איך אפשר לכבס בובה סרוגה

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני באמצע לסרוג בובה
ואני רוצה לכבס אותה לפני שאני נותנת אותה מתנה למישהו פצפון בן יומיים

למישהי יש רעיון איך אפשר לכבס גם כדי שיתנקה וגם כדי שיתקבעו הצבעים?
אשמח לרעיון

1584523856175.png
זה הבובה שאני במצע לסרוג:eek:
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הבובה מיוחדת!!! משהו לא רגיל.
לי יש הרבה בובות סרוגות
מכבסת פעם בכמה חודשים במכונה עדינה (רגיל ממש)
לא קורה להן כלום. הן רק מתנקות מכל האבק שדובק בהן :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הבובה מיוחדת!!! משהו לא רגיל.

תודה על התשובה! אני אנסה

אבל לשם ההברה זה לא הבובה שסרגתי. זו הדוגמא.
פשוט חשבתי שתמונה תגרום יותר לעזור לי ;)

בעזרת ה' שאני אגמור אני אעלה את הבובה להשוויץ
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה על התשובה! אני אנסה

אבל לשם ההברה זה לא הבובה שסרגתי. זו הדוגמא.
פשוט חשבתי שתמונה תגרום יותר לעזור לי ;)

בעזרת ה' שאני אגמור אני אעלה את הבובה להשוויץ
בטח תעלי מענין מאד לראות.
בובה מתוקה
מאיפה ההוראות?

לגבי כיבוסס
אני מכבסת רגיל על תוכנית קצרה
לא נראהלי שחוטי סריגה הצבע שלהם יורד
אבל לא רוצה לקחת אחריות :)

בהצלחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #6

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

תעתועי הזמן פרק י"ד
פרק יד


דליוס, האורח רם המעלה, נפרד מהורדוס שהתעקש ללוותו. הורדוס לא יפסיד את ההזדמנות להחניף לאחד משרי אנטונינוס. וכמו תמיד כך גם עתה, ידע באיזה צד מרוחה החמאה. יודע הוא שהמלוכה ניתנה לו בזכותם, מה גם שהצליח בכל מחלוקת לגייס את אהדתם לו עצמו בלבד.

באופן זה ובזכות ערמומיותו גרם לחבריו המושלים לבוז לצד שכנגד. זכורים לו מקרים לא מעטים שמשלחות של יהודים ניגשו לקיסר והתחננו להוריד אותו משלטונו. לשמחתו בקשתם נדחתה.

כיוון שראה בחצר את מרים ואימה ועל פניהן רוח קרב, החליט להיפרד מאורחו ולחזור כלעומת שבא. לא לפוגשן לעת עתה. דליוס עלה על סוסו, התקרב לאיטו, ונעמד מולן מוקסם למראה מרים ואריסטובולוס. כמה יפים הנערים. האם אלו צאצאי החשמונאים, הידועים בניסים הנעשו להם משמיים? האם הם אלו הידועים בצדקותם? דליוס הלך שבי אחר מראה עיניו ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע את נושא שיחתם.

אריסטובולוס שם לב ראשון לדליוס השר החשוב, וסימן לאימו. אלכסנדרה שמחה על ההזדמנות הנפלאה שזימן לה אלוקים. לפני שפנתה אליו - פנה הוא אליה.

"שמעתי את נושא שיחתכם, אנא, שמעי לעצתי, הזמיני צייר שיכין איקונין - ציור - של ילדייך היפים ושלחי לאנטונינוס, כי אז בתאוות היופי לא ימנע ממך מבוקשך לתת לבנך כהונה גדולה".

"אם כך, אעשה זאת מייד".

אלכסנדרה חשה ביד הטופחת על כתפה. היא הביטה לאחור ונתקלה בשלומית.

"רציתי רק להזכיר לכן שהתינוקות בוכים".

"מה זאת אומרת, יוליאנה לא שומרת עליהם?" השתוממה אלכסנדרה.

"התינוקות שלי לבד?" דאגה מרים

"יוליאנה שמרה עליהם, אבל כעת היא עצורה".

"מדוע?" שאלה מרים חדות.

"באשמת גנבה".

"אם את עצרת אותה, ברור לי שהיא חפה מפשע". אמרה מרים לשלומית ורצה מהר לילדיה.

"תני לי את מפתחות תאה, אני רוצה לדבר איתה". כעסה אלכסנדרה.

"הדברים אמורים להתנהל לפי חוק ומשפט, ונעשה בה דין צדק". אמרה שלומית בפסקנות.

"טוב יותר שתאמרי שנעשה פשע ועוול. מזמן כבר אין פה דין ולא צדק".

"את ובתך לא חדלות לרגע לבזות את המלוכה". שלומית הניחה ידיה על מותניה והביטה לתוך עיני אלכסנדרה בתיעוב: "אינכן ראויות למלוך".

"יביא ה' מרפא לליבך הגועש משנאת הבריות, ובינתיים מסרי לי את מפתח תאה של יוליאנה".

"אני אחראית על העצורים עד שייעשה בהם משפט".

אלכסנדרה לא שלטה בזעם שהאדים את פניה, וללא היסוס סטרה בחוזקה על לחייה של שלומית, לקחה את צרור המפתחות מכיסה ורצה לשחרר את יוליאנה מכלאה.
<<<<<
"תודה לך הוד מלכותך. תמיד נהגת בי ביושר וברחמנות". חיבקה אותה יוליאנה בהתרגשות.
"נהגו בך בעיוות הדין, אבל זה כבר לא סוד שבארמון זה אין דין ואין דיין. כל מה שקורה כאן הוא המשך של דרך הצדוקים".
יוליאנה התיישרה, צעדה אחורה בהפתעה ושאלה:
"האינך צדוקית? והרי ידוע לכולם שזו דרככם. סלחי לי אם פלשתי לתחום לא לי".
"כך אנו נחשבים וכך חונכנו. אך העיוותים והטעויות שחווינו על בשרנו גורמים לי לתהות על הדרך. לא כך היה בזמן מלכות סבתי, המלכה שלומציון, שאף אני קרויה על שמה אלכסנדרה. היא החליפה את שמה וכך היא זכורה בפי כול".
"סבתך הייתה מעדת הפרושים והייתה גאה בדרכה. כך גונב לאוזניי".
"בזמנה, כשמלכה לבדה, לא היה קורה דבר כזה. המשפט מעולם לא נעשה ולא התנהל על ידי אנשי רשעה וצמאי דם. סליחה על דמעותיי. אני יכולה רק לקנא בזכותה של סבתי. אז הממלכה התנהלה על פי משפט צדק".
"האם לא קרה דבר כזה שטעו ודנו לחובה חף מפשע?"
"היא היטיבה להעביר לחכמי הסנהדרין את כל מערכת המשפט. שם שפטו על פי שני עדים. שם חקרו את העדים חקירת שתי וערב בחדרים נפרדים כדי שלא יוכלו להצליב מידע, והכול כדי שהדין יהיה משפט צדק. שם חיפשו כל מידע ואפילו קלוש כדי לזכות בן אדם. שם לא נתנו חרב חופשית בידי בן בלייעל. שם לא היה מקום למי שלא בקי בקוצן של הלכות".
"אף אני כמוך כבר מאסתי בצדוקים, שתוצאות דרכם האיומות ניכרות היטב בשטח".
"אספר לך איך אח סבתי רבי שמעון בן שטח הנהיג בחוכמה את הסנהדרין ואיך הצליח בזמן אלכסנדר ינאי. בזמן ההוא לצערי הרג אלכסנדר חכמים רבים בגלל הוצאת שם רע. ביום אחד טבח 800 משפחות, לא ריחם ולא חמל גם על נשים ועוללים. בהם כל חברי הסנהדרין. היחיד שנשאר לפלטה היה שמעון בן שטח, שנאלץ לברוח אבל חזר לאחר שאחותו שלומציון ניקתה את שמו. כשחזר להיות ראש הסנהדרין גילה שהמלך ינאי דאג למנות רק צדוקים שמאמינים בתורה שבכתב בלבד. רבי שמעון לא נבהל מכך שהוא הפרוש היחידי בהיכל המשפט. בחוכמתו הידועה דאג שכל אחד מחכמים אלו יביא ראיה מן התורה לדין שיצא מידו. הוא עמד על כך שלא יבוצע הדין כל עוד אין ראיה. מכיוון שהצדוקים לא מאמינים בתורה שבעל פה, לא הצליחו להביא ראיה מהתורה שבכתב בלבד. זו הייתה ההזדמנות לנקות אט אט את הסנהדרין מכל הצדוקים. כך נהג עד שהחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את בתי הדין לתנאים ענקי הדור".
"נראה שמה שהיה לא יחזור".
"לא. לא יחזור. הורדוס עולה ברשעותו על כל המלכים הקודמים. טעות עשה יוחנן. אחד מסבות אבותיי. הוא גייר את כל הכותים והאדומים שגרו בירושלים. הוא השאיר להם ברירה לצאת מהארץ או להתגייר. הם העדיפו להישאר בבתיהם ולהתגייר מהשפה אל החוץ. וכך נטמעו בעם ישראל אדומים שלא חשבו לרגע להיות יהודים אמיתיים. והתוצאה האומללה היא - הורדוס.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
יוספה ומרתה שכשכו את רגליהן במי המעיין. ביום אביבי שכזה לא מיהרו החברות לחזור לבתיהן. את הכבסים שסיימו לכבס מיהרו לפרוס על גבי הענפים שהוקצעו לשם כך. רוח מערבית העידה שברגעים הבאים יוכלו להעמיס את הבגדים שוב בתוך הסלסילה הענקית ולחזור לבתיהן.

"איילת המדומיינת סיפרה אתמול שעוד ימציאו מכונות שיכבסו לבד את הכבסים".

"קשה להבין איך עדיין היא חיה עם שיגיונות לב ומוח כה קשים".

"אולי היא חולה במחלה חשוכת מרפא, אבל מה חבל שאי אפשר לתרגם את רעיונותיה לשפת המעשה".

"מה כל כך טוב במחלת הנפש שלה?"

"תארי לך שפותחים קופסה גדולה, מכניסים את הכבסים, לאחר זמן פותחים ותולים לייבוש. האין זה נפלא? יהיה לנו זמן בשפע לכל המטלות האחרות".

"הבלים מטורפים, חדלי! אחרת אאמין שנדבקת ונפלת במחלתה".

יוספה הביטה מהורהרת בפני חברתה מרתה ואמרה: "האם זו לא את שרצת כתינוקת להציע לה את ידידותך והזמנת אותה אלייך?"

"ומה בכך, היא ידידה נעימה ואפילו חכמה, אבל נפשה נטרפה עליה".

"ליבי אומר לי שהיא כלל לא מטורפת אלא נביאה".

"מה עולה בדעתך, איך יכולה צדוקית להיות נביאה?" נענעה מרתה ראשה בחוסר אמון.

"נוכרייה כמוך לא תבין. הסברתי לך הרבה פעמים שאנו יהודים מתקדמים. כלום אין אנו עולי רגלים? כלום אין אנו מביאים ביכורים ומקריבים קורבנות? אפילו כוהנים גדולים יצאו מתוכנו".

מרתה חשה היטב שאין הם מבינות זו את זו. "היהודים המלומדים שהפיצו את החוכמה, האצילות, אהבת האלוקים והאדם, היו נראים אחרת ממשפחתך. אברהם, משה, יתרו, דוד ושלמה, חכמי התורה, האם הם היו צדוקים?" כעסה מרתה והלכה לאסוף את הכבסים היבשים לקערה.

"אל תכעסי עליי, מרתה. התורה ניתנה ליהודים והם אמורים לפרשה. עד היום פירשו אותה רק המיושנים, אבל העולם השתנה והצדוקים מפרשים אותה כדי שתתאים לתקופתנו".

"אם הייתי יהודייה, הייתי בוחרת בדרך האמת, להיות מהפרושים, ולא הייתי עושה מהתורה צחוק והיתול כצדוקים".

"שפר חלקי שאת נוכרייה, אחרת היית מתרחקת מידידותי". צחקה יוספה.

בלכתם לביתם והסלסילות על ראשן, אמרה לפתע מרתה: "שלשום איילת באה לבקרני בביתי ופניה זוהרות. שאלתיה מה יום מיומיים? היא הוציאה מכיס שמלתה מטבעות שבורים והראתה לי. מכיוון שאני יודעת את מצבה, כבר לא ייחסתי חשיבות לדבריה".

"מה שמעת מדבריה?" שאלה יוספה בסקרנות.

"היא אמרה שאנסה לעזור לה להתאים את חלקי המטבעות".

"מדוע?" השתוממה יוספה.

"היא אמרה שזה דחוף, זה יחזיר אותה לבית שחייתה בו בטרם הגיעה לכפרנו".

"ומה ענית?"

"שאלתי אותה: מאיפה מצאת את השברים המוזרים הללו? והיא סיפרה שהלכה מזרחה לטייל לבדה, בדרך גילתה מערה. היא נכנסה להסתתר בתוכה מפני החיילים שראתה בקרבת מקום. היא הביטה לארץ וראתה רסיסים מנצנצים. לאחר שאספה בכף ידה חופן הבחינה בחלקי מטבעות".

יוספה הביטה במרתה שהשתתקה פתאום. "מדוע עצרת בדיבורך?"

"היא שמעה מתוך עומק המערה צחוק פרוע ולחישות משונות. היא הספיקה לגרוף כמה חופנים לכיסה וברחה משם בפחד".

"אולי הגיעה בלי משים לאחת המערות ששימשו את המכשפות בזמן שמעון בן שטח". גילתה יוספה בפחד והצטמררה.

"בדיוק מה שחשבתי בעצמי". פערה מרתה עיניה באימה.

"ואז צעקתי עליה: נערי מייד את כיסייך מכל הכישופים שעלייך. אלו חפצי המכשפות. היא הביטה בעיניים מבודחות וצחקה לי: 'אל תהיי טיפשה כמו כולם. ואם הם מכושפים מה כבר הם יעוללו לך?'

"'לשם מה את צריכה זאת?' צעקתי והבנתי שהיא בכלל לא מבינה מה המכשפות יכולות לעולל".

"אולי היא בעצמה מכשפה?" לחשה לעצמה יוספה.

"בסוף היא בכתה ואמרה שהמטבעות שהורידו אותה אלפיים שנה, יעלו אותה חזרה אלפיים שנה".

"יש לי רעיון. אולי הוא יוביל אותנו להבין מה מסתתר בנפשה". פסקה יוספה.

"מה הרעיון?"

"נלך לפגוש אותה ונאמר לה שאנו מאמינות לה".

"ועוד יותר מזה", התלהבה מרתה. "נגיד לה שאנו מוכנות לעזור לה לחזור לזמן שהיא רוצה".

"היא לא תאמין לנו?"

"נגרום לה להאמין שאנו איתה ואז אולי גם תתרפא ממחלת הנפש".
תעתועי הזמן פרק י"ד
פרק יד


דליוס, האורח רם המעלה, נפרד מהורדוס שהתעקש ללוותו. הורדוס לא יפסיד את ההזדמנות להחניף לאחד משרי אנטונינוס. וכמו תמיד כך גם עתה, ידע באיזה צד מרוחה החמאה. יודע הוא שהמלוכה ניתנה לו בזכותם, מה גם שהצליח בכל מחלוקת לגייס את אהדתם לו עצמו בלבד.

באופן זה ובזכות ערמומיותו גרם לחבריו המושלים לבוז לצד שכנגד. זכורים לו מקרים לא מעטים שמשלחות של יהודים ניגשו לקיסר והתחננו להוריד אותו משלטונו. לשמחתו בקשתם נדחתה.

כיוון שראה בחצר את מרים ואימה ועל פניהן רוח קרב, החליט להיפרד מאורחו ולחזור כלעומת שבא. לא לפוגשן לעת עתה. דליוס עלה על סוסו, התקרב לאיטו, ונעמד מולן מוקסם למראה מרים ואריסטובולוס. כמה יפים הנערים. האם אלו צאצאי החשמונאים, הידועים בניסים הנעשו להם משמיים? האם הם אלו הידועים בצדקותם? דליוס הלך שבי אחר מראה עיניו ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע את נושא שיחתם.

אריסטובולוס שם לב ראשון לדליוס השר החשוב, וסימן לאימו. אלכסנדרה שמחה על ההזדמנות הנפלאה שזימן לה אלוקים. לפני שפנתה אליו - פנה הוא אליה.

"שמעתי את נושא שיחתכם, אנא, שמעי לעצתי, הזמיני צייר שיכין איקונין - ציור - של ילדייך היפים ושלחי לאנטונינוס, כי אז בתאוות היופי לא ימנע ממך מבוקשך לתת לבנך כהונה גדולה".

"אם כך, אעשה זאת מייד".

אלכסנדרה חשה ביד הטופחת על כתפה. היא הביטה לאחור ונתקלה בשלומית.

"רציתי רק להזכיר לכן שהתינוקות בוכים".

"מה זאת אומרת, יוליאנה לא שומרת עליהם?" השתוממה אלכסנדרה.

"התינוקות שלי לבד?" דאגה מרים

"יוליאנה שמרה עליהם, אבל כעת היא עצורה".

"מדוע?" שאלה מרים חדות.

"באשמת גנבה".

"אם את עצרת אותה, ברור לי שהיא חפה מפשע". אמרה מרים לשלומית ורצה מהר לילדיה.

"תני לי את מפתחות תאה, אני רוצה לדבר איתה". כעסה אלכסנדרה.

"הדברים אמורים להתנהל לפי חוק ומשפט, ונעשה בה דין צדק". אמרה שלומית בפסקנות.

"טוב יותר שתאמרי שנעשה פשע ועוול. מזמן כבר אין פה דין ולא צדק".

"את ובתך לא חדלות לרגע לבזות את המלוכה". שלומית הניחה ידיה על מותניה והביטה לתוך עיני אלכסנדרה בתיעוב: "אינכן ראויות למלוך".

"יביא ה' מרפא לליבך הגועש משנאת הבריות, ובינתיים מסרי לי את מפתח תאה של יוליאנה".

"אני אחראית על העצורים עד שייעשה בהם משפט".

אלכסנדרה לא שלטה בזעם שהאדים את פניה, וללא היסוס סטרה בחוזקה על לחייה של שלומית, לקחה את צרור המפתחות מכיסה ורצה לשחרר את יוליאנה מכלאה.
<<<<<
"תודה לך הוד מלכותך. תמיד נהגת בי ביושר וברחמנות". חיבקה אותה יוליאנה בהתרגשות.
"נהגו בך בעיוות הדין, אבל זה כבר לא סוד שבארמון זה אין דין ואין דיין. כל מה שקורה כאן הוא המשך של דרך הצדוקים".
יוליאנה התיישרה, צעדה אחורה בהפתעה ושאלה:
"האינך צדוקית? והרי ידוע לכולם שזו דרככם. סלחי לי אם פלשתי לתחום לא לי".
"כך אנו נחשבים וכך חונכנו. אך העיוותים והטעויות שחווינו על בשרנו גורמים לי לתהות על הדרך. לא כך היה בזמן מלכות סבתי, המלכה שלומציון, שאף אני קרויה על שמה אלכסנדרה. היא החליפה את שמה וכך היא זכורה בפי כול".
"סבתך הייתה מעדת הפרושים והייתה גאה בדרכה. כך גונב לאוזניי".
"בזמנה, כשמלכה לבדה, לא היה קורה דבר כזה. המשפט מעולם לא נעשה ולא התנהל על ידי אנשי רשעה וצמאי דם. סליחה על דמעותיי. אני יכולה רק לקנא בזכותה של סבתי. אז הממלכה התנהלה על פי משפט צדק".
"האם לא קרה דבר כזה שטעו ודנו לחובה חף מפשע?"
"היא היטיבה להעביר לחכמי הסנהדרין את כל מערכת המשפט. שם שפטו על פי שני עדים. שם חקרו את העדים חקירת שתי וערב בחדרים נפרדים כדי שלא יוכלו להצליב מידע, והכול כדי שהדין יהיה משפט צדק. שם חיפשו כל מידע ואפילו קלוש כדי לזכות בן אדם. שם לא נתנו חרב חופשית בידי בן בלייעל. שם לא היה מקום למי שלא בקי בקוצן של הלכות".
"אף אני כמוך כבר מאסתי בצדוקים, שתוצאות דרכם האיומות ניכרות היטב בשטח".
"אספר לך איך אח סבתי רבי שמעון בן שטח הנהיג בחוכמה את הסנהדרין ואיך הצליח בזמן אלכסנדר ינאי. בזמן ההוא לצערי הרג אלכסנדר חכמים רבים בגלל הוצאת שם רע. ביום אחד טבח 800 משפחות, לא ריחם ולא חמל גם על נשים ועוללים. בהם כל חברי הסנהדרין. היחיד שנשאר לפלטה היה שמעון בן שטח, שנאלץ לברוח אבל חזר לאחר שאחותו שלומציון ניקתה את שמו. כשחזר להיות ראש הסנהדרין גילה שהמלך ינאי דאג למנות רק צדוקים שמאמינים בתורה שבכתב בלבד. רבי שמעון לא נבהל מכך שהוא הפרוש היחידי בהיכל המשפט. בחוכמתו הידועה דאג שכל אחד מחכמים אלו יביא ראיה מן התורה לדין שיצא מידו. הוא עמד על כך שלא יבוצע הדין כל עוד אין ראיה. מכיוון שהצדוקים לא מאמינים בתורה שבעל פה, לא הצליחו להביא ראיה מהתורה שבכתב בלבד. זו הייתה ההזדמנות לנקות אט אט את הסנהדרין מכל הצדוקים. כך נהג עד שהחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את בתי הדין לתנאים ענקי הדור".
"נראה שמה שהיה לא יחזור".
"לא. לא יחזור. הורדוס עולה ברשעותו על כל המלכים הקודמים. טעות עשה יוחנן. אחד מסבות אבותיי. הוא גייר את כל הכותים והאדומים שגרו בירושלים. הוא השאיר להם ברירה לצאת מהארץ או להתגייר. הם העדיפו להישאר בבתיהם ולהתגייר מהשפה אל החוץ. וכך נטמעו בעם ישראל אדומים שלא חשבו לרגע להיות יהודים אמיתיים. והתוצאה האומללה היא - הורדוס.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
יוספה ומרתה שכשכו את רגליהן במי המעיין. ביום אביבי שכזה לא מיהרו החברות לחזור לבתיהן. את הכבסים שסיימו לכבס מיהרו לפרוס על גבי הענפים שהוקצעו לשם כך. רוח מערבית העידה שברגעים הבאים יוכלו להעמיס את הבגדים שוב בתוך הסלסילה הענקית ולחזור לבתיהן.

"איילת המדומיינת סיפרה אתמול שעוד ימציאו מכונות שיכבסו לבד את הכבסים".

"קשה להבין איך עדיין היא חיה עם שיגיונות לב ומוח כה קשים".

"אולי היא חולה במחלה חשוכת מרפא, אבל מה חבל שאי אפשר לתרגם את רעיונותיה לשפת המעשה".

"מה כל כך טוב במחלת הנפש שלה?"

"תארי לך שפותחים קופסה גדולה, מכניסים את הכבסים, לאחר זמן פותחים ותולים לייבוש. האין זה נפלא? יהיה לנו זמן בשפע לכל המטלות האחרות".

"הבלים מטורפים, חדלי! אחרת אאמין שנדבקת ונפלת במחלתה".

יוספה הביטה מהורהרת בפני חברתה מרתה ואמרה: "האם זו לא את שרצת כתינוקת להציע לה את ידידותך והזמנת אותה אלייך?"

"ומה בכך, היא ידידה נעימה ואפילו חכמה, אבל נפשה נטרפה עליה".

"ליבי אומר לי שהיא כלל לא מטורפת אלא נביאה".

"מה עולה בדעתך, איך יכולה צדוקית להיות נביאה?" נענעה מרתה ראשה בחוסר אמון.

"נוכרייה כמוך לא תבין. הסברתי לך הרבה פעמים שאנו יהודים מתקדמים. כלום אין אנו עולי רגלים? כלום אין אנו מביאים ביכורים ומקריבים קורבנות? אפילו כוהנים גדולים יצאו מתוכנו".

מרתה חשה היטב שאין הם מבינות זו את זו. "היהודים המלומדים שהפיצו את החוכמה, האצילות, אהבת האלוקים והאדם, היו נראים אחרת ממשפחתך. אברהם, משה, יתרו, דוד ושלמה, חכמי התורה, האם הם היו צדוקים?" כעסה מרתה והלכה לאסוף את הכבסים היבשים לקערה.

"אל תכעסי עליי, מרתה. התורה ניתנה ליהודים והם אמורים לפרשה. עד היום פירשו אותה רק המיושנים, אבל העולם השתנה והצדוקים מפרשים אותה כדי שתתאים לתקופתנו".

"אם הייתי יהודייה, הייתי בוחרת בדרך האמת, להיות מהפרושים, ולא הייתי עושה מהתורה צחוק והיתול כצדוקים".

"שפר חלקי שאת נוכרייה, אחרת היית מתרחקת מידידותי". צחקה יוספה.

בלכתם לביתם והסלסילות על ראשן, אמרה לפתע מרתה: "שלשום איילת באה לבקרני בביתי ופניה זוהרות. שאלתיה מה יום מיומיים? היא הוציאה מכיס שמלתה מטבעות שבורים והראתה לי. מכיוון שאני יודעת את מצבה, כבר לא ייחסתי חשיבות לדבריה".

"מה שמעת מדבריה?" שאלה יוספה בסקרנות.

"היא אמרה שאנסה לעזור לה להתאים את חלקי המטבעות".

"מדוע?" השתוממה יוספה.

"היא אמרה שזה דחוף, זה יחזיר אותה לבית שחייתה בו בטרם הגיעה לכפרנו".

"ומה ענית?"

"שאלתי אותה: מאיפה מצאת את השברים המוזרים הללו? והיא סיפרה שהלכה מזרחה לטייל לבדה, בדרך גילתה מערה. היא נכנסה להסתתר בתוכה מפני החיילים שראתה בקרבת מקום. היא הביטה לארץ וראתה רסיסים מנצנצים. לאחר שאספה בכף ידה חופן הבחינה בחלקי מטבעות".

יוספה הביטה במרתה שהשתתקה פתאום. "מדוע עצרת בדיבורך?"

"היא שמעה מתוך עומק המערה צחוק פרוע ולחישות משונות. היא הספיקה לגרוף כמה חופנים לכיסה וברחה משם בפחד".

"אולי הגיעה בלי משים לאחת המערות ששימשו את המכשפות בזמן שמעון בן שטח". גילתה יוספה בפחד והצטמררה.

"בדיוק מה שחשבתי בעצמי". פערה מרתה עיניה באימה.

"ואז צעקתי עליה: נערי מייד את כיסייך מכל הכישופים שעלייך. אלו חפצי המכשפות. היא הביטה בעיניים מבודחות וצחקה לי: 'אל תהיי טיפשה כמו כולם. ואם הם מכושפים מה כבר הם יעוללו לך?'

"'לשם מה את צריכה זאת?' צעקתי והבנתי שהיא בכלל לא מבינה מה המכשפות יכולות לעולל".

"אולי היא בעצמה מכשפה?" לחשה לעצמה יוספה.

"בסוף היא בכתה ואמרה שהמטבעות שהורידו אותה אלפיים שנה, יעלו אותה חזרה אלפיים שנה".

"יש לי רעיון. אולי הוא יוביל אותנו להבין מה מסתתר בנפשה". פסקה יוספה.

"מה הרעיון?"

"נלך לפגוש אותה ונאמר לה שאנו מאמינות לה".

"ועוד יותר מזה", התלהבה מרתה. "נגיד לה שאנו מוכנות לעזור לה לחזור לזמן שהיא רוצה".

"היא לא תאמין לנו?"

"נגרום לה להאמין שאנו איתה ואז אולי גם תתרפא ממחלת הנפש".
שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה