דרוש מידע איך אומרים לחברה שאולי משהו לא בסדר עם הילד שלה – מבלי לפגוע?

[מחברת טורקיז]

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..

 

[סימה המקסימה]

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..

אני מניחה שהיא שמה לב לזה.
הייתי מתפללת עליו, שיצליח..
לא הייתי מתערבת.

 

[מחברת טורקיז]

אני מניחה שהיא שמה לב לזה.
הייתי מתפללת עליו, שיצליח..
לא הייתי מתערבת.

הסיבה שאני חושבת שהיא לא מספיק מודעת היא כי הוא בן וכל היתר בנות

 

[רק משיח]

קודם כל, כל הכבוד מצידך על התשומת לב והרצון לעזור זה לא מובן מאליו.
יש כמה נקודות:
1. מה רמת הקשר שלכן?
2. היא מערבת אותך בחינוך הילדים?
3. את יכולה לעזור לה?
כי אני חושבת שהיא מודעת לזה שהוא שונה ועובדה שהיחס כלפיו שונה מכולם.
במידה ואת יכולה לעזור לה ויש פתיחות בינכם, הייתי אומרת לשבת על קפה ולשוחח על דא והא
ואז להציף את זה ברגישות ולראות איך היא מגיבה..

 

[שלוחא דרבנן]

לשאול מישהו חכם שמכיר אותם אישית
כי א"א לענות על שאלה כזאת בפרוג

 

[מחברת טורקיז]

קודם כל, כל הכבוד מצידך על התשומת לב והרצון לעזור זה לא מובן מאליו.
יש כמה נקודות:
1. מה רמת הקשר שלכן?
2. היא מערבת אותך בחינוך הילדים?
3. את יכולה לעזור לה?
כי אני חושבת שהיא מודעת לזה שהוא שונה ועובדה שהיחס כלפיו שונה מכולם.
במידה ואת יכולה לעזור לה ויש פתיחות בינכם, הייתי אומרת לשבת על קפה ולשוחח על דא והא
ואז להציף את זה ברגישות ולראות איך היא מגיבה..

יש לנו קשר מצויין, אנחנו חברות קרובות ומשתפות אחת את השניה בחיים האישיים שלנו.
אני לא יכולה לעזור לה כי אני לא יועצת ולא פסיכולוגית, מה שאני כן רוצה- זה להציע לה לעשות איזה אבחון לילד, אני בטוחה שאם היא תבין שיש לו קושי מהותי יהיה לה קל יותר להיות סבלנית כלפי ההתנהלות המסורבלת שלו.

אני יכולה לצאת איתה איזה ערב לקפה או משהו כזה, אבל תוהה איך נכון לפתוח את הנושא בלי שזה ירגיז אותה ושיתקבל לה על הלב

 

[מחברת טורקיז]

לשאול מישהו חכם שמכיר אותם אישית
כי א"א לענות על שאלה כזאת בפרוג

להיפך, אני רוצה לשמוע הרבה דעות., מאמינה שזה יוביל אותי לתובנה עמוקה וברורה יותר מה נכון לעשות
לא דעה של מישהו אחד- ובטח שלא אשתף/אתייעץ עם חברה נוספת מאחורי גבה

 

[מתכנתת:)]

את צריכה להחליט מה חשוב לך יותר- לעזור לה (בהנחה שאת בטוחה שזה יעזור), או הקשר שלכן
כי כמה רגישה שתיהיי את לוקחת סיכון. זו דרך העולם
אם יש לך קשר עם אמא/אחות שלה זה יכול להיות פתרון, לעיתים ממשפחה יותר פתוחים לקבל

 

[סבא ישראל]

להגיד

 

[yu]

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..

זה בעיה שקורית לפעמים במשפחות הכי טובות...
אני לא יודע אם יש לזה שם אבל זו ודאי תופעה.
יתכן שזה משהו שקשור בלידה, או בהתפתחות של הילד.
אם אי אפשר להגיד לה מפורש צריך אולי למצוא דרך להגיד, אולי דרך הבעלים או אולי דרך ההורים שלה או חברה אחרת שלא אכפת לה.

 

[שלוחא דרבנן]

להיפך, אני רוצה לשמוע הרבה דעות., מאמינה שזה יוביל אותי לתובנה עמוקה וברורה יותר מה נכון לעשות
לא דעה של מישהו אחד- ובטח שלא אשתף/אתייעץ עם חברה נוספת מאחורי גבה

לשמוע הרבה דעות במקרים כאלו לרוב לא יובילו אותנו למסקנה הנכונה, אלא למה שאנחנו מתחברים.
וממש לא התכוונתי לשאול חברה נוספת אלא יותר משהו בסגנון של רב המשפחה

 

[מירימ]

להתייחס
אבל לא ממקום של ביקורת
אלא להיפך
להחמיא לה על הילד ועל היחס שלה אליו. לדוגמא להשוות מעשה שלו לילד שאת מכירה ולומר לה "וואו, כשאני נתקלת בתופעה הזאת אני מרגישה שאין לי סבלנות, מאיפה לך יש?"
הסיכוי שזה יעלה לה למודעות בצורה נעימה גבוה מהסיכון שהיא תיקח את דברייך כאמת צרופה ותחשוב שמתנהלת בשלמות מולו.

 

[מחזיק מפתחות]

אני הייתי משתפת אותה בענייני חינוך ואיכשהו לגרום לה לספר עליו ואז תוך השיחה להשחיל משפט על אבחון

 

[מחברת טורקיז]

להתייחס
אבל לא ממקום של ביקורת
אלא להיפך
להחמיא לה על הילד ועל היחס שלה אליו. לדוגמא להשוות מעשה שלו לילד שאת מכירה ולומר לה "וואו, כשאני נתקלת בתופעה הזאת אני מרגישה שאין לי סבלנות, מאיפה לך יש?"
הסיכוי שזה יעלה לה למודעות בצורה נעימה גבוה מהסיכון שהיא תיקח את דברייך כאמת צרופה ותחשוב שמתנהלת בשלמות מולו.

זה רעיון טוב בהחלט
אם כי יהיה מאד קשה למצא יחס מכבד כלפיו כשההתנהגות שלו מעצבנת

 

[מירימ]

זה רעיון טוב בהחלט
אם כי יהיה מאד קשה למצא יחס מכבד כלפיו כשההתנהגות שלו מעצבנת

צודקת.
אבל זו השקעה משתלמת.
ונשמע שאכפת לך.

 

[סתםם]

את האמת אני פחות הייתי שולחת אותה לאבחון
הייתי מציעה לה מה שמאד מקובל כיום ללכת דרך הקופה לטיפול רגשי
זה שיחה קצרה עם רופאת הילדים שנותנת הפניה - בגיל הנ"ל זה כבר לא התחפתחות הילד אלא מכונים מסודרים
כמעט כל ילד שני הולך לשם כדי לקבל העצמה וזה ממש נחמד סוג של חוג לילד יש הרבה תחומים ואפשר למצוא מה שמתאים לילד ויהיה לו כיף וישחרר אותו סתם גם לילד לא מאד מאתגר זה שווה
משם אם יראו משהו חריג כבר ישלחו אותה לאבחון מתאים לסיטואציה
אולי כשהיא מספרת על משהו מעצבן שקרה לה לספר על חברה אחרת ששלחה והמליצה לך או משהו בסגנון
בקטע חלק ולא מתחפרן ומתערב סתם סוג של הצעה כמו ללכת לרופא אם כואב האוזן או שהילד מנדנד וכד'

 

[משתמש משודרג]

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..

דבר ראשון- רואים שאת סופר רגישה ומחפשת את טובתה וטובת הילד.
כמה נקודות למחשבה:
1. זה נושא רגיש ביותר
כשזה נוגע לחינוך ילדים – ובמיוחד לתחושות אמא לגבי היחס לילד שלה – כל מילה עלולה להישמע כביקורת או האשמה, גם אם הכוונה שלך טובה.

2. יש הבדל בין שיתוף רגשי לבין אבחון
להגיע איתה לשיחה של ללכת לאבחון– זו כבר אמירה כבדה שעלולה להכאיב ולהרחיק. אבל לשתף בתחושה עדינה שלך, זו אמירה של אמפתיה ולא של ביקורת.

3. מה כן אפשר לעשות
נראה לי שאולי במקום לדבר על הקושי של הילד צריך לדבר על הקושי עם הילד:
אפשר לפתוח איתה בשיחה שמכירה בקושי שלה – כמה זה דורש סבלנות..., כמה זה לא פשוט...., ואפילו לשים לב לדברים שהיא כן מצליחה לעשות, כמו מינימום ההקשבה אליו. כשאת מחזקת אותה על המקומות האלו, זה יכול לתת לה תחושה טובה, כוח ואנרגיה להמשיך. ומתוך המקום הזה, אולי גם תתעורר אצלה בהמשך המחשבה לבדוק יותר לעומק אם יש משהו שכדאי לברר או לאבחן.

 

[להאמין ביכולות שלי]

כל הכבוד לך על שימת הלב והאכפתיות.

אני הייתי מתחילה לספר לה על עצמי, על ילד אחד שאני לא מסתדרת איתו ולבקש את עצתה, או מספרת לה על מישהי שמתייעצת איתי ורוצה לשמוע את דעתה

סיפור אמיתי: גם לי יש שניים כאלו שאני לא מסתדרת איתם, יום אחד סיפרתי לקרובת משפחה רחוקה על הקושי שלי מולם, והיא שיתפה אותי שהם לה ממש קשה עם הבת שלה ובמשך שנים היא היתה רוצה להתרחק ממנה ולא יכולה להיות בחברתה, מדובר באישיות מאוד כריזמטית והבת שלה פשוט שונה ממנה והיה לה ממש קשה.

לגבי הילדים שלי - לקחתי אחת מהם לטיפול באומנות ועברנו מסע משותף, כי גם אצלי אחד מהם היה מידי תלותי.
עם השני זה היה יותר בכיוון של מוסר וחינוך אבל כיום יש לנו קשר סביר, עדין לא ממש מסתדרים ויש מתח מסוים אבל משתדלים ממש.

לגבי קרובת המשפחה - היא עברה טיפול אצל מישהי שעזרה לה וכיום יש לה נחת גדולה ב"ה.

 

[ח. שושני]

לא קראתי בעיון את התגובות,
אבל לטעמי אנושי להתענין בצורה של סימן שאלה, ממקום אכפתי.

לא יודעת לנסח מדויק, אבל אפשר לשאול, לא לאבחן, לא לשלוח, לא לייעץ..

 

[ליליאן]

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..

די בטוח שגם לאמא יש קושי כל שהוא.
והיא כנראה מודעת שזה שהיא לא מחבקת אף פעם,
והיא כנראה מודעת לזה שזה שלא תקין,
וכנראה גם מודעת לזה שטיפול לה לו או לשניהם ביחד, יעזור.

אא"כ את מתכוונת לממן לא את הטיפול או לשמור על הילדים ביביסיט כשהיא הולכת אליו,
לא רואה תועלת בדיבור על זה ללא הזמנה מצידה.