בכל חברה שהייתי בה ואני נמצאת בה, יש לי חברה אחת טובה.
וכשהן הגיעו לחתונה שלי, אחת מהכיתה, אחת מהשכונה, אחת מהקורס,
עוד אחת מהמסלול, ונוספת מההתנדבות, כל אחת היתה שונה מהשניה בתכלית,
ולא היה קשר ביניהן מבחינת האופי.
ועד היום אני חברה שלהן למרות שהקשר לא מתוחזק.
ואם יש מפגש/חתונה, אנחנו מדברות כאילו דיברנו כל יום.
וכשאני נשואה, זה גם כך.
יש לי חברה טובה מהעבודה הקודמת,
חברה נוספת מהגן של הילדות,
עוד אחת מהתיכון,
אחת מבית הספר, וכו.
וכולן חברות טובות ונאמנות,
וכל אחת צריכה דברים אחרים בחברות הזו, ומקבלת דברים שונים.
חברות מבחינתי זה שכל אחת מקבלת משהו מהשניה.
אם זה רק קשר של נתינה מצד אחד, אין מצב שהיא תמשיך כחברות, אולי כחסד.
אז אני לא יכולה לספק הליכות? היא מקבלת דברים אחרים. אחרת, היא לא היתה נשארת איתי בקשר.
וחברות אמיצה מסתמכת על נאמנות.
זה אומר שאני עושה הכל בשביל החברה.
ומתאמצת בשבילה.
והיא גם תעשה בשבילי כשאצטרך.
אם לא, אין פה קשר.
ויש כאלו אדמים ובנות אדמיות, שלא צריכות את הקשר ההדוק הזה.
לכן הם לא נאמנות ולא תעשינה הכל בשביל חברה.
וזה בסדר גמור.
כי זה טיב היחסים שלהן וטוב להן עם זה.
זה רוו אגב יותר אצל גברים. אבל יש גם נשים ששומרות קשר חביב עם זולתן כל עוד הן נמצאות באותה חברה.
כשהן עוברות עבודה/ בי"ס/ שכונה, החברות נגמרת באותה שניה.