איור לספר "ירמיה שאהב להשתולל"

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אולי אפשר לנהל דיון מקצועי נטול אמוציות?
לא היה פה אחד שלא התלהב מהסגנון החדש,
אני חושבת שמזמן לא היה פה אשכול נלהב כמו האשכול הקודם שהעלה הצייר המוכשר.
הווי אומר שאנשים לא נרתעו מהשונה ומהאחר,
הלא גם שם הדמויות אינן קיטשיות או תכולות עיניים וארוכות ריסים...
בציור הזה האהדה הונמכה במחצית, ויש לך סיבה רגשית טובה,
אפשר להעלב בשמו של הצייר ולהגן על היצירה שלו בשם הנאום (הצודק) של - סוף סוף משהו אחר, אל תקלקלו,
ואפשר גם לקבל את הביקורת כמות שהיא - שונה זה יפה, וזו לא הבעיה של הציור הזה,
הציור הזה לא גורם לצופה להתחבר אליו - בגלל שהוא יוצר דחייה.
אם יש כמה אנשים שאומרים שזה מבעית - זה משהו שכדאי להתייחס אליו, גם אם הוא לא נחמד לשמיעה..
ובכל מקרה, ציור שמעורר דיון ולא מאפשר לעבור עליו באדישות - זה דבר מחמיא.
כשמישהו מעלה ציור ורואים שהוא לא בדיוק הצייר הבא של הדור, מעדיפים לא להעיר בכלל, או לא להגיב בכלל, או להגיב משהו פושר כזה מסוג: יפה, יש פוטנציאל.
כך שדיון כזה הוא בבחינת מחמאה וקידום מקצועי, ואני מקווה שפותח האשכול לא נפגע מדברי חלילה.

את באה מהנחה שהציור יוצר דחייה אצל כולם.
אני חושב שהציור יוצר דחייה אצל חלק מסויים מהאנשים.
לחלק מסויים הוא יוצר חיבור חזק מאד.
(ממש כמו נובלס - אפשר לשנוא אותה, אפשר לאהוב אותה, אבל אי אפשר להתעלם)
ואת החיבור הזה לא תוכלי למנוע ממי שאוהב אותו.
אני לא 'מאשים' אותך שאת מונעת, אבל התוכן של הדברים שלך אומר לציירים לעצור, לבדוק בפורום האם כל ציור שהם מציירים עומד בקריטריון החיבור של הילדים, ואז להמשיך לצייר.
לדעתי התהליך אמור להיות הפוך, כי חיבור לדמות ולסגנון זה לא דבר מולד, אלא דבר נרכש. אם אני אנסה לערוך רשימה של כל האנשים שיוצרים חיבור למראה של עצמם, אנשים שהפכו לאייקונים, והדמות שלהם נתלית בחדרי אורחים של אנשים עשירים ומרגיזים, תוכלי למנות בתוכם את איברהים לינקולן - בינינו הוא נראה כמו קוף. אלברט איינשטיין - נראה כמו כלב רטוב. בוב מארלי - נראה כמו מסומם מתחנה מרכזית הישנה בתל אביב.
אבל אנשים התחברו לדמויות הללו, ומכיוון שכך הם מוצאים את התווים היפים והנסתרים שלהם, אבל כל זה רק אחרי שבעצם הם 'קראו את הסיפור שלהם'.

למשל אני.
לפני מספר שבועות העליתי כאן תמונת פרופיל שלי.
הנה היא.
צפה בקובץ המצורף 208724
וקיבלתי תגובות לא נעימות במיוחד.
ממי?
רק ממי שלא מכיר אותי, ניקים חדשים וכדומה, שלא נפגשתי איתם בשום צומת, וזאת בערך התגובה השניה שהם כותבים בפורום.
מי שמכיר אותי, לא פיתח סלידה מהתמונה (או לפחות לא אמר את זה בקול), חלקם החמיאו לי עליה.
למרות שלדעתי אפילו מי שלא מכיר אותי יכול להנות ממנה.
מה שאומר לדעתי שהחיבור נוצר מהסיפור + הויזואל
המדידה של הויזואל יכולה להיעשות רק אחרי ההתחברות למה שעומד מאחורי הדמות.

 

[שירי כהן]

אני בונה את ההנחה שלי על כמות התודות המועטה ביחס לאשכול הקודם של אותו אומן בדיוק,
ועל התגובות הנוספות -
ייתכן שיש אנשים שיתחברו לזה, קשה לי להאמין שילד יתחבר לזה.
ממש כמו שאולי חבר שלך החמיא לך על תמונת הפרופיל,
אבל כל ילד (שאני מכירה) ייבעת מזה ויסית את המבט.
ואני לא רואה השוואה לדמויות שאצל האנשים העשירים והמרגיזים.

 

[שאול יצחק]

ואני מקווה שפותח האשכול לא נפגע מדברי חלילה.

ח"ו.
אדרבא, כתבתי למעלה זה טוב לראות את התגובות,
דעת הקהל זה חלק חשוב במקצוע הזה.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אני בונה את ההנחה שלי על כמות התודות המועטה ביחס לאשכול הקודם של אותו אומן בדיוק,
ועל התגובות הנוספות -
ייתכן שיש אנשים שיתחברו לזה, קשה לי להאמין שילד יתחבר לזה.
ממש כמו שאולי חבר שלך החמיא לך על תמונת הפרופיל,
אבל כל ילד (שאני מכירה) ייבעת מזה ויסית את המבט.
ואני לא רואה השוואה לדמויות שאצל האנשים העשירים והמרגיזים.

הילדים שלי מאוד אהבו...
הסיבה שאת לא רואה את הדמיון, זה בגלל שאני לא אייקון...

 

[מוטי הלר]

מעניין.....

 

[mig]

לדעתי הבעיה כאן היא לא האיור,
אלא הגודל האדיר ע"פ המסך.

תקטין את התמונה ותעלה אותה שוב - זה יסתדר...

 

[סא איור]

"ממש מפחיד" ? עד כדי כך?
אם כך טוב שהראיתי לכם את זה,
לא הייתי מעלה על דעתי שיש פה משהו מפחיד. תודה על התגובות.
(בעיניי הוא ממש חמוד, רק לא החמוד הסטנדרטי, אלא חמוד מסוג , אממ, חדש. למגזר. מה גם שפה הוא בשיא ההתלהבות של ההשתוללות שלו. כשהוא בהבעה רגילה והעיניים חוזרות לגודל רגיל והפה סגור גם הוא בוודאי החמוד הסטנדרטי, אבל חשוב לדעת שיש מי שרואה פה משהו מפחיד. )

לא עד כדי כך.
מדברך הבנתי שהדמות היא לספר המיועד לילדים.
הדמות , רק אם תעבור קצת, "טיפול" כמו שpr ציינה בטוב טעם[ שינים חסרות, בסדר- אבל לא "שיני כריש מרוטשות"] לדוג'- תהיה עדיין תחת ההגדרה שלך של: מהשהו שונה ולא סטנדרתי כמו...
אבל לא תגרום לדחיה.
אכן דיסני עושים עבודה יפה, ורואים בהחלט את ההשפעה שלהם על כמה אומנים- אבל חשוב לנו לא לשכח שבעבודה שלנו יש שליחות- לשמור על טוהר ילדינו.
וכמו שיש ענין של השפעה על הנפש בתת מודע[כעין-לא להסתכל בפני רשע] כך בהחלט יש השפעה על אופי הדמות שהילד רואה.
תקחו מדיסני את המקצועיות אבל אל תוותרו על הנשמה.
כל זה נכתב מתוך הערכה ליצירות האמן, ולתועלתו.ולתועלת כולנו.[ וההתיחסות בתגובה שלי היא לכל התגובות , לא אליך ספציפית.]

 

[אבימי]

אחרי הכבוד הראוי לדעה שיש לנו כציירים שליחות לשמור על טוהר ילדנו,
הבעיה שמציקה מאוד באמת ובתמים לכל מושך עט היא,
שבשם ההגבלה הנאצלת, לשמור על הטוהר, ישנם אמנים\יות שחושבים שטוהר זה דמויות פלסטיקיות, אידיליות בקנה מידה מגוחך, קפואות הבעה ונאיביות להדהים.
(ח"ו לא מצביע על מישהו ספציפי ובוודאי לא על הרבנית סא, המוכשרת להפליא)
ויותר מכך, כשאמן מבטא את נקודת המבט שלו על ילדים, הוא זוכה להערות סולדות ומרגיזות רק בגלל שמה שהתרגלנו לצרוך, לדאבוננו, הוא עבודות נפסדות וחסרות חיות וכשרון.

אני חושב שראוי לשאוף לאטמוספרה גבוהה וחינוכית בספרים שאנו מציירים.
אבל לא על בצורה של אטימות לחידוש, אלא של השתדרגות ופיתוח הכשרון להגשה ויצירה.

אף אחד לא אומר שזה קל! לשלב טוהר ומציאותיות, בכשרון ובגישה שמעוררת הזדהות עם הילד, זה קשה, ומורכב מאוד!
לפיכך, אנחנו לא צריכים לעודד קיפאון וגמלוניות אלא מצוינות ויצירתיות כבירה. עד כדי כך כבירה, שנוכל לשלב טוהר ורוחניות, באיורים חיים ומעוררי הזדהות חזקה.

 

[chyz]

לדעתי הבעיה כאן היא לא האיור,
אלא הגודל האדיר ע"פ המסך.

תקטין את התמונה ותעלה אותה שוב - זה יסתדר...

עזר?? (אשכול מרתק)

 

[1ֹ_RACHEL]

עזר?? (אשכול מרתק)

עזר מאד,
עכשיו רואים עוד יותר טוב את כל היופי העוצמתי.

 

[שירי כהן]

עזר?? (אשכול מרתק)

לי לא, זה רק חדד את מה שהרגשתי קודם.

ויותר מכך, כשאמן מבטא את נקודת המבט שלו על ילדים, הוא זוכה להערות סולדות ומרגיזות רק בגלל שמה שהתרגלנו לצרוך, לדאבוננו, הוא עבודות נפסדות וחסרות חיות וכשרון.

עכשיו זה באמת מרגיז
למה ביקורת זה 'הערות סולדות ומרגיזות'?
חבל שדיון כל כך חיוני ייעצר מרצון לשמירת הסטריליות.
אפילו כבודו המצייר כתב שהוא מעונין.

יש פה יכולת ביטוי אחרת, מקורית, מרתקת.
הנסיון לחפות על המגרעת שבציור הזה רק מוזילות את כשרונו הגדול של האומן,
שיכול וודאי וללא ספק ליצור דמויות שהן גם אחרות מאד, גם לא קיטשיות, גם מביאות את הצדדים הפחות מושלמים,
וגם מתחברות ללב באופן חיובי.
פרוע ומופרע באופן חינני.

 

[אבימי]

לי לא, זה רק חדד את מה שהרגשתי קודם.



עכשיו זה באמת מרגיז
למה ביקורת זה 'הערות סולדות ומרגיזות'?
חבל שדיון כל כך חיוני ייעצר מרצון לשמירת הסטריליות.
אפילו כבודו המצייר כתב שהוא מעונין.

יש פה יכולת ביטוי אחרת, מקורית, מרתקת.
הנסיון לחפות על המגרעת שבציור הזה רק מוזילות את כשרונו הגדול של האומן,
שיכול וודאי וללא ספק ליצור דמויות שהן גם אחרות מאד, גם לא קיטשיות, גם מביאות את הצדדים הפחות מושלמים,
וגם מתחברות ללב באופן חיובי.
פרוע ומופרע באופן חינני.

באשכול הנוכחי כולם אהובים ברורים ולא מרגיזים בכלל.
ובמקרה, הביקורת שלך היא הגיונית שקולה ומעניינת.
אני מדבר על סמפטום השלילה האוטומאטית מדברים חדשים ושונים. שישנו. אוהו ישנו, אי אפשר לטמון את הראש בחול.

ברור שביקורת היא משובחת!

אין כוחנו אלא ביכולת ההשתפרות שלנו.

אבל זהו, שלומר, "הוא לא משהו שאראה לילדי" וכו', זה לא ביקורת. זה השקפת עולם.
לא רלוונטית כי הוא זה לדיון על ציור. זה תגובות מהסוג המדכא, לא מהסוג המפתח יצירתיות.
ולמה? כי אנשים יפסיקו לנסות להיות יצירתיים ויתאמצו לצייר חייזרים אוטופיים ותלושים מהמציאות בסגנון ילדי חמד בלונדיניים וענקי אישון.
אפשר להביע ביקורת - ברור.
צריך לעשות זאת עם שכל.

דרך אגב, לא הבעתי בכלל את דעתי על היצירה לטוב או לרע. אולי אני חושב שהיא שלילית. לא החלטתי. אבל חשתי צורך להביע מאחה על ביקורת שמדכאת יצירתיות.

 

[שירי כהן]

תחושתי היא שמיציתי את מה שניסיתי לומר, בתקווה שהובנתי
וגם שמוע שמעתי את הדעות האחרות והמענינות.
רק שים לב ש'חייזרים אוטופיים ותלושים מהמציאות' זו גם נקיטת עמדה ולא ביקורת ענינית.

 

[אבימי]

גם אנכי חש מיצוי.
תודה על השיח המרתק והפורה.

דרך אגב, נראה לי שלומר על צורה מסוימת לאייר ילדים שהם
"חייזרים אוטופיים ותלושים מהמציאות", זהו יותר תיאור יבש ועתונאי, מאשר ביקורת ענינית.

 

[שאול יצחק]

זמן להסברים

אולי הגיע הזמן להסביר קצת,

המחשבה מאחורי עיצוב הדמות של ירמיה, וגם באופן כתיבת הסיפור (שעוד לא קראתם, וגם היא, אני מודה, קצת מחודשת. ולדעתי - מחודשת לטובה), איך לגרום גם לילד הקורא את הספר , להסכים שאומנם יש השתוללות שהיא בריאה (ובזה כל ילד בריא לא צריך שכנוע, אלא רק למצוא הסכמה שיקבלו אותו שהוא אוהב קצת להשתולל, ובזה קנית את האמון שלו שאתה לא נגדו. מרגלא בפי להגיד לילדים שלי כשהם מגזימים, משפטים כגון 'אפ! אפ! אני מרשה להשתולל! אבל במרפסת'), בכל אופן, חזרה לעניין- המחשבה מאחורי עיצוב הדמות של ירמיה, וגם באופן כתיבת הסיפור, היתה איך לגרום גם לילד הקורא את הספר , להבין שאומנם מותר לשמוח ולהשתולל קצת, אבל שיסכים ויבין מעצמו שההשתוללות צריכה לבוא עם גבול, ושירגיש איך ההשתוללות של הירמיה הזה כבר עוברת את הגבול . לכן העיצוב של הדמות הוא קצת מעבר לגבול שיכול למצוא חן והזדהות אצל הילד הקורא, להביא אותו לסלידה קצת , אבל להשאר חביב, ובהתפתחות העלילה גם הילד הקורא כבר מבין את הקלקול של ההשתוללות המוגזמת.

אבל סתם ככה, אם כבר התעניינתם בנושא מעניין, הייתי רוצה לשתף אתכם קצת בדעתי העניה, וקצת להרחיב.
נדמה לי שמשהו השתבש בכל הנוגע לאיך מחנכים, בספרים, בתכנים,
כאילו אם נראה לילדים רק את מוצי החמודון הולך עם בלון בון בון, כן?, אז הוא ילמד להיות ילד טוב כמו מוצי, וגם הוא מהיום ילך רק עם חתלתולון על קשתות בענן.
נדמה לי שזה לא הולך ככה,
אדרבא, כשהוא סוגר את הספר וחוזר לחיים האמיתיים, ופתאום רואה את אחותו נוסעת בבימבה שלו, הוא רץ לחטוף לה את הבימבה בלי לחשוב פעמיים, וממוצי החמודון לא נשאר זכר. כי זה לא קשור לחיים שלו בכלל.
נהיה סגנון כזה כללי, שצריך רק להראות את הטוב והנקי בלבד,
והדבר הזה חוזר על עצמו בהרבה מאוד רבדים של המגזר, חלקם מוצדקים מעט,
וזה מתלבש כאילו זה היראת שמים ודרך התורה, ואדרבא מצווה לגנות כל דבר שסוטה מהדרך הזאת,

אבל לעניות דעתי ההפך הוא הנכון, אין זו דרכה של התורה כלל.
אלא המצאה חדשה של העולם במאה שנה האחרונות, בערך.

התורה לעומת זאת, פותחת מיד עם הכישלון של עץ הדעת, נולדים שני בנים מיד אחד רוצח את השני, שניה אח"כ כולם חוטאים מאוד והשם משמיד במבול את כל האנושות חוץ מנח, וכן הלאה וכן הלאה, בנביאים וכתובים ,ובמדרשים .
ומה מדגישים לנו חז"ל הכי הרבה? לאיזה כשלונות מביאה הגאווה, רדיפת הכבוד, הקנאה, התאווה וכו', בקיצור מדגישים את הרע הרבה מאוד.
ולמה זה, כי כתוב , אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם,
זאת אומרת, אם תתן לו לחוות את הכישלון של מידה מגונה פלונית, הוא פתאום תופס שזה באמת לא טוב.
אם רוצים להדגיש למישהו "אור" מסויים שהוא עדיין לא קלט, מקיימים מה שאמר שלמה המלך יתרון האור מן- החושך, ומציירים לו את החושך הרלוונטי לאותו אור, הכישלון למשל, ואז הוא קולט אה! באמת האור הזה שאתה מדבר עליו הוא טוב מאוד.כי בלי זה זה חושך.
הנושא הזה מאוד עדין,
וכמובן שאפשר ללכת עם מה שאמרתי פה ולהגיע לטעויות חמורות בחינוך,
ואם זה מה שהבנתם אז זה לא מה שהתכוונתי. בכלל. ואולי אסור לדבר כאלה דברים לפני קהל רחב.

לסיום,
העולם הזה, הוא מעורב טוב ורע, וכתוב בספרים שרובו רע (כן כן)
ואם אתה מסתיר מהילד את הרע ומצייר לו רק את הטוב,
ציירת לו משהו שזה לא העולם שלו, ואתה לא אמין בעיניו,
או במילים שלו אם הוא היה יודע להגיד אותם: "הם לא באמת מבינים אותי"
כי הוא חי בעולם כזה שכן בא לו לדחוף את ריבקי מהבימבה,
ואם אתה מספר לו על מוצי החמודון זה לא יותר מבידור חביב.

אבל אם אתה מציג לו את הדחף לדחוף מבימבות, למשל, ולחטוף ולהשתולל וכו'
וגורם לו להסכים שזה לא דבר טוב,
זה עולם אחר לגמרי. עשית משהו בחינוך. פעם הבאה שהוא ירצה לדחוף מהבימבה, יש מצב שהוא ייזכר בהסכמות שהגעת איתו בספר, ולא ידחוף מהבימבה. או רק ידחוף חלש.
הנושא הזה עמוק מאוד ורחב, ואי אפשר לעייף את החבר'ה,
לכן אסיים בבחי' תן לחכם ויחכם עוד, להקיש מעניין לעניין להבין עד כמה הנושא הזה קשור לעומק ולרוחב בהרבה דברים שקורים אצלנו,
ואם זכיתי להחכים מישהו, או לגרום למחשבה,
יהיה זה שכרי.
עד כאן בינתיים.

 

[מוטי הלר]

לחמם פופקורן??

נראה שזה הולך להיות ארוך הדיון

 

[yaakovh]

לסיכום: צייר מוכשר מאד. צבעים נפלאים. אומנות במיטבה. חדש במגזר זה תמיד מעולה!
מי שלא יפה בעיניו ונרתע משניים שובבות ורוצה רק ילדים וקטוריים עם פנים בנאליות שלא יקנה.
ושהצייר יעשה לעצמו את הדין והחשבון מה מוׁכר ולא לא מוׂכר... ונאמר אמן.
בעייני עדיף ציורים יפים כאלה עם סגנון שונה מאשר ציורים מזעזעים ומועתקים שמצויירים לנצח כמו המורה לציור ולא יוצרים שום דבר חדש. וד"ל
ונאמר אמן.

 

[רחלים]

שאול יצחק.
אמרת דברים מחכימים מאד.
הבנתי והפנמתי וגם דיי קיבלתי, במינון.

 

[סיפי]

אשכול מדהים ומחכים. בפרט תגובה מספר 35 של שאול יצחק (הרב? לא?!)
אשרינו שאלו האמנים שלנו!
תודה לכולכם, להתראות בדיון הפורה הבא...
הא... גם הפופקורן היה חמים ובדיוק במקום...

 

[שירי כהן]

היה לנו דיון מענין על זה בפורום סופרות, אותו נושא - רק באמנות הכתיבה.
הגעתי עם דעה אחת, יצאתי עם שלוש...
נושא מורכב ועדין מאד.