרץ בבכי מול בני אדם, בושות.
אבל לפני שהוא הספיק, הוא כבר הונח בכלוב קטן עם סורגים.
לאט לאט הוא הצליח להזיז יד ורגל.
הוא ניסה להבין איפה שמו אותו,
לא ראה כלום חוץ מקירות הכלוב ועוד מלא כלובים קטנים של כל מיני קופים זקנים.
עכשיו כבר לא אכפת לו, הוא באמת בכה, בקול.
לא רצה להיות חולה או זקן, הוא ממש צעיר.
למה שמו אותו במושב זקנים הזה או בבית חולים הזה או איפה שהוא לא נמצא.
הוא כמעט צרח- תוציאו אותי מפה עד שקוף אחד מהכלוב שלידו קרא לו, פסססט.
הוא סובב את ראשו.
הקוף הזה היה נראה זוועה, הוא ישב על העפר, רגל אחת הייתה חסרה לו.
הוא כמעט סובב את ראשו בחזרה מרב פחד, אבל ההוא לחש לו במהירות,
"אל תעשה ת'טעות הזו, תהיה קוף, אחרת תישאר פה לנצח.
הם לא צריכים שם קופים שיושבים ואוכלים בננות".
זהו.
הוא לא צריך לשמוע יותר מזה.
זה בדיוק מה שסבא אמר-
"נולדת קוף.
ואם לא תהיה אחרי בני אדם לא תהיה קוף".
הבין פתאום, אם הוא לא יהיה אחרי בני אדם
בני אדם לא יראו בו קוף.
רופא נכנס לחדר, הרים יד, נופף לשלום.
הוא נופף לו בחזרה.
קוף.
אחרי בנאדם.
ביצור המוזר שמולו.
היצור הרים יד
נופף לשלום.
כל החברים עשו אחריו,
אחרי היצור הזה.
נופפו.
הוא גם נופף
לשלום.
לא הבין למה.
אחר כך היצור קפץ ורץ ואכל בננה.
כל החברים שלו עשו אחריו,
כמו תמיד, זה הטבע שלהם.
ככה אבא שלו וסבא שלו לימדו אותו.
ככה הוא.
קוף.
בתוך כלוב זכוכית שקוף.
עושה אחרי בני אדם.
הבני אדם הגיעו כל יום בלי להתעייף.
הם רקדו, מחאו כפיים, רצו, קפצו.
הוא קפץ אחריהם, רץ, מחא כפיים,
נפנף לשלום.
הוא לא חשב אף פעם, פשוט עשה.
בעצם הייתה פעם אחת, הוא שאל את אבא למה כשבן אדם קופץ, גם הם קופצים.
אבל אבא רק ענה,
"כי אתה קוף ואתה אחרי בנאדם"
טוב,
את זה הוא ידע מגיל אפס, שהוא קוף.
כמובן שהוא אחרי בנאדם.
זהו.
הוא כבר לא שאל למה.
ידע, הוא לא יקבל תשובה.
המשיך להביט בהם, בבני האדם,
לקפוץ, לרוץ, לאכול בננות, עד ש...
עד שבוקר אחד נמאס לו.
הוא רק ישב בצד ואכל בננה.
כולם רקדו, קפצו, נופפו לשלום.
הוא ישב, לא אכפת לו.
די.
נמאס כבר.
הוא לא מבין למה הוא מועיל בכלל.
מהר מאד כל הכלוב התנפל עליו.
הם צעקו שהוא מבייש אותם ומה קרה לו,
עד עכשיו הוא היה כל כך טוב בלהיות אחרי בנאדם.
לא היה לו מה לענות להם.
הוא רק ישב בצד, נגס בבננה, הביט באחיו
קופצים, רצים, מנופפים ליצורים.
סבא קוף התיישב לידו נאנח.
סבא אמר הרבה וטוב ויפה.
אבל זה לא ענין אותו.
הוא רק רצה להבין למה,
למה קופים הם אחרי בני אדם?.
וסבא נאנח שוב, קם מהעפר, הביט בו ולחש
"נולדת קוף.
ואם לא תהיה אחרי בנאדם, לא תהיה קוף."
סבא הלך.
הוא המשיך לשבת, עד הלילה ישב, כרסם בננות.
היה קוף שאוכל.
כל הזמן חשב עד כמה המשפט של סבא מוזר.
הבני אדם הלכו כבר, השקט נפל על הכלוב.
כולם נרדמו, רק המנקה הסתובב לו בין הכלובים.
ניקה, שר לעצמו, ניקה, שר לעצמו.
פתאום המנקה הבחין בו,
בקוף הער.
המנקה הרים יד, נופף לשלום.
הוא לא החזיר לו שלום, הביט בו.
המנקה נופף יותר חזק. זה לא הזיז לו,
הוא לא אחרי בנאדם.
נמאס לו.
המנקה היה נראה מודאג.
הוא קרא לעוד יצור כזה כמוהו ושניהם
עמדו מולו, קפצו, רקדו, נופפו.
הוא רק הביט בהם, מתאפק לא לצחוק.
באמת לא אכפת לו, הוא כבר לא אחרי בנאדם.
הוא יעשה מה שבא לו.
הוא כמעט נרדם, פתאום הרגיש מישהו נוגע בו.
זו הייתה יד של בנאדם, היא החזיקה פלסטיק דוקר.
אח היד תקעה לו ת'פלסטיק בתוך הגוף שלו,
זה כאב.
הכל שחור לו בעיניים, הוא נרדם.
הוא התעורר כשמולו שתי ראשי בני אדם.
הוא לא הצליח לזוז, רק שמע סביבו הרבה דיבורים בשפה לא מוכרת, אולי זה הייתה שפה של בני אדם, הוא לא מכיר.
הם דקרו אותו בכל מיני מקומות, הוא לא יכל לזוז.
זה היה מפחיד נורא.
הוא לא הבין למה, מה אכפת למנקה והחבר שלו שהוא לא עושה אחריהם.
למה הם צריכים לדקור אותו כל כך הרבה?
הדמעות כבר עלו לו בעיניים, כמעט כבר פרץ בבכי מול בני אדם, בושות.
אבל לפני שהוא הספיק, הוא כבר הונח בכלוב קטן עם סורגים.
לאט לאט הוא הצליח להזיז יד ורגל.
הוא ניסה להבין איפה שמו אותו,
לא ראה כלום חוץ מקירות הכלוב ועוד מלא כלובים קטנים של כל מיני קופים זקנים.
עכשיו כבר לא אכפת לו, הוא באמת בכה, בקול.
לא רצה להיות חולה או זקן, הוא ממש צעיר.
למה שמו אותו במושב זקנים הזה או בבית חולים הזה או איפה שהוא לא נמצא.
הוא כמעט צרח- תוציאו אותי מפה עד שקוף אחד מהכלוב שלידו קרא לו, פסססט.
הוא סובב את ראשו.
הקוף הזה היה נראה זוועה, הוא ישב על העפר, רגל אחת הייתה חסרה לו.
הוא כמעט סובב את ראשו בחזרה מרב פחד, אבל ההוא לחש לו במהירות,
"אל תעשה ת'טעות הזו, תהיה קוף, אחרת תישאר פה לנצח.
הם לא צריכים שם קופים שיושבים ואוכלים בננות".
זהו.
הוא לא צריך לשמוע יותר מזה.
זה בדיוק מה שסבא אמר-
"נולדת קוף.
ואם לא תהיה אחרי בני אדם לא תהיה קוף".
הבין פתאום, אם הוא לא יהיה אחרי בני אדם
בני אדם לא יראו בו קוף.
רופא נכנס לחדר, הרים יד, נופף לשלום.
הוא נופף לו בחזרה.
קוף.
אחרי בנאדם.
תזכור תמיד.
לעשות
את התפקיד שלך
גם אם אתה לא מבין.
ויותר מזה.
אם כן הבנת
ואתה לא רוצה
ולא בא לך בטוב
ונמאס לך להיות
סתם
קוף אחרי בנאדם.
זה התאבדות מסוימת.
אתה מאבד
את מי שאתה
הולך לאבדון של חוסר זהות.
כי התפקיד שלך
שריבונו של עולם
נתן לך.
הוא לא סתם נתן לך אותו
הוא האמין בך
שתמלא אותו,
בשלמות
הוא נתן בך כוחות
לעשות.
והתפקיד הזה
היעוד הזה
נותן לך
גם אם לא נראה
משמעות.
וחיים.
לעשות
את התפקיד שלך
גם אם אתה לא מבין.
ויותר מזה.
אם כן הבנת
ואתה לא רוצה
ולא בא לך בטוב
ונמאס לך להיות
סתם
קוף אחרי בנאדם.
זה התאבדות מסוימת.
אתה מאבד
את מי שאתה
הולך לאבדון של חוסר זהות.
כי התפקיד שלך
שריבונו של עולם
נתן לך.
הוא לא סתם נתן לך אותו
הוא האמין בך
שתמלא אותו,
בשלמות
הוא נתן בך כוחות
לעשות.
והתפקיד הזה
היעוד הזה
נותן לך
גם אם לא נראה
משמעות.
וחיים.
Reactions: טובבבבבבב, ביזנייעס, אוראל סולטן ועוד 7 משתמשים10 //