שיתוף - לביקורת איור למזכרת, סיפור בהמשכים..

[קונקורד]

היות וזהו השיתוף הראשון שלי בקהלת הכתיבה,
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.


פרק א' :

החדר היה אפוף בריחות של צבעים, כל הקירות מלאים בציורי דיוקן, על אזנו של מיכאל נח המכחול.
"שב על הכיסא בנוחות" הפטיר בחלל.
בני התיישב, ולצדו עמד בנו הקטן ותלה מבטו על יצירות הרקמה שנראו שם.
"מה תרצו שאצייר?" שאל בחביבות.
בעוד כשבועיים, תתקיים אי"ה שמחת בר המצווה לבני אריאל,
רצון המשפחה בציור שיתנוסס בהזמנות שנדפיס עבורו" ביקש האבא.
רעד קל חלף בידי מיכאל הצייר.
הוא ניגש לקופסת המכחולים, שלף מתוכה אחת מהם, והחל במלאכתו
הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.
נותרו מתיחת קווים בודדים לסיום הציור.
מיכאל טבל את המכחול בצבע השחור, אחז בו, והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו ,
הוא ניסה כמה שיותר להדמות אותם.
מידי פעם הגיח באנחה קלה, כשידיו קופאות, והלב כמין נחמץ
ושוב, חזר לציור, משרטט, מוסיף תו ומעטר.
הציור הושלם.

"יצירת פאר מיוחדת" אמר האבא "מרגש לראות את אריאל הקטן נחקק על גבי הציור עם תפיליו" הוסיף וסקר אותה מכל זווית.
מיכאל הביט על האיור , פניו נעשו חיוורות ודמעה קטנה לחלחה לו על הלחי
והחל מספר,
"עוד מאז היותי קטן, חיבבתי את תחום הציור, הייתי יושב שעות ומאייר לעצמי, משרטט וצובע
אך, לעולם לא חלמתי שאהיה אי פעם אומן מקצועי ומפורסם כל כך" אמר בנרגשות.

* * *

באחד מן הימים, כאשר סיימתי ציור שעבדתי עליו זמן רב, יצירה מקצועית ומדויקת של חומות ירושלים
כל הרואים הרעיפו בי אין סוף תשבחות ומילים מעצימות, שנתנו בי להרגיש גאה בעצמי .
כשסיימתי, הנחתי אותה בפינת השולחן .
אחי הקטן יאיר, שהגיח מהחדר עם כוס משקה ביד, נשען אל גבי השולחן בעודו מביט בציור, ובהבזק של רגע, שפך את המשקה על גבי הציור המרהיב שלי .
עמדתי כמוכה רעם, לא ידעתי את אשר על ליבי .
"הרסת לי את הציור" זעקתי לעבר יאיר.
"לא אוכל לסלוח לך" גערתי בו, כעסתי עליו מול כולם, והוספתי לו איזה דחיפה קלה
והוא... לא אמר מילה.
חלפו כמה ימים, לא הייתי מסוגל לסלוח לו, לא האמנתי איך הוא היה מסוגל להרוס במו ידיו יצירה שעמלתי עליה כה רבות
לו רק היה מתבונן מעט, וזה לא היה קורה, חשבתי.

מיכאל כחכח בגרונו, עצר לרגע, ופרץ בבכי
לגם מכוס המים והמשיך...

חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...
שבוע לפני כן, אני יושב בחדרי, מודד את העניבה שאלבש במיוחד ביום הבר מצווה
לפתע, צלצול הטלפון קטע את השקט.

המשך יבוא אי"ה

 

[3333ציפי]

איזה יופי! היטבת להכניס אותנו לאוירת הסטודיו של מיכאל (ממש מתאים לי השם הזה לצייר)
וברוכה הבאה לפורום!!
הסיפור יפיפה, למה לא תחת מקדם סיפור בהמשכים? מחכים לפרק הבא
הכתיבה מענינת, לא שגרתית, משלב חצי גבוה כזה.

אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.

מיכאל הצייר.

אישית, אוהבת שלא מצוין מי הדמות, מספיק לכתוב שֵם. רעד קל חלף בידיו של מיכאל.

הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.

סתם מענין, למה השתמשת במילה נחרט לגבי ציור של מכחול?
יכל להיות קל יותר להבנה אם היו קוראים לדמויות בשמות פחות זהים, מצידי יוסי ומיכאל, כי אולי העלילה תסתבך (ואולי לא) ואז אני יאבד את מי זה מיכאל ומי זה אריאל כי זה כל כך דומה

אחי הקטן יאיר, שהגיח מהחדר עם כוס משקה ביד, נשען אל גבי השולחן בעודו מביט בציור, ובהבזק של רגע, שפך את המשקה על גבי הציור המרהיב שלי .

חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...

קשה לי עם האיפיון של יאיר, נער כמעט בר מצוה שופך משקה על ציור? זה לא ממש תואם גיל. או שיש לו איזה קטע שלכן הוא ככה.

 

[קונקורד]

תודה רבה על הפרגון !
מקבלת את הביקורת על הכתיבה , חשבתי על זה ואתקן בעז"ה...

הסיפור יפיפה, למה לא תחת מקדם סיפור בהמשכים? מחכים לפרק הבא

התלבטתי על זה, ובסוף החלטתי לשים את זה תחת הכותרת הזו , מאחר ורוצה לקבל ביקורות .

קשה לי עם האיפיון של יאיר, נער כמעט בר מצוה שופך משקה על ציור? זה לא ממש תואם גיל. או שיש לו איזה קטע שלכן הוא ככה.

אכן , לא ניסחתי בצורה ברורה .
הכוונה שלי הייתה כמובן, שהוא שפך ללא שימת לב .
אשנה גם את זה בעז"ה.

 

[ליאורהA]

@קונקורד
דבר ראשון, ברוכה הבאה! רק עכשיו קראתי את הפרק, וכפי בקשתך

אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.

אכתוב כמה עניינים שעלו לי בעת הקריאה.
קודם כל, התוכן יפה והצלחת להעביר אותו וליצור עניין וציפייה להמשך. הפרק הראשון יצר שאלות שמצפות להתרה, דבר חשוב בסיפור בהמשכים.
מבחינת הכתיבה, היא טובה, כמו שכתבו כאן. אבל - יש משהו קצת מבולגן באיך שהסיפור כתוב. אנסה לצטט כמה דוגמאות כדי שיהיה יותר ברור.

הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.
נותרו מתיחת קווים בודדים לסיום הציור.
מיכאל טבל את המכחול בצבע השחור, אחז בו, והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו ,
הוא ניסה כמה שיותר להדמות אותם.
מידי פעם הגיח באנחה קלה, כשידיו קופאות, והלב כמין נחמץ
ושוב, חזר לציור, משרטט, מוסיף תו ומעטר.
הציור הושלם.

איך נותרו עוד קווים בודדים? הרי נשאר לו גם התפילין וגם עוד שרטוטים ועיטורים... אולי המשפט של הקווים בודדים צריך להגיע יותר לקראת סוף הפסקה, לפני המשפט האחרון?

חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...
שבוע לפני כן, אני יושב בחדרי, מודד את העניבה שאלבש במיוחד ביום הבר מצווה
לפתע, צלצול הטלפון קטע את השקט.

תחילת הקטע הוא הסיפור בזמן עבר של מיכאל, אך הוא מדבר בהווה ובסוף עובר לעבר. אולי כדאי לכתוב הכל בעבר, או רק להחליף את המילה 'קטע' ל'קוטע'. (לשמור כאן על זמן אחיד, במיוחד שהסיפור קופץ בין שני זמנים...)
כמו כן, מה הכוונה "שבוע לפני כן"? הרי לא נקבת בזמן מסויים, אלא רק שחלפו מספר שבועות. אם כן, את יכולה לכתוב "חלפו עוד מספר שבועות[...] ישבתי בחדרי[...]" בלי תחילת המשפט.

מיכאל [...] והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו

שנקנו לאריאל, לא למיכאל, כן?

מיכאל הביט על האיור , פניו נעשו חיוורות ודמעה קטנה לחלחה לו על הלחי
והחל מספר,

אולי כדאי שיתהו לפשר דמעותיו, ואז יספר, במקום שיתחיל לספר מיד. לפי איך שהצגת את הסיפור שמיכאל יספר, זה לא משהו שהוא ישמח לשתף כ"כ מהר...

זהו לביקורת, מקווה שלא הגזמתי. אם כן, את לא חייבת להתייחס...

החדר היה אפוף בריחות של צבעים, כל הקירות מלאים בציורי דיוקן, על אזנו של מיכאל נח המכחול.

התיאורים האלה מאוד מכניסים לאווירה, מעולה שהם נמצאים שם בתחילת הפרק!
עוד משהו, האורך של הפרק היה מדויק. לא ארוך מדי ולא קצר מדי, שאפו!
מחכה להמשך הפרקים!

 

[קונקורד]

איך נותרו עוד קווים בודדים? הרי נשאר לו גם התפילין וגם עוד שרטוטים ועיטורים... אולי המשפט של הקווים בודדים צריך להגיע יותר לקראת סוף הפסקה, לפני המשפט האחרון?

לא חושבת שיש צורך להיכנס כאן לשטיקים בציור, התכוונתי במתיחת קווים בודדים - נטו לתפילין. בכ"א זו היא החשיבה שלי...

תחילת הקטע הוא הסיפור בזמן עבר של מיכאל, אך הוא מדבר בהווה ובסוף עובר לעבר. אולי כדאי לכתוב הכל בעבר, או רק להחליף את המילה 'קטע' ל'קוטע'. (לשמור כאן על זמן אחיד, במיוחד שהסיפור קופץ בין שני זמנים...)
כמו כן, מה הכוונה "שבוע לפני כן"? הרי לא נקבת בזמן מסויים, אלא רק שחלפו מספר שבועות. אם כן, את יכולה לכתוב "חלפו עוד מספר שבועות[...] ישבתי בחדרי[...]" בלי תחילת המשפט.

אולי כדאי שיתהו לפשר דמעותיו, ואז יספר, במקום שיתחיל לספר מיד. לפי איך שהצגת את הסיפור שמיכאל יספר, זה לא משהו שהוא ישמח לשתף כ"כ מהר...

מסכימה איתך בהחלט, תודה רבה על הביקורת... אתקן א"ז בעז"ה.
אולי אעלה אח"כ את כל הפרקים יחד עם כל התיקונים , למי שיעניין אותו

זהו לביקורת, מקווה שלא הגזמתי. אם כן, את לא חייבת להתייחס...

מעולה שהערת, זה הייתה כוונתי, המטרה שלי להשתפשף ולהתקדם בכתיבה בעז"ה וכל הערה/ הארה כאן רק בונה!

התיאורים האלה מאוד מכניסים לאווירה, מעולה שהם נמצאים שם בתחילת הפרק!
עוד משהו, האורך של הפרק היה מדויק. לא ארוך מדי ולא קצר מדי, שאפו!
מחכה להמשך הפרקים!

תודה!
כיף לקבל פידבקים...

 

[קונקורד]

פרק ב' :

מיכאל הרים את השפופרת, פניו נעשו חיוורות, והפטיר ביבושת 'רפואה שלימה'.
הוא סיים את השיחה כשבני ובנו אריאל מביטים בו בהתעניינות.
'לא חשבתי שאצטרך להמשיך כך את הסיפור', אמר.
ובליטושים אחרונים לסיום הדיוקן החליט לשתף אותם.
"קיבלתי טלפון מאימי בקשר לאחי יאיר, אחי הקטן והאהוב".

* * *​

ימים ספורים לאחר בר המצווה שנחוגה ליאיר ברוב פאר והדר, הוא לא חש בטוב, בתחילה לא ייחסנו לכך כל חשיבות
אך כשהכאבים גברו, החלטנו להתייעץ עם רופאים מומחים ולאחר בדיקה כוללת, גילו שיאיר ל"ע חולה במחלה נדירה, אשר לא ידועה לה מרפא.
מאז לא משתי ממיטתו, ולא חלף שבוע שלא פקדתי אותו לפחות פעם אחת בבית החולים.
זו מחלה קשה, שאין בה כל שליטה, ראינו במצבו לא מעט עליות ומורדות.
מיכאל פרץ בבכי, ניגב את דמעותיו במטלית הבד שלו, והמשיך..

כעת הודיעה לי אמא שהמצב החמיר, והוא פונה למחלקת טיפול נמרץ לאחר הידרדרות במצבו.
בני משמש בכיסו ושלף את השטרות להגיש למיכאל על העבודה.
מיכאל אסף את המכחולים ,הוריד מעליו את הסינר והתארגן ליציאה.
"שכחת משהו" ? אמר לו בני ותפס אותו במפתן הדלת.
"אני שכחתי" ?? תמה מיכאל.
"שכחת לגבות ממני את התשלום בעבור הציור", אמר לו תוך כדי הגשת השטרות לידיו.
"אהה זה..." פלט מיכאל בזלזול, והדף את ידו של בני אחורה.
"היום לא אקח את דמי העבודה שלי, רק הבטיחו לי שתעתירו בעדו, וזה יהיה לזכותו, הוא יקר לי מאוד", הוסיף.

מיכאל יצא מהסטודיו, סהרורי ומתוח, התניע את רכבו ומיהר לבית החולים.
המחלקה הייתה הומה, רופאים עטויי לבן חשו לחדרי החולים, הוא עשה את דרכו לכיוון החדר, בעוד חולף על פניו ד"ר ועליו תג של מנהל מחלקת לב, שבמקרה תפס את עיניו וברגע קטן נפגשו עיניהם והעיפו מבט.
מיכאל נכנס לחדר, מביט ביאיר כשהוא שרוע על המיטה, מחובר למכשיר המוניטור.
ניגש אליו ונשק לו על מצחו.

המשך יבוא בעז"ה...

 

[קונקורד]

פרק ג' :

מיכאל ישב והביט ביאיר שעות ארוכות, מעביר במוחו את רגעי ילדותו והרגעים המשותפים שלהם יחד.

לפתע נכנס לחדר אח מהמחלקה "מצטער אך נגמרה שעת הביקורים" פנה אליו.

מיכאל ולא הרגיש במעט את השעות שחלפו להם ביעף מבלי משים, הוא הפנה את גוו לכוון הדלת, הוא רצה להישאר שם עוד קצת, לפחות עוד כמה רגעים, אך האח הקשוח לא הרפה ממנו והאיץ בו שוב ושוב כי עליו לעזוב את החדר ומיד.

מיכאל צעד עוד כמה צעדים לכוון היציאה , הפטיר "רפואה שלימה" ונטש את החדר .

שעת לילה מאוחרת, מיכאל כמו בכל יום עסוק במלאכתו עד לשעות הקטנות של הלילה, עוד הזמנה שנוספה לרשימה ועליו לסיימה תוך כשבוע,

סוף סוף סיים את היום המייגע, הוא נעל את חדר הסטודיו וצעד לכוון הבית כששקט שרר ברחוב, ורק הוא פוסע בשעה כה מאוחרת חזרה לביתו.

* * *​

חולפים מספר ימים, ותאריך בר המצווה של אריאל מתקרב.

מיכאל יושב לו שוב בסטודיו מעביר את אצבעותיו על ההזמנה החלקה, בעלת עיטור התפילין שאייר בעמל רב.

וזה מחזיר אותו במחשבות על יאיר, מה יהא עליו , האם הוא יצליח להתגבר על המחלה שפוגעת בו.

האם יחזור לחיות כאחד האדם, או שיישאר ל"ע חולה לנצח??!


בר המצווה של אריאל מתחילה ברוב פאר והדר, ברקע מנעימה מנגינה עריבה את אוזני כולם.

מיכאל נכנס אל האולם לבוש בחליפה יקרה, לרגע מרגיש לא קשור, לא שייך.

מרחוק רואה אותו אב החתן ומתקרב לעברו , "תודה שאתה כאן, לשמוח אתנו" אמר ר' בני שיחי' כשמקבל אותו בשמחה.

בעוברו הוא מציג אותו לשאר בני במשפחה, אחד הנוכחים היה נראה לו מעט מוכר.

לפתע נזכר במנהל המחלקה מהבי"ח שיאיר מאושפז ומיד שקעו לשיחה עמוקה.

"מה הקשר של כבודו לאירוע", שאל הד"ר שהזדהה כמשה עפרוני.

"אני אהה..." גמגם מעט מיכאל, "ידיד של בני" המשיך.

פנה ד"ר משה לבני "לא ידעתי על קיומו של חבר כמיכאל הן אנו חברי ילדות ועברנו כה הרבה ביחד ולא יצא לי לראות אתכם יחד"

"נכון, אתה צודק" אמר בני,

"את מיכאל הכרתי רק לפני כשבועיים, מיכאל עוסק לפרנסתו בציור והגעתי אליו עבור האיור של ההזמנה ואז נחשפתי לדמותו המרתקת וסיפור חייו המפעים"

מיכאל הוסיף בכאב על פרטי המקרה המצער שעובר על יאיר, שאין תרופה למחלתו...

"למה אין?" הוסיף הד"ר והותיר את מיכאל פעור פה.

המשך יבוא אי"ה...