איך ממרכזים טקסט ברבולושן סלידר

  • הוסף לסימניות
  • #1
לכאורה זה שאלה פשוטה אבל לא מצאתי איפה אפשר לעשות את זה (ליישר טקסט לימין לשמאל או לאמצע)
וכן גם אם אני עושה אנטר להוריד שורה זה לא מוריד אלא משאיר כהמשך לשורה הקודמת.
תודה לכם!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אני בטוח שזה דבר ראשון שחייב מענה לכל מי שעימד ספר עם 2 טורים באינדיזיין ואני בטוח שיש סקריפט מושלם לזה מישהו יכול לכוון אותי איך עושים יישור TOP בכל התיבות טקסט של סיום פרק עם איזון טורים מדויק וחי גם אחרי שינוים בעימוד.
כלומר יש 2 בעיות באינדיזיין שבתג זה פשוט חלום וקל מאד:
א) איזון טורים מדויק אפילו אם יש בטור אחד 4 פסקאות ובטור השני 1 שייסתמו בשווה בדיוק.
ב) אחרי שהגדרתי במאסטרים יישור Justify וBalance Columns איך אני עושה שרק איפה שהטקסט נגמר באמצע העמוד דהיינו סוף פרק/סימן/ מאמר התיבות טקסט שם יעברו ליישור TOP [כדי שהמרווח בין השורות יהיה טבעי לפי הגדרות הגוף של המסמך].

עכשיו כמובן לפני שאני פותח אשכול אני בודק ומחפש איפה דיברו על זה לפניי, אכן מצאתי מקום אחד
https://www.prog.co.il/threads/עמוד-קצר-בסוף-פרק-ביישור-מלא-עם-הערות-שוליים-באינדיזיין.1055920/

שם הוא הכין סקריפט מאד יצירתי שמחפש כל עמוד קצר בסוף פרק ומצמצם את התיבה כך שהיישור לא ימתח את הטקסט עד למטה. מזהה עמודים לא מלאים בסוף פרק ומצמצם את התיבת טקסט לפי גודל הטקסט הסקריפט מזהה עמודים ריקים מחליף את התיבה להצמדה לקצה עליון TOP מקטין את התיבה לגודל הטקסט, ואח"כ שוב מחזיר לjustify.

הורדתי אותו והפעלתי אותו לכאורה יצא יפה מאד הבעיה מתחילה שא"א לשנות כלום אחרי שמפעילים את הסקריפט הזה כי אם אתה עושה שינוי הכי קטן אפילו מוחק end of paragraph אחד כל הסקריפט הלך לפח כי הוא סידר את כל התיבות טקסט במסמך לפי מה שהיה בזמנו וזה לא משתנה בצורה חייה לפי השינויים שאתה עושה אח"כ. דהיינו שא"א לשנות כלום אח"כ כי התיבות טקסט הוקטנו בהתאם למה שהיה.

בקיצור אני מחפש סקריפט חיי ונושם כמו גרפ סטייל שעושה את זה מישהו היה חייב להמציא סקריפט כזה זה חובה לעימוד 2 טורים
מישהו יכול להביא לי קישור לדבר כזה?

שונה — אבל לא כמו שחשבתם​

זה ספר שונה. אם כי זה מצחיק לכתוב "שונה", כשהספרים שטופי הומור מטורלל, קווי עלילה לא הגיוניים וסגנון כתיבה לא רציף נהיו כבר די נפוצים במחוזותינו, ואנשים ע-פ-י-ם עליהם. אז מי אני שארהיב עוז בנפשי החצופה לכנות דווקא את הספר הזה "שונה"?




מלכי — גיבורה שאינה ניתנת ליישור​

הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מלכי. מלכי המבוגרת, בת ה־37 בערך, כשמדי פעם מקבלים פלאשבקים לעבר, כשהייתה מלכי הילדה והנערה. מלכי של פעם היא ילדה דחויה, פרועה ושלוחת רסן, שאף אחד מבני משפחתה לא מסתדר איתה. ילדה שכאב, דחייה, זלזול וכעס הם מצרכי יסוד בתפריט שלה.

מלכי המבוגרת היא אישה בודדה כמעט לחלוטין, גרושה ואמא לילדה בת כמעט 18, אותה מסרה לאימוץ בינקותה. כל חיי ההווה שלה סובבים סביב התוכנית שלה לחזור לחייה של הילדה שלה ולהחזיר אותה אליה.

ואם תתהו מאיפה בא לו שמו המעניין של הסיפור – תקבלו מהר את התשובה. העיסוק של מלכי מוזר ומעניין במידה שווה: היא שיפוצניקית!

זה רעיון מקורי ומקסים. איך לא חשבו על זה קודם? אישה בעלת ידי זהב תמצא לה מלאכת כפיים שתפרנס אותה בכבוד, ונשות ישראל לא תזדקקנה לחסדיהם של שיפוצניקים גברים לא מוכרים, שפחות נוח לשהות במחיצתם לבד או לשגע אותם. יופי של רעיון.




הכתיבה כסימפטום​

אבל משלח ידיה החריג של הגיבורה הוא לא הסיבה מדוע הספר הזה כל כך שונה. זו הכתיבה, העלילה, כל צורת החשיבה.

הסופרת, בקסם ראשוני לא ערוך (בקטע טוב), מצליחה להעביר את התחושות של מלכי – מופרעת הקשב שלא מתאימה לשום מסגרת ושום דרישה – באמצעות הכתיבה עצמה. הספר כולו נכתב בגוף ראשון, בסגנון של כמעט זרם תודעה. ואיזו תודעה: מבולגנת, לא רציפה, עוברת מדבר לדבר, בלי רגע של עצירה ומחשבה. צורת ההתנהלות הלא־ליניארית (שלא לומר מטורללת ושלוחת רסן ועכבות) מייצגת את צורת החשיבה ואולי את כל ההוויה של מלכי עצמה.
לי אישית זה מאוד הזכיר את סגנון הכתיבה המכוון (באופן מאוד ברור) של רותי קפלר בספרה ילדה נוף שאף הוא מותיר את הקורא חסר נשימה ומרגיש שהכל קורה מהר מידי, בדיוק כמו להורים של ליבי שפשוט לא עומדים בקצב שלה.



הקריאה כמסע מבולבל​

מלכי לא עוצרת לחשוב לפני שהיא עושה או מדברת, ולכן הספר עובר מפלאשבק לעבר, לאפיזודה מההווה, כמו נהג שיכור שמזגזג בין נתיבים באוטוסטרדה יפנית.

מלכי לא לוקחת בחשבון לרגע את הידע, ההבנה, הרגשות והמצב של מי שמולה, וכך גם הספר מותיר בקורא הרגשה קבועה של: "מה קרה כאן הרגע? יש מצב דילגתי כמה עמודים בטעות?"

מלכי מצפצפת על מוסכמות מכל סוג (איזה מצפצפת – לא מכירה בקיומן של כאלו), וכך גם הספר. הוא לא עונה לכללים של שום ז'אנר; הוא עובר בין דרמה יומיומית רגילה וטס בין פרברי המדע הבדיוני (?!) – אבל לא באמת, כי היא רק התכוונה להעביר נקודה, אז זה רק סיפור עם איזה מסר חברתי, כאילו. הבנתם את הרעיון? לא? בעיה שלכם.
אהבתי את זה. אין מספיק מקום במחוזותינו לאומנות לא-מובנת, שלא מנסה ולא מתאמצת שיבינו אותה, בסגנון "רוצים ? קחו. לא רוצים? לכו". זה אמנם לא נראה כמו תצוגה מכוונת בספר הזה. הוא הרי מייצג בדיוק את ההיפך הגמור בעצם היותו מופע של טרפת וחוסר ליניאריות מוחלט. אבל זה היה מענג בכל מקרה.




המסר: הפרעת קשב או עולם שלם?​

המסר והתהליך של מלכי ושל הקורא ברורים וחדים די מההתחלה. תראו מה קורה כשלוקחים ילדה עם הפרעת קשב ומנסים ליישר אותה. לא טורחים לבדוק מה קשה לה ואיך אפשר לעזור לה, ומשתמשים איתה רק במקל ולא בגזר. כל זה מתוך נקודת הנחה שיש לה הפרעת קשב, כמו שהיא אומרת. לכאורה. ואף שאני לא נוירולוגית, התחושה הייתה שיש כאן יותר מהפרעת קשב רגילה.

הספר לא מתיימר להביא מציאות מרובדת ומורכבת, שבה ננסה להבין גם את החוויה של הוריה המיואשים של מלכי או של אנשים אחרים בחייה. הוא מביא נטו את החוויה האישית שלה, ומעביר את הקורא, כאמור, מסע בתהליך החשיבה המורכב והמייגע שלה.

במהלך עלילתי נפתל, מלכי שמה את ידה על תרופה נוירולוגית בפיתוח, שאמורה לסייע להפרעות קשב, ובפועל פותחת את החושים שלה באופן כזה מטורף ועל־אנושי, שזה מצד אחד מוריד אותה סופית מקו השפיות – אבל במקביל מסייע לה להשיג את מבוקשה מזה שנים: מידע על הבת היקרה שהיא מסרה לאימוץ, שהגיעה לגיל 18 וטרם פתחה את תיק האימוץ שלה, שמלכי נחושה להחזיר לחייה בכל מחיר.




פרוטגוניסטית בלתי נסבלת – ובכל זאת​

המסר, כמעט כמו בעולם חרש של בתיה ענה, לפיו להכניס את השונה לתבניות כך שיתאים את עצמו לשאר הלא־שונים – זו אכזריות לשמה - הוא מסר חשוב. בספר הזה קשה להתחבר אליו. מלכי מצד אחד כנה ואמיתית ומעניינת, ומנגד – כל כך מתישה.

לי אישית לא הפריע שהיא רצה מעניין לעניין וממחשבה למחשבה, וגוררת את הקורא המבולבל אחריה. זו חוויה שאפשר וכדאי להתמסר אליה, ולו לזמן קצר. וממילא אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לזה בקריאה, ולא חוזרים אחורה לבדוק שלא פספסנו עמוד.

כן הפריע לי האופן שבו מוצגת ההתנהלות שלה מול בני משפחתה, איתם ניתקה קשר במשך שנים – ואז חזרה בסערה לחייהם כדי לבקש מהם הלוואות ענקיות וכדומה. ההקצנה בהתנהגויות האנטי־סוציאליות שלה עוזרת להבין את המסר ומחדדת אותו היטב, בצורה שבה שום הסבר מלומד וממושקף על התוצאות של הקשיים שהיא סובלת מהם על החיים החברתיים של אנשים כמוה – לא היה מצליח להקיף. אבל דווקא אותה הקצנה מקשה מאוד על הקורא להתחבר אליה.




המרענן והחסר​

מה מרענן בספר הזה, בניגוד להרבה ספרים אחרים? שאין לו סוף סגור. שזה נחמד, משאיר מקום לדמיון, ומציאותי יותר מכל הטירלול שהיה בשאר הספר.

מה היה חסר ?
  • איך מלכי מצאה את עצמה בתחום העיסוק שבו בחרה?

  • איזה תהליך היא עברה עם העו"ס הנחמדה ברכה, שעזרה לה לצאת מחיים של קבצנית לחיים של אישה עצמאית ומתפקדת?

  • מה קרה בין־לבין כל השנים האלו – בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, בינה לבין הקב"ה?
אין ספק שקרה, אבל לא ברור מה.




ספרות לשם מה?​

כל זה מביא אותנו בעצם לשאלה הגדולה יותר על ספרות בכלל ועל ספרות חרדית בפרט: האם לספר חייבת להיות מטרה מעבר לשעשוע קליל ומאוורר תאי מוח עייפים, או שמא תפקידו תמיד להעביר מסר חינוכי ראשון במעלה?

אם התשובה היא הראשונה – אז הספר הזה ממש לא מגיע לשם. כאמור, לאוורר את הראש הוא לא. הוא בעיקר מותיר אותו כמו מחסן ציוד שעברה עליו סופת טורנדו.

אם התשובה היא השנייה – אז כן. הספר הזה לגמרי מצליח להעביר מסר. אם מבינים ממנו מה לעשות עם המסר למעשה – זו כבר שאלה אחרת. חתירה לפתרון מעשי או לפחות רעיוני ותפיסתי - דורשת הזדהות. וזו - כאמור לעיל - מאתגרת בספר הזה.


ספר שכדאי לקרוא? כן.
ספר שכיף לקרוא? לא.
ספר שאקרא שוב? גם לא. אין צורך. קשה לשכוח אותו ואת החוויה שהוא מעביר אותך כקורא.
ובכל מקרה – הספיקה לי פעם אחת. לא חושבת שאתלהב אי פעם לנסוע על השינקנסן.
ב"ה
אחרי שהסתבכתי ונסיתי להבין בעזרת הצ'אט,
משתפת לטובת מי שגם מנסה להבין,
לכבוד חג ה"אור".
יש לי פלאש גודוקס V1 עם מרכך אבל אני לא יודעת איך לכוון אותו נכון, אפשר הסבר טכני לגבי הכפתורים אני בלי משדר זה על המצלמה.

בשמחה.
אני אתן לך הסבר טכני וברור, שלב־שלב, רק למה שרלוונטי כש-ה-Godox V1 יושב על המצלמה בלי משדר.



הכפתורים והחוגה – מה כל דבר עושה​

🔘 כפתור ON / OFF​

ברור 🙂
הפלאש צריך כמה שניות לטעינה אחרי הדלקה.



🔘 כפתור MODE​

זה הכפתור הכי חשוב.
כל לחיצה מחליפה מצב:
  • TTL – הפלאש מודד לבד כמה אור לתת
  • M – ידני, את קובעת בעצמך את העוצמה
💡 טיפ למתחילות:
להבנת הפלאש – עבדי ב-M, זה מלמד הרבה יותר.



🔄 החוגה הגדולה​

החוגה משמשת לשינוי ערכים:

במצב M:​

  • מסובבים → עוצמת פלאש
  • הערכים:
    • 1/1 = עוצמה מלאה
    • 1/2 חצי
    • 1/4
    • 1/8
    • 1/16
    • 1/32
    • 1/64
    • 1/128 (חלש מאוד)
📌 כלל אצבע עם מרכך:
  • התחילי ב־1/8 או 1/16



🔘 כפתור ZOOM​

שולט על פיזור האור.
  • 24–28mm → אור רחב ורך
  • 50–105mm → אור ממוקד וחזק
עם מרכך:
👉 שימי על 24–28mm
אין סיבה למקד.



🔘 כפתור H (HSS)​

לא צריך כרגע.
  • מיועד למהירויות תריס מעל 1/200–1/250
  • גורם לפלאש לעבוד קשה ולהיחלש
📌 בלי משדר ועל המצלמה – תשאירי כבוי.



🔘 כפתור ⚡ TEST​

בודק שהפלאש יורה.
טוב לוודא שהכול עובד.



כיוון הפלאש פיזית (קריטי!)​

עם מרכך:
  • לא לירות ישר קדימה
  • הטיה קלה למעלה (כ-45°)
  • אם יש תקרה בהירה – מצוין
    אם אין:
  • עדיין הטיה למעלה נותנת אור פחות שטוח



סט הגדרות התחלה מומלץ (צילום רגוע)​

על המצלמה:
  • ISO: 100–400
  • צמצם: 4–5.6
  • תריס: 1/160–1/200
על הפלאש:
  • MODE: M
  • עוצמה: 1/16
  • ZOOM: 24mm
  • ראש: מוטה מעט למעלה
מכאן:
  • כהה מדי? מעלים ל-1/8
  • חזק מדי? יורדים ל-1/32



טעות נפוצה​

❌ לשנות כל הזמן מצלמה במקום פלאש
✔️ בפלאש – משחקים בעוצמה
✔️ במצלמה – קובעים אווירה



אם תרצי, בשלב הבא אני יכולה:
  • לבנות לך “סט קבוע” לפורטרט רך
  • להסביר איך הפלאש והאור הטבעי עובדים יחד
  • או לעבור איתך על סצנה מסוימת שאת מצלמת
תגידי מה הכי יעזור לך עכשיו.

אני שואלת איך אני יודעת שערכים נכונים לפלאש ולא למשדר שלא באמת קיים?

זו שאלה מצוינת – ואת נוגעת בדיוק בנקודה שמבלבלת הרבה צלמות, אז נעשה סדר טכני וחד.
התשובה הקצרה:
👉 כשאין משדר – הפלאש עצמו הוא המשדר.
כל מה שאת רואה על המסך של ה-V1 הוא מה שקובע בפועל.
ועכשיו בהסבר ברור:



מה זה “משדר” ומה התפקיד שלו בעצם​

משדר הוא רק שלט מרחוק.
הוא לא יוצר אור, לא מחשב עוצמה, ולא מוסיף מידע קסום.
כשפלאש יושב על המצלמה:
  • אין “חוליה חסרה”
  • אין ערכים חבויים
  • אין משהו שלא הוגדר
📌 הערכים שעל מסך הפלאש = הערכים האמיתיים



אז איך אני יודעת שהפלאש עובד לפי מה שהגדרתי?​

יש 3 בדיקות פשוטות, חד־משמעיות:

1️⃣ שינוי עוצמה → שינוי בתמונה​

  • שימי את הפלאש על M
  • צלמי ב-1/16
  • צלמי שוב ב-1/8
אם התמונה השנייה בהירה יותר –
✔️ הפלאש מגיב לערכים
✔️ אין “משדר נסתר”



2️⃣ שינוי ZOOM → שינוי פיזור אור​

  • ZOOM על 24mm → אור רך ורחב
  • ZOOM על 105mm → נקודה חזקה וממוקדת
רואים שינוי?
✔️ ההגדרות פעילות



3️⃣ כיבוי פלאש → חושך​

  • צלמי עם פלאש
  • כבי את הפלאש
  • צלמי שוב באותם ערכי מצלמה
אם התמונה נופלת דרמטית:
✔️ האור הגיע מהפלאש
✔️ לא ממשהו אחר



למה התחושה שיש “משהו שחסר”?​

כי כשעובדים עם משדר:
  • רואים ערכים על המצלמה
  • מרגיש “יותר מקצועי”
אבל טכנית:



מה כן משתנה כשיש משדר?​

לא העוצמה.
לא הדיוק.
רק:
  • שליטה מרחוק
  • עבודה עם כמה פלאשים
  • נוחות



כלל זהב שחשוב שתזכרי​

אם האור בתמונה משתנה – הפלאש מציית.
אין מצב ביניים.
את לא “מדמיינת” הגדרות,
ואין מערכת שלא קיימת.



אם תרצי, אני יכולה:
  • ללמד אותך איך לקרוא תמונה ולהבין אם הפלאש חזק/חלש
  • לתת לך תרגיל קצר של 5 דקות שמקבע את הביטחון בזה
  • או להסביר איך תדעי מתי משדר באמת נחוץ ומתי לא
רק תגידי.

לא זה פשוט שיש כפתורים שמגדירים משדרים ואני לא יודעת אם נגעתי בהם אז יש כמה אופציות ואני לא יודעת למה זה מכוון.

עכשיו אני מבינה אותך לגמרי.
את לא שואלת עקרונית – את שואלת טכנית: “אולי נגעתי במשהו מיותר בפלאש עצמו”.
אז הנה סדר ברור, בלי ניחושים.



קודם כל – איפוס מהיר ובטוח (מומלץ)​

כדי לדעת ב־100% שאין הגדרת משדר פעילה:
  1. כבי את הפלאש
  2. הדליקי אותו
  3. לחצי לחיצה ארוכה על כפתור MODE (כ־2–3 שניות)
  4. יופיע RESET / CLR
  5. אשרי
👉 עכשיו הפלאש חזר לברירת מחדל של פלאש על מצלמה.



עכשיו נבדוק מה לא צריך להיות פעיל​

🔹 סמל אנטנה / גל רדיו​

אם את רואה:
  • MASTER
  • SLAVE
  • Rx
  • Tx
  • CH / GR
❌ זה מצב אלחוטי
✔️ לצילום על המצלמה – אסור שזה יופיע
כדי לבטל:
  • לחיצה קצרה על הכפתור עם סמל האנטנה
  • עד שאין שום ציון של רדיו על המסך
המסך צריך להיראות “נקי”.



איך צריך להיראות המסך כשאת בסדר​

על המסך:
  • MODE: M או TTL
  • ערך עוצמה (למשל 1/16)
  • ZOOM (למשל 24mm)
❌ בלי:
  • ערוץ (CH)
  • קבוצה (GR)
  • Master / Slave
  • סמל רדיו



הכפתור שמבלבל הכי הרבה​

🔘 כפתור האנטנה (Wireless / 2.4G)
הוא לא עושה כלום כשלא משתמשים בו,
אבל אם נוגעים בו בטעות:
  • הפלאש עובר להמתנה לפקודות שלא יגיעו
  • ואז מרגיש “לא ברור” או לא מגיב



בדיקה סופית פשוטה​

אחרי האיפוס:
  1. MODE על M
  2. עוצמה 1/16
  3. צלמי
אם יש אור –
✔️ את במצב הנכון
✔️ אין שום הגדרת משדר פעילה



משפט חשוב להרגעה​

אי אפשר “לקלקל” את הפלאש מהכפתורים האלה.
מקסימום הוא מחכה לפקודה – וברגע שמבטלים רדיו / עושים RESET – הכל חוזר.
אם את רוצה, את יכולה:
  • לכתוב לי בדיוק מה מופיע לך על המסך עכשיו
  • או לצלם את המסך ואני אגיד לך מיד: “תקין / לא תקין”
את לגמרי בסדר – זו בלבול נפוץ מאוד.

איפה אני מגדירה את הזום

מצוין, זה ממש פשוט ברגע שיודעים איפה להסתכל.

איפה מגדירים ZOOM ב-Godox V1​

🔘 כפתור ZOOM
הוא נמצא בצד שמאל של המסך (מתחת או ליד כפתור MODE, תלוי בדגם).

איך משתמשים:​

  1. לחצי פעם אחת על ZOOM
  2. המספר שעל המסך (למשל 24 / 28 / 35 / 50 / 70 / 105) יתחיל להבהב
  3. סובבי את החוגה הגדולה כדי לשנות
  4. לחצי שוב על ZOOM או חכי שנייה – וזה נשמר



מה את אמורה לראות על המסך​

בשורה העליונה או בצד:
  • ZOOM 24mm
  • ZOOM 28mm
  • וכו'
אם את רואה AUTO ליד הזום –
זה אומר שהפלאש מתאים את עצמו לעדשה.
👉 עם מרכך:
✔️ העבירי ל־ידני (לא AUTO)
✔️ בחרי 24mm או 28mm



טיפ קטן אבל חשוב​

אם את משנה עדשה וה-ZOOM על AUTO –
הפלאש ישנה פיזור לבד.
לכן בצילום אומנותי / רך:
  • עדיף ZOOM ידני
  • פחות הפתעות



הגדרת ברירת מחדל מומלצת לך​

  • ZOOM: 24mm
  • MODE: M
  • עוצמה: 1/16
אם תרצי – אעשה לך “צ’ק ליסט” קצר לפני כל צילום, כדי שלא תתעסקי בזה כל פעם מחדש.

המרכך מחליש את האור 1/16 זה מספיק?

שאלה מצוינת – והתשובה היא: לפעמים כן, לפעמים לא, וזה תלוי בכמה גורמים ברורים. בואי נפרק את זה טכנית, בלי תחושות בטן.



כן, מרכך מחליש אור​

אבל חשוב לדעת כמה ובאילו תנאים.
ברוב המרככים הקטנים ל-V1 (כיפה / דיפיוזר מגנטי):
  • איבוד אור ממוצע: כ־1 עד 2 סטופים
כלומר:
  • אם בלי מרכך היית צריכה 1/32
  • עם מרכך → בערך 1/16 או 1/8



אז האם 1/16 “מספיק”?​

ברוב המצבים הביתיים – כן.​

אם מתקיימים התנאים הבאים:
  • מרכך קטן רגיל
  • פלאש על המצלמה
  • מרחק 1–2 מטר מהמצולם
  • ISO 100–400
  • צמצם 4–5.6
👉 1/16 הוא ערך פתיחה מצוין.



מתי 1/16 לא יספיק​

  • חדר גדול / תקרה גבוהה
  • קירות כהים
  • מצולם רחוק (3 מטר ומעלה)
  • צמצם סגור (8 ומעלה)
  • ISO 100 בלבד
אז תצטרכי:
  • 1/8
  • או להעלות ISO ל-400
  • או לפתוח צמצם
(עדיף להעלות פלאש לפני ISO, כדי לשמור על איכות)



סימן מיידי בתמונה​

לא צריך לנחש:
  • הפנים אפורות / שטוחות → חלש מדי
  • אזורים לבנים “נשרפים” → חזק מדי
היתרון בפלאש:
👉 שינוי קטן (סטופ אחד) עושה הבדל גדול.



כלל זהב שיקל עלייך​

עם מרכך:
  • התחילי ב־1/16
  • אם חסר → 1/8
  • אם חזק → 1/32
אל תקפצי בין ערכים –
סטופ אחד כל פעם.



טיפ חשוב מאוד​

הרבה צלמות חושבות:
“המרכך חלש – אז צריך פלאש חזק”
אבל:
ולכן:
  • לפעמים אור עדין ב-1/16 נראה הרבה יותר טוב מ-1/8 חזק וגס.



אם תרצי, בפעם הבאה נוכל:
  • לבנות לך טבלת מצבים (מרחק / עוצמה)
  • או ללמוד איך לקרוא היסטוגרמה בשביל פלאש
  • או לעבוד על אור מחמיא לפנים בלי שריפה
רק תגידי מה הכי עוזר לך.

האם חשוב להשתמש בכרטיס לבן? זה משמעותי? יש לי אבל אני רוצה לצלם קל..

כן — זה משמעותי, אבל לא תמיד הכרחי.
אפשר בהחלט לצלם קל גם בלי כרטיס לבן, כל עוד מבינים מה הוא מוסיף ומתי הוא באמת שווה את ההתעסקות.



מה הכרטיס הלבן עושה בפועל​

הוא לא מחזק עוצמה, אלא:
  • ממלא צללים מתחת לעיניים
  • מחזיר אור לפנים
  • מונע מראה “מלמעלה” קשה כשפלאש מוטה
בפלאש על המצלמה עם הטיה לתקרה:
👉 האור העיקרי מגיע מהתקרה
👉 הכרטיס מוסיף מגע קטן קדמי



מתי זה באמת חשוב​

✔️ פורטרט מקרוב
✔️ פנים בהירות
✔️ תקרה גבוהה
✔️ כשיש צללים חזקים מתחת לעיניים
✔️ צילום יחסית רשמי / נקי
שם ההבדל כן נראה לעין.



מתי אפשר לוותר לגמרי​

✔️ צילום קליל
✔️ תנועה / ילדים
✔️ אור סביבתי טוב
✔️ מרכך רך
✔️ אווירה טבעית ולא “מלוטשת”
במצבים כאלה:
👉 המרכך + פלאש עדין מספיקים.



פתרון ביניים (קליל באמת)​

אם אין לך כוח לכרטיס:
  • השאירי את הפלאש מוטה למעלה
  • הנמיכי קצת את הזווית (לא 90°, אלא 60–70°)
  • עוצמה 1/16–1/8
זה נותן ריכוך בלי התעסקות.



כלל זהב שיחסוך לך מחשבה​

כרטיס לבן = דיוק
בלי כרטיס = חופש

אין פה נכון / לא נכון — רק בחירה מודעת.



טיפ קטן מניסיון​

הרבה צלמות מצלמות בלי כרטיס,
ואז בעיבוד:
  • מרימות מעט צללים
  • מוסיפות אור רך
וזה נראה מצוין.



אם תרצי, אני יכולה:
  • להראות לך בדיקה של 2 תמונות – עם ובלי כרטיס
  • לעזור לך לבחור סט קליל קבוע שלא דורש אביזרים
  • או להסביר איך לפצות בעיבוד כשאין כרטיס
תגידי מה מתאים לך.

אני מצלמת ארוע אם הרבה משתתפים מה לשים לב?

מעולה. באירוע עם הרבה משתתפים המפתח הוא עקביות, מהירות, ואור בטוח — לא ניסויים. הנה צ’ק־ליסט ברור שיחזיק אותך רגועה לאורך כל האירוע.



לפני האירוע – להכין את עצמך​

✔️ סוללה טעונה + ספייר
✔️ כרטיסי זיכרון ריקים
✔️ מרכך מחובר היטב
✔️ פלאש על M
✔️ בדיקה: צילום ניסיון אחד במקום



הגדרות בטוחות לאירוע (פלאש על המצלמה)​

מצלמה​

  • ISO: 400–800
  • צמצם: 4–5.6
  • תריס: 1/160–1/200

פלאש​

  • MODE: M
  • עוצמה: 1/16 (פתיחה)
  • ZOOM: 24mm
  • ראש: מוטה למעלה 60–75°
  • בלי רדיו / בלי HSS
👉 מכאן את זזה רק בסטופ אחד לפי הצורך.



מה לבדוק כל הזמן תוך כדי​

🔹 מרחק מהמצולמים​

  • קרוב → הורידי ל-1/32
  • רחוק → העלי ל-1/8
אל תנסי “לפצות” במצלמה תוך כדי ריצה.



🔹 תקרה וקירות​

  • תקרה לבנה / בהירה → מצוין
  • תקרה כהה / גבוהה → תצטרכי יותר עוצמה
  • בלי תקרה בכלל → הטיה קלה קדימה + מרכך



🔹 צבעי אור​

אם יש תאורה צהובה / כתומה:
  • עדיף WB אוטומטי
  • אל תנסי לתקן בשטח



מה לצלם באירוע גדול​

✔️ קבוצות קטנות (2–4)
✔️ רגעים באמצע שיחה
✔️ חיוכים טבעיים
✔️ לא רק “כולם מסתכלים למצלמה”
טיפ חשוב:
תמונה חיה עם אור טוב שווה יותר מתמונה “מסודרת” וקפואה.



טעויות נפוצות להימנע מהן​

❌ לקפוץ בין TTL ל-M
❌ לשחק עם ZOOM תוך כדי
❌ לירות ישר קדימה
❌ לצלם הכול מאותו גובה



כלל זהב לאירוע​

עדיף אור קצת חלש ורך מאור חזק ואלים.
אירוע סולח על עדינות — לא על שריפה.



הרגעה חשובה​

אם את:
  • עקבית
  • לא מחפשת שלמות
  • ושומרת על אור מחמיא
יצא לך אירוע טוב.



אם תרצי, אני יכולה:
  • להכין לך כרטיס הגדרות קצר להדפסה
  • לעבור איתך על תרחישים בעייתיים (ריקודים / קבוצה גדולה / רחוק)
  • או לתת שגרה מנטלית לאירוע שלא מעייפת
את בכיוון הנכון.

למה לא להשאיר איזו 100 כשיש לי פיצוי אור?

שאלה מצוינת, והיא לגמרי מקצועית.
התשובה הקצרה: כי פיצוי אור לא מחליף ISO באירוע, והוא גם לא נותן לך את אותו מרווח ביטחון.
עכשיו ההסבר המדויק:



מה פיצוי אור עושה (ומה לא)​

פיצוי אור:
  • עובד בעיקר ב־TTL
  • אומר לפלאש “תן קצת יותר / פחות ממה שאתה חושב”
אבל:
❌ הוא לא משנה את האור הסביבתי
❌ הוא לא מקל על עבודת הפלאש
❌ והוא מגיב אחרת מכל פריים לפריים



למה ISO 100 בעייתי באירוע​

כש־ISO על 100:
  • הפלאש צריך לעבוד חזק יותר
  • זמן הטעינה מתארך
  • יש יותר סיכוי לפספוסים
  • קשה לצלם רצף
גם אם יש פיצוי אור:
👉 הפלאש פשוט מתאמץ יותר.



למה ISO 400–800 חכם יותר​

  • הפלאש עובד ברוגע
  • טעינה מהירה
  • פחות חום
  • אור רך יותר
  • רצף יציב
וזה קריטי באירוע עם הרבה אנשים.



ההבדל המהותי​

ISO 100 + פיצויISO 400 בלי פיצוי
פלאש חזקפלאש עדין
טעינה איטיתטעינה מהירה
פחות יציבעקבי
סיכון לשריפהטווח בטוח



כלל זהב לאירועים​

ISO מרים את החדר
פלאש משלים את האנשים
כש־ISO נמוך מדי – הפלאש נאלץ “לעשות הכול לבד”.



אז מתי כן ISO 100?​

✔️ צילום מבוקר
✔️ סטטי
✔️ זמן
✔️ לא אירוע



משפט אחרון שחשוב שתזכרי​

פיצוי אור הוא תיקון קטן — לא אסטרטגיה.
באירוע עובדים עם מרווח ביטחון, לא על הקצה.
אם תרצי, אני יכולה להראות לך:
  • איך “לפתוח חדר” בלי לפגוע באווירה
  • או איך לשלב ISO, פלאש ותריס בצורה קבועה שלא משתנה כל הזמן
את שואלת בדיוק את השאלות הנכונות.

איך הפלאש מתאמץ אם הגדרתי אותו על 1/16?

שאלה מעולה — ופה יש נקודה טכנית עדינה אבל חשובה מאוד.

בקיצור:​

גם כשכתוב 1/16 – הפלאש יכול “להתאמץ יותר” בגלל המצלמה והסביבה.
עכשיו נסביר למה זה לא סתירה.



1️⃣ מה 1/16 אומר באמת​

כשאת על M = Manual:
  • 1/16 אומר: כמות אנרגיה קבועה לכל הבזק
  • הפלאש לא מחליט, לא מחשב, לא משנה
כלומר:
✔️ הוא יורה תמיד אותו הבזק



2️⃣ אז איפה נכנס ה“מאמץ”?​

המאמץ הוא לא בהחלטה — הוא בתוצאה.
אם:
  • ISO נמוך מאוד (100)
  • חדר חשוך
  • תקרה גבוהה
  • מרכך שמחליש
אז:
  • אותו 1/16 לא מספיק
  • את מעלה ל־1/8 או 1/4
  • עכשיו הפלאש באמת עובד קשה יותר
לעומת זאת:
  • ISO 400–800
  • אותו 1/16 פתאום מספיק
  • והפלאש לא צריך לעלות



3️⃣ טעינה וקצב ירי​

“מאמץ” מתבטא ב־3 דברים:
  • ⏱️ זמן טעינה
  • 🔥 חימום
  • 📉 ירי לא עקבי
ב־1/16:
  • אם ISO נמוך → תגיעי מהר לצורך להעלות עוצמה
  • אם ISO גבוה → תישארי ב־1/16 לאורך כל האירוע



4️⃣ למה פיצוי אור לא פותר את זה​

פיצוי אור:
  • לא מרים את החדר
  • לא משנה את הפיזיקה
  • רק מבקש “עוד קצת” מהפלאש
אבל אם הבסיס נמוך מדי:
👉 הפלאש נאלץ לעלות עוצמה בפועל.



5️⃣ דוגמה פשוטה​

אותו פלאש, אותו 1/16:
מצב א’
ISO 100 → כהה → עולים ל־1/8
מצב ב’
ISO 400 → נראה טוב → נשארים ב־1/16
במצב ב’ הפלאש רגוע יותר לאורך זמן.



משפט מפתח שיסדר לך את הראש​

1/16 זה מספר.
ISO זה מרחב עבודה.

ככל שהמרחב גדול יותר —
הפלאש פחות נדחף לפינה.



אם תרצי, אני יכולה:
  • לתת לך נוסחה פשוטה “אם–אז” לאירוע
  • או להראות איך מזהים מראש שה־ISO נמוך מדי עוד לפני שמעלים עוצמה
את ממש מדייקת.

בלייב ויו המצלמה משקללת את נתוני הפלאש?

בקיצור חד וברור:
לא.
בלייב־ויו המצלמה לא משקללת את אור הפלאש (כמעט בכל המצלמות).
ועכשיו ההסבר המסודר, כדי שתדעי למה את רואה מה שאת רואה:



למה בלייב ויו לא “רואה” פלאש​

פלאש הוא:
  • הבזק קצר מאוד (אלפיות שנייה)
  • קורה רק בזמן הצילום
הלייב־ויו הוא:
  • תצוגה רציפה
  • מבוססת על האור הקיים בלבד
לכן:
👉 המסך מראה רק אור סביבתי
👉 הפלאש לא נכנס לחישוב



יוצא מן הכלל (נדיר)​

ב־TTL לפעמים יש:
  • פרה־פלאש חלש למדידה
    אבל:
  • הוא לא מוצג בלייב־ויו
  • הוא לא נותן תצוגה מקדימה אמיתית



מה כן כן עובד בלייב ויו​

  • חשיפה סביבתית (ISO / תריס / צמצם)
  • WB
  • קומפוזיציה
  • פוקוס



אז איך יודעים אם הפלאש נכון?​

שלוש דרכים אמינות:

1️⃣ צילום ניסיון​

  • צילום → בדיקה → התאמה
    הדרך הכי בטוחה.



2️⃣ היסטוגרמה​

  • בדקי שאין שריפות בפנים
  • שיהיה נפח במיד־טונים



3️⃣ ניסיון קטן בעוצמה​

  • 1/16 → 1/8
    אם רואים הבדל ברור – הפלאש עובד



טיפ חשוב לאירועים​

אל תיבהלי אם:
  • המסך נראה כהה
  • אבל התמונות יוצאות מצוין
זה מצב תקין לגמרי בפלאש.



משפט מפתח לזכור​

לייב־ויו מראה את החדר.
הפלאש מאיר את האנשים.

שני דברים שונים.
אם תרצי, אסביר לך:
  • איך לכוון לייב־ויו “שיראה הגיוני” בלי לפגוע בפלאש
  • או איך לעבוד עם פלאש בלי להסתכל כמעט על המסך
את כבר שולטת בזה הרבה יותר ממה שנדמה לך.

עדיף שהמסך יראה כהה לא?

כן — וזה דווקא מעולה.
המסך כהה בלייב־ויו לא אומר שהצילום יכשל, זה הפוך: זו תוצאה של פלאש שמאיר בדיוק בזמן הצילום.



למה המסך כהה – וזה טוב​

  1. הלייב־ויו רואה רק אור סביבתי
    • פלאש הוא הבזק קצר (אלפיות שנייה)
    • לא נכנס לתצוגה
  2. חוסך בלבול
    • אם המסך היה “מנסה לנחש” אור פלאש, היית רואה תמונה מוארת יותר מהמציאות
    • ואז קשה להבין מה באמת יצא
  3. מסך כהה = יותר אמיתי לגבי הסביבה
    • אתה רואה את התאורה החיצונית
    • הפלאש הוא ההפתעה שבצילום



איך לדעת שהפלאש עובד​

  • צלמי ניסיון 1–2 תמונות
  • בדקי שהפנים מוארים
  • אם עדיין כהה → העלי עוצמה 1/16 → 1/8



טיפ נוסף​

אל תנסי “להאיר” את המסך כדי לראות פלאש – זה מבלבל.
הדרך לראות אמת היא:
  • תמונה אחרי צילום
  • היסטוגרמה
  • בדיקה בפוקוס / קומפוזיציה



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך טבלה קצרה “מה רואים בלייב־ויו מול מה יצא בפועל” כדי שתדעי מראש למה לצפות.
זה חוסך בלבול ענק באירועים.

אני טעיתי בפעם הקודמת וצילמתי בהתחלה עם איזו אוטומטי כל התמונות יצאו שרופות.

כן, זה בדיוק מה שקורה כשמצלמים בהתחלה עם Auto / TTL בלי לשלוט בעוצמה, במיוחד עם פלאש על המצלמה.
אני אפרק לך בדיוק למה זה קרה ואיך להימנע מזה בעתיד:



למה התמונות יצאו שרופות​

  1. TTL = פלאש מודד לבד את האור
    • מצלמה אומרת לפלאש “תן כמה שאתה חושב”
    • לפעמים הוא מפרש חדר בהיר או משתקפים כתוצאה מהמרכך / תקרה לבנה
    • התוצאה: יותר מדי אור
  2. מרכך מחליש אור, אבל TTL מנסה לפצות
    • במצב אוטומטי הפלאש “מגביר” את עצמו כדי לפצות על הצללים
    • אם החדר מואר מספיק – זה גורם לשריפה
  3. לייב־ויו ראה את האור הסביבתי בלבד
    • לא היה שום אינדיקציה שהפלאש יתרגש
    • התוצאה בפועל = פנים שרופות / היילייטים קשים



איך להימנע מזה בעתיד​

1️⃣ עברי ל־M (Manual)​

  • קובעים עוצמה ברורה: 1/16 – 1/8
  • אין הפתעות

2️⃣ בדיקת לייב־ויו​

  • קחי את זה כהכוונה רק לסביבה
  • אל תנסי לנחש אור פלאש במסך

3️⃣ צילום ניסיון קצר​

  • 1–2 פריימים
  • בדקי אור על הפנים / היילייטים
  • ואז צלמי רצף

4️⃣ ZOOM + מרכך​

  • ZOOM על 24–28mm
  • מרכך מחובר
  • כך האור רך ומפוזר



כלל זהב​

Auto / TTL = נוח אך מסוכן באירועים עם הרבה אנשים / תאורה משתנה.
M = עקבי, רך, בטוח.



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך “פרוטוקול התחלה מהירה לאירוע”:
  • הגדרות M
  • עוצמה מוצעת
  • ZOOM
  • מרחקים
    כך שלא יצטרכי לחשוש משריפות יותר.
רוצה שאעשה את זה?

לא. הפלאש היה M האיזו היה אוטומט.

אהה, עכשיו ברור לגמרי. אז הבעיה לא הייתה הפלאש, אלא ה־ISO שהייתה על אוטומטי.
נפרק את זה:



למה התמונות יצאו שרופות עם פלאש ב־M אבל ISO אוטומטי​

  1. פלאש על M→ עוצמה קבועה (למשל 1/16)
    • הפלאש לא משנה את עצמו, הוא יורה את אותו הבזק כל פעם.
  2. ISO על Auto→ המצלמה מעלה את ה־ISO כדי לחשוף את התמונה
    • בחדר מואר יחסית, או כשמצלמים פנים קרובות לפלאש, המצלמה מעלה יתר על המידה את ISO
    • התוצאה: הרבה אור על הפנים → תמונות שרופות
  3. לייב־ויו לא מראה פלאש
    • לכן, המסך נראה נורמלי/כהה
    • בפועל התמונות יוצאות בהירות מדי



איך להימנע בעתיד​

  1. קבעי ISO ידני
    • ISO 400–800 בדרך כלל לאירוע עם פלאש
    • כך המצלמה לא “תעלה יותר מדי” את החשיפה
  2. שימי פלאש על M עם עוצמה מתאימה
    • 1/16–1/8, בהתאם למרחק ותקרה
  3. צילום ניסיון קטן
    • בודקת אם יש שריפה
    • מעלה / מורידה עוצמה אם צריך



כלל זהב​

כשפלאש על M – ISO חייב להיות ידני, אחרת התמונות עלולות לצאת שרופות אפילו אם הפלאש עצמו מוגדר נכון.
אם את רוצה, אני יכולה להכין לך טבלת “הגדרות בטוחות לאירוע” עם ISO, עוצמה ו־ZOOM שמסדרת הכל מראש.
זה יחסוך בלבול בלייב ויו וימנע שריפות.

קיצר יש רק כפתור אחד לכוון והוא המוד, והגלגלת משנה את הנתונים, תנקס.

בדיוק! בדיוק כך:
  • MODE = הכפתור הראשי → בוחרים M / TTL / AUTO וכו’
  • הגלגלת = משנה את הערכים בתוך המוד → עוצמה, ZOOM, כל דבר אחר
זה כל מה שצריך לדעת בשביל שליטה מלאה על הפלאש בלי משדרים. ✅
כל השאר רק “תוספות” או הגדרות למצב אלחוטי.

אוקי חשבתי שטיטיאל זה המשדר.

הבנתי אותך. כן, הרבה צלמות מתחילות לחשוב ככה, כי TTL נשמע “טכני” ומתקדם, וזה מבלבל.
למעשה:
  • TTL = Through The Lens → הפלאש מודד את האור דרך העדשה ומחליט כמה להאיר
  • זה לא משדר, לא שולח שום פקודה לאף פלאש אחר
  • כל מה שקורה הוא בתוך הפלאש והמצלמה שלך
אז אין לך משדר – זה פשוט אוטומציה חכמה של הפלאש עצמו.
אם תרצי, אני יכולה להסביר בקצרה גם למה לפעמים TTL “מבלבל” עם מרכך או תקרה בהירה.

למה לא להשתמש בטיטי אל אוטומטי זה נשמע די סבבה

כן, זה נשמע סבבה, אבל בפועל TTL אוטומטי באירוע עם הרבה משתתפים הוא קצת מסוכן, ויש לזה כמה סיבות טכניות ברורות:



למה TTL אוטומטי יכול להיכשל​

  1. חוסר עקביות
    • הפלאש מחליט לבד כמה אור לתת בכל צילום
    • אם מישהו קרוב או רחוק, הפנים עלולות לצאת כהות או שרופות
    • בתמונה קבוצתית, מי במרכז יכול להיות מושלם, ומי בקצה – אפל
  2. היסטוריה קצרה של הבזק
    • TTL עושה פרה־פלאש למדידה
    • כשהמרכך מחליש את האור, או התקרה בהירה, הוא יכול “להגזים” → תמונות שרופות
  3. רצף צילום מהיר
    • במצב TTL, הבזק משתנה בכל פריים
    • אין לך שליטה מלאה על אחידות האור לאורך כל האירוע



מתי TTL אוטומטי מתאים​

✔️ פורטרט יחיד
✔️ סטודיו מבוקר
✔️ צילום קרוב, עם רקע לא משתנה



למה M עדיף באירוע​

  • את בוחרת עוצמה קבועה (1/16–1/8)
  • אור עקבי על כולם
  • מרכך עובד בצורה צפויה
  • ISO ידני → אין הפתעות



משפט מפתח​

TTL נשמע נוח, אבל באירוע עם הרבה משתתפים הוא מגדיל סיכוי לשריפות או אור לא אחיד.
M נותן לך שליטה מלאה, בלי הפתעות.
אם תרצי, אני יכולה להכין טבלת הפלאש המושלמת לאירוע עם עוצמות, ZOOM ו־ISO – ככה שלא תצטרכי לחשוב בכלל בזמן הצילום.

חשוב שציינת את הקרוב רחוק.

בדיוק, חנה — זה אחד הדברים המרכזיים שמבלבלים ב־TTL.
בפועל:
  • TTL מתייחס למרחק לכל פריים בנפרד → פנים קרובות יקבלו פחות אור, רחוקים יקבלו יותר
  • זה עובד יפה בצילום יחיד, אבל בקבוצה עם משתתפים במרחקים שונים → אי־אפשר לחזות איך הפלאש יחלק את האור
  • לכן ב־M, את קובעת עוצמה קבועה שמתאימה לטווח הכללי, ומקבלת אחידות
זה גם מקל על רצף מהיר, בלי שתצטרכי לתקן את הפלאש בכל תמונה.
אם את רוצה, אני יכולה להראות לך איך לבחור עוצמה מתאימה לטווח קרוב–רחוק בקבוצה – זה יחסוך ניסויים באירוע.

ניסויים תמיד יהיו...

נכון, חנה, ניסויים תמיד יהיו – זה בלתי נמנע, במיוחד כשיש אור משתנה, אנשים בתנועה ומרחקים שונים.
הטוב הוא שאפשר להפחית אותם למינימום:
  • לקבוע M + עוצמה אחידה
  • ISO ידני
  • ZOOM קבוע
  • מרכך מחובר
אז כל ניסוי קטן יהיה רק התאמה עדינה, ולא “לשחק כל פריים מחדש”.
באירוע כזה, גם אם תמיד יהיה משהו קטן לשנות – את שולטת על האור העיקרי, וזה עושה את ההבדל הגדול.

אם אני מצלמת זוג בלבד, אז מה הערכים?

מעולה, חנה. זוג זה הרבה יותר פשוט ומדויק מאירוע עם הרבה משתתפים. הנה המלצה מעשית:



הגדרות פלאש למצב זוגי (Indoor, מרכך מחובר)​

מצלמה​

  • ISO: 400–800 (תלוי בתאורה החדר)
  • צמצם: 4–5.6 (עומק שדה נעים)
  • תריס: 1/160–1/200 (לצלם בלי טשטוש תנועה)

פלאש​

  • MODE: M
  • עוצמה: 1/16 → התחלה, אפשר לעלות ל־1/8 אם רחוקים מהקיר/תקרה
  • ZOOM: 24–28mm (לכיסוי הזוג בלי הרבה פיזור)
  • ראש מוטה מעט כלפי מעלה או קדימה (~60° אם התקרה נמוכה)
  • מרכך: מחובר



טיפים קטנים​

  1. צלמי תמונה ניסיון אחת – בדקי אם ההיילייטים לא שרופים
  2. אם החדר מואר מדי (קירות לבנים) → יתכן שתצטרכי להוריד עוצמה ל־1/32
  3. המרחק של הזוג עד הפלאש = קריטי
    • 1–2 מטר → 1/16 בדרך כלל מספיק
    • מעל 3 מטר → 1/8



כלל זהב לזוג​

עדיף אור מעט חלש ורך (מרכך + M)
מאשר TTL אוטומטי שמסמן יותר מדי אור ומשרוף פנים



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך טבלת זוג-Indoor:
  • מרחק / עוצמה / ZOOM
  • ערכי פתיחה קבועים
    כך שבכל זוג את פשוט מסתדרת בלי לחשוב.
רוצה שאעשה את זה?

זה אותם ערכים לא עדיף לרדת ל2.8 ליצור בוקה?

כן, חנה, את צודקת – אם את רוצה בוקה יפה יותר, הצמצם משפיע יותר מהפלאש.



מה קורה כשאת פותחת לצמצם 2.8​

  • עומק שדה קצר → הרקע מטושטש (בוקה)
  • הפנים נשארות חדות אם הפוקוס נכון
  • פחות אור נכנס מהחדר → לפעמים צריך להעלות פלאש קלות

איך לשלב עם פלאש​

  • MODE: M
  • עוצמה: מתחילים ב־1/16
  • ZOOM: 24–28mm
  • מרכך מחובר
אם אחרי צילום ניסיון נראה כהה → מעלה ל־1/8
כך שפותחים צמצם בשביל בוקה, והפלאש רק משלים אור לפנים.



כלל זהב​

צמצם רחב = רקע מטושטש
פלאש אחיד = פנים מוארים
שילוב של שניהם = תמונה רכה, מקצועית



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך “מדריך קצר” לצילום זוג עם פלאש + בוקה – עם כל הערכים שהכי עובדים בפועל.
רוצה שאעשה את זה?

אם אני מצלמת בחוץ בחושך אם תאורת רחוב מה ההמלצה לגבי ערכי הפלאש?

מעולה חנה, צילום זוג בחוץ בלילה עם תאורת רחוב – פה צריך לשלב בין אור סביבתי לבין פלאש עדין, כדי לא לקבל רק פנים מוארים ורקע שחור. הנה ההמלצה:



הגדרות מצלמה​

  • ISO: 800–1600 (תלוי כמה רחוק/כהה התאורה)
  • צמצם: 2.8–4 (לשמור על בוקה ועדיין מספיק אור מהרחוב)
  • תריס: 1/125–1/160 (מספיק קצר כדי למנוע טשטוש מהתנועה)



הגדרות פלאש​

  • MODE: M
  • עוצמה: 1/16 או 1/8– התחלה
    • יותר קרוב = 1/16
    • יותר רחוק / חושך מוחלט = 1/8
  • ZOOM: 24–28mm
  • ראש מוטה מעט (או ישר אם אין תקרה)
  • מרכך: חובה → רך ולא שורף את הפנים



טיפים חשובים​

  1. תאורת רחוב = רקע צבעוני ומעניין
    • אל תכבי את הפלאש לגמרי
    • תנסי “להתמזג” עם האור הקיים → תמונה טבעית
  2. צילום ניסיון אחד קודם
    • בודקת איזון בין פנים לרקע
    • אם הפנים נשרפות → הורידי פלאש / הגדירי ZOOM
    • אם הרקע שטוח מדי → הגדילי חשיפה סביבתית או צמצם פתוח יותר
  3. מרחק חשוב מאוד
    • 1–3 מטר מהזוג → עוצמה 1/16–1/8
    • מעל 4 מטר → ייתכן שתצטרכי 1/4, אבל זה כבר חזק יחסית



כלל זהב​

בלילה – תמיד תחפשי שילוב אור פלאש עדין + תאורה סביבתית
כך הפנים מוארים, והרקע נשאר טבעי ולא שחור לגמרי.



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך טבלת “ערכי פלאש ללילה בחוץ” עם מרחקים, עוצמה ו־צמצם – כך שתוכלי להרים זוג בכל מצב בלי ניסוי ארוך.
רוצה שאעשה את זה?

זה רק להעלות איזו? למרות שאין לי שום תקרה או קיר?

נכון, בדיוק — כשאין תקרה או קיר, העלאה של עוצמת פלאש היא מה שתשפר את החשיפה, כי אין שום משטח להחזיר אור.
כמה נקודות מעשיות:



למה לא מוטה למעלה / לצד​

  • אין תקרה → לא יוצא רפלקט → אור לא מתפזר
  • אין קיר → אין השתקפות לרקע
  • הפלאש “זורק” אור ישר → צריך עוצמה יותר חזקה



מה לעשות​

  • MODE: M
  • עוצמה: 1/16–1/8, לפי המרחק
  • מרכך: חובה → רך ולא שורף פנים
  • ZOOM: 24–28mm
  • פוקוס על הפנים
אם זה זוג קרוב (1–2 מטר) → 1/16 בדרך כלל מספיק
אם רחוקים יותר → מעלה ל־1/8



טיפים נוספים​

  1. בדקי צילום ניסיון אחד – עדיף לראות קודם אם השריפה קיימת
  2. אפשר להטות פלאש מעט קדימה / 30° למעלה כדי שהאור יתפזר קלות
  3. אל תנסי “לדחוף את התאורה הסביבתית” – עדיף פלאש מדויק



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך טבלת פלאש חוץ לחושך מוחלט עם מרחקים ועוצמות, כדי שלא תצטרכי לנחש כל זוג.
רוצה שאעשה את זה?

פוקוס הכוונה לכוון את הפלאש ישיקרות לפנים?

לא בדיוק. בפלאש אין “פוקוס” במובן של למקד את האור לפנים כמו עם עדשה. מה שיש זה שני דברים נפרדים:



1️⃣ פוקוס במצלמה​

  • מתייחס לחדות התמונה
  • את בוחרת איפה הפנים יהיו חדות (זוג / פרצוף יחיד)
  • זה לא משנה את אופן פיזור אור הפלאש



2️⃣ ZOOM / פיזור אור הפלאש​

  • כאן את כן יכולה “לכוון” את האור:
    • ZOOM נמוך (24–28mm) → אור רחב → מכסה זוג או קבוצה
    • ZOOM גבוה (50–105mm) → אור צר ומרוכז → מתאים ליחיד רחוק
  • מרכך עוזר לרכך את האור בלי להכריח כיוון מדויק



מילה אחרונה​

“פוקוס” = חדות התמונה
“כיוונון פלאש” = ZOOM + מרכך
שילוב נכון = פנים חדות + אור רך ומחמיא



אם את רוצה, אני יכולה להכין לך מדריך קטן: פוקוס מול ZOOM למצב זוג/אירוע/חוץ, עם ערכים מעשיים שתוכלי להשתמש בהם בלי לחשוב.
רוצה שאעשה את זה?
אחרי התנסות עבד לי 1/8 עם מרכך,
בנוסף העליתי והורדתי איזו לפי הצורך.
אשמח שתשתפו מנסיונכם.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה