שיר איזהו השיר #8 - ארומה

[דיונון]

כששותים יין מקובל להקיש את הכוסות זו בזו.
ויש לכך הסבר מרתק!
שתיית היין מגרה ארבעה מתוך חמשת החושים שלנו -
צבעו העמוק של היין מספק את חוש הראייה.
כמובן, חוש הטעם.
חוש הריח מתענג גם הוא.
והיד אוחזת בכוס ומגלגלת...
מי קופח?
חוש השמיעה.
ולכן מקישים את הכוסות

ואיך כל זה קשור לשירה?
תכף...
ישנם שירים שעוטפים את הקורא בתחושה,
מעין הזיה נעימה.
כביכול הוא נמצא ממש שם,
נוגע במחזה המהפנט.
אקרא לזה - 'ארומה'.
שיר עם 'ארומה'.

ספוילר: הנה דוגמה מ'שלנו' כל הכבוד!

@.Ana / אתגר איזהו השיר #7 - דימויים

תיבות גמא
של נשמות
משוטטות בנילוס
הרדום,
מצופות מבחוץ
ומבפנים
מסך אטום,
אור קורן
מסתתר
מפני כל היקום
בעיקולי הנהר.

ורק צריך
שמישהו אחד
יגבר על המרחק
באמונה פשוטה
יושיט את היד
שתתארך
עד שתגיע אל הנער
הבוכה
את כאביו
ובחמלה ימשהו
מאפלת הצער.

באתגר הנוכחי יש לכתוב 'שיר ארומטי'.
לדעתי, אחת הדרכים לכתוב שיר כזה היא ע"י שימוש בחושים -
תיאור לירי של ריחות טעמים וצלילים שמלוים את תוכן השיר.
להריח את הקפה,
לשמוע את שקשוק הרכבות,
לראות את הנהר...
לא מוכרחים להשתמש בעצה הזו, זה רק טיפ.

ספוילר: דוגמה

בית אבי / חיים חפר

מקצווי אותה שכונה דרומית
בית אבי חוזר אל חלומי
עם שעות יפות של חסד
והקיץ במרפסת
בית אבי חוזר אל חלומי

שם עומד הוא בין הדוכנים
בענן ענוג של תבלינים
בין שקים על המדרכת
שמהם הביא פת לחם
שם עומד הוא בין הדוכנים

בית אבי יושב אל השלחן
בין ימים של חול ויום של חג
בתפילות של בין ערביים
על הלחם על הבית
בית אבי יושב אל השלחן

כן הנה בית אבי יושב אל השלחן
הנה הוא בית אבי עומד עדיין שם

ואבי עומד עדיין שם
אך ללא בניו ובלי יורשיו
ואני זוכר עדיין
ריח תבלינים וקיץ
בית אבי עומד עדיין שם

אז מעכשיו יש לכם חודש לשכר את רוחנו,
לקחת אותנו למקום אחר,
נופים אחרים.
מי שיצליח - זו קודם כל אמנות אמיתית.

ארומו!
וכל המרבה הרי זה משובח.

כאן הנספח אם בכל זאת יש משהו לדברר עליו.

 

[הזדמנות]

אין לו ליקום אלא
מראה בצללים
של שחור ולבן
מגע הקור על העור
צליל בכייתי הדק
חמימות החיבוק
מתיקות החלב
ניחוח ההתחדשות
טעם גן עדן שאבד
וכל החיים לפני
על מנת להשיבו

 

[הזדמנות]

המיית פסיעות
רגליים על
מרצפת
וברציף תקתוק
שעון דייקן
מסת בני אנוש
אל הפתחים
נוהרת
נופים חולפים
ומתמזגים אל
תוך עצמם
קרקוש עגלת
התופינים
דגדוג ריחם
המפתה-
קפה ומאפה

כמעט כבר שם
הקשיבו לקולו
הרם של
הקריין:
"לא לשכוח
חפצים" ו-
"סבידור מרכז"
ולמחר שוב
ינהרו המון
בתוך מירוץ
העכברים
כאילו לא
חלפה אך
יממה אחת

 

[g]

קרניים זהובות
הסתוללו סביבות
שלוש חיטות

ממערב בא ענן וחושך
נישא על רוח וסער

דממה שם נהיתה
שקט השתרר
מה עלינו שורר

עברו ימים
והחושך נשאר
שאלו הם
האם חינינו סר

ובהמשך הענן התעבה
כשהחושך עוד היה
וכוכב וסהר לא נראה

ובליבם חשבו
האלינו התכוון המשורר
העל לילינו הוא שורר
שלא נראה לנו השער

שלא בא זמן
עלות השחר

 

[meme]

כשכוחות הבוגדים מרימים את ראשם אל על מעל ההרים
וניפוץ האכזבה מופץ בהד ופוקח עיני נרדמים
הרעש מחריש גם כל רואה בחציי עיניים
וחרש גם שומע את קול החיוכים בפני מושלי הביניים

ואנשים חכמים אז כמוני כמותך ירימו ידיהם לשמים
והאוזן תרגיש בכוחה הרפה או אז את חרוק השיניים
האינטרסים יגברו ביום ובליל על אלו שבישרתם מחזיקים
והבושה תמלא כל ישר הלבב תצלול במעמקים

גם ריב ומדון וערבוביה ימלאו עיניי ההמונים
רק שללחם לא רעבו כל אותם הטירונים
שברגל גסה או אז ידרסו את כל מבקשי הרחמים
וכל ריח שבפינו יזכיר לאדון אנו מייחלים

במהרה בימינו אמן

 

[הנף מקלדת]

נוֹתֵן עֵינִי בַּדֶּלֶת צוֹפֶה פְּנֵי שָׁעוֹן
מַרְחִיק מַבָּט
מֵהַקִּירוֹת הַסּוֹבְבוֹת, הַסּוֹגְרוֹת

הַכְּתוֹבוֹת שֶׁעַל הַקִּיר
מַדָּפִים שֶׁיּוֹצְרִים אֲרוֹנוֹת
עוֹמְדִים כְּרוּכִים מִשְׁתַּחֲוִים עֲרֵמוֹת
דּוֹרוֹת דּוֹרוֹת
שְׁבָרִים וְלוּחוֹת
שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת
תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל אוֹתִיּוֹת

כָּל חֶפְצָם
רַק חוּט שֶׁל קֶשֶׁר
עִם עֵינַי

וְרֵיחָם לֹא מְשַׁקֵּר, מְשַׁכֵּר
מָלֵא רֵיחַ עֵץ מָלֵא
נִיחוֹחַ נְיָר, קַמְצוּץ אָבָק

בְּמַדָּף מְמֹרָק
מַמְתִּינִים לְתוֹרָם
הַסְּפָרִים הַחֲדָשִׁים יָצְאוּ נִצָּבִים
עִם מַבָּט שֶׁל סִפּוּק וְצִפִּיָּה
שֶׁיְּדַבֵּק בָּהֶם הָרֵיחַ

אָז כְּשֶׁנִּכְתְּבוּ
כְּשֶׁקִּבְּלוּ מַבָּט מֵהַקִּירוֹת
הֶחֱזִירוּ מַבָּט נָחוּשׁ

אֲבָל אֲנִי
נוֹתֵן עֵינִי בַּדֶּלֶת

 

[.Ana]

מתי נפסיק לשפוט?

עטופים
בגלימות השחורות
חבושים
בפאות אפורות
מתכסים
בפנים חמורות,
חורצים גורלות
בפטיש.

והס משליכים באולם
הכל מחכים לדברם
קטגור, סנגור ופרשן
יתנו חותמות לפסק דין.

ודלתיים סגורות של הלב
מסתירות את האיש הבודד
את דמעותיו הזולגות בכאב
כמו דמו שהותר ברבים.

עטופים
באצטלות כוזבות
חבושים
בחבלי דמיונות
מתכסים
במילים הריקות,
מה עם הלב
המרגיש?

 

[ש. צ. וינמן]

הַסִּפּוּר,
שֶׁלֹּא אֲסַפֵּר אַף פַּעַם,
גָּדוֹל, מַפְעִים, מָלֵא טַעַם.
וּטְמוּנִים בּוֹ,
זַרְעֵי תָּגִים וְאוֹתִיּוֹת.
וּמַחְשָׁבוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת.
אִם אֲסַפְּרוֹ וְלֹא אֶנְצֹר
- כְּנָפַיִם לְמִלִּים אֶקְשֹׁר,
אֲזַי לֹא סִפּוּרֵי הוּא זֶה,
אֶלָּא
צְלָלִים מְחוֹלְלִים,
בַּמָּה וּמַחֲזֶה.

 

[ש. צ. וינמן]

מְכוּנָס
אָדָם
חֲבוּק
אֶל תּוֹכוֹ
כְּמוֹ גֹּלֶם.

רָךְ,
עֲנוֹג,
סָפוּן וּמֳגַּן
בְּחַדְרֵי דִּמְיוֹנוֹ.

וּלְעֵת
יִתְחַשְׁלּוּ
כַּנְפֵי רוּחוֹ,
יִשָּׁבְּרוּ
מוֹסְרוֹתָיו,
וּצְלִיפַת רוּחוֹת
תַּקִּיפוֹ,

יֵצֵא מִמֵּיצַר
לָאָבִיב,
וְיִטְעָם צוּף פְּרָחִים.

 

[קוביד]

מטייל,
בחוף הים,
נושם את
האוושה.

מדשדש,
בחול זהוב,
מתמכר אל
התחושה.

מביט,
אל הגלים,
מרדף בלי
תכלה.

מתבונן,
בין גרגירים,
בצדפה שפה
חדלה.

ממשש,
רטוב מלוח,
מעלה את
הדמעה.

שואף,
מלא ריאות,
אוירה שכה
כמהה.

והוא...

לוחש לי
המון סודות,
אוזן לא
שמעה.

המון
תקוות
שפה נשבו

גלים
של
אכזבות.

המון
תחושות
שפה חוו

גולשים
אל
תהומות.

ויום אחד

תראה אותי
רוכן אל
האוושה.

אל נא
תשאל אותי

כי
אוזן
לא שמעה...

 

[שיילה]

בעולם רועש,
לחוץ ורדוף,
כמו נהר גועש,
מול גומא שדוף.

יש עין לסערה,
נקודת שקט,
כלובן שערה,
ככרוכיה שותקת.

בפורום כתבים,
בברית – מילה.
אסופי קטבים,
עטויים הילה.

באבחת קולמוס,
הנוצה נשחקת,
כשנולד פולמוס,
והתגובה נמחקת.

 

[ביזנסטורי - אילה]

חדר אוכל די קטן
רעש, המולה
סבא, סבתא, נכדים
משפחה גדולה.
התכנסו ובאו
מכל קצוות מֶרְכָּז
להתאחדות - אחים
שֶבֱת\ט מופז.

על הבלעך הונח מִבְּעוד
טשולנט - חמין חמים
על השיש תלוליות
של אוסף טעמים.
טביעות שחורות של נעל
רוח צְפון - חוֹלית.
יתוש ברשת
על הקיר - שממית.

פזמון:
הם לא וויתרו אף פעם
לא יוותרו עכשיו
שבת של עונג - טעם
אינה מוֹתַר לשווא.
נכון, חלמו על סטייל
נכון, הם לא קיבלו.
אך זה מה יש
ואל תתלוננו!

הם יוצאים אל החצר,
קוצים ודרדרים.
נכנסים אל המבוא,
אבק וגם כתמים.
מתיישבים על כתר (CETER),
ולנופלים תקומה.
הערסל הוא ז"ל-
ודי לחכימא.

חלות טריות של דודה רות
נחמה פורתא.
ארטיקים וגלידה תות
והריצפה דביקה.
דוד שימע'ון ודוד מוישה
הסתערו על הר
רציתם לבנים או שחורים?
כלום לא נשאר!

פזמון:
הם לא וויתרו אף פעם
לא יוותרו עכשיו
שבת של עונג - טעם
אינה מוֹתַר לשווא.
נכון, חלמו על סטייל
נכון, הם לא קיבלו.
אך זה מה יש
ואל תתלוננו!

ובמוצאי שבת
בקושי נפרדים
טפיחות שכם הדדיות
וביי לילדים.
רק הרחק מעבר,
בבית המוגן,
נועלים את הדלת
מדליקים מזגן.

שמע אישי, היה מקסים
אין מה להכחיש
חוויה לילדים,
מקום טוב ונגיש.
אבל דבר אחד,
תשמע וגם תפנים
על השיר הזה-
אנחנו לא חוזרים!

 

[ליאורהA]

ב"ה.

כאן בשדה אשר ברכו השם
עם כפיים מאודמות-עמל
כלֵי עבודה שחומי אדמת קודש
באהבתו אף עץ לא קמל.

שולף מהארגז פרי ירוק עד
מלטף באהבה, ברינה
רוח נושבת, אליו מקריבה
רעננות של פירות אמונה.

השמש קודחת על העצים
עסיס הפירות קרניה מסווה
נושם אוויר חמצמץ של פרידה
בחשש וציפייה של מצווה.

עובד זר, שבע עבודה ושמש
עוקף פרי שצנח לאדמה
אך הוא חוזר ומרים ומביט
ואז שומט אותו שוב בדממה.

שנה חדשה פורשת שלום
שנת השבע, שנת-שבת טהורה
פושט בגדיו ולובש מחלצות
ומתיישב לעמול - בתורה.

 

[.Ana]

גם דלת עקומה
פותחת פתח
ואפשר לעבור דרכה,
להיכנס ולצאת
ולנוע.

 

[שיילה]

בֵּין הַיְּצָרִים כְּלוּאִים, שְׁדוּפִים,

מְצִיצִים בֵּין חֲרַכִּים, נֶחְפָּזִים.

רְעֵבִים, צְמֵאִים, מַחְסָנֵינוּ שְׂרוּפִים,

נֶאֱבָקִים בְּבִרְיוֹנִים, בְּמִתְחַזִּים.

מֵתִים בַּחֵיק אַהֲבָתֵנוּ, עֲטוּפִים.



וְהִנֵּה יָמִים בָּאִים, חֵילוֹת עַזִּים,

בּוֹקְעִים הַחוֹמוֹת, מַרְחִיקִים חֲנֵפִים.

לֹא נִרְעָב לְלֶחֶם רַק נִשְׂבַּע מֵרָזִים,

וְלֹא נִצְמָא לְמַיִם, וְאָנוּ שְׁטוּפִים,

מִי טָהֳרָה, וְהַכֹּהֲנִים מַזִּים.