איך מנקדים

[agav]

קְדֻשְׁתָא
האם יש דגש בש' או אין?

 

[תג]

בדלית יש דגש, כך: קַדִּשְׁתָּא

 

[געוואלדיג]

נראה לי עם דגש השי"ן, על משקל גְּדֻלָּה, וכן בסידור מנקדים קדשה בדגש השי"ן. [והשוואת "תג" לא קשורה].

 

[agav]

קדושתא - פיוט מסוג קרובות המקדים את קדושה.
בכל מקרה הד' נקודה בקובוץ, השאלה אם יש דגש בש' אחריה או לא.
באתר האקדמיה הש' דגושה, השאלה למה, הרי הש' שוואית.
בעברית היא לא אמורה להיות דגושה, השאלה אם בארמית הכללים שונים.

 

[געוואלדיג]

מדוע הדגש נופל בשו"א? בגלל שזה שם?

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

למעשה אומרים ללא דגש. (בהברה אשכנזית)
הלא כן?

 

[agav]

ממתי שומעים את הדגש בשין?

 

[agav]

מדוע הדגש נופל בשו"א? בגלל שזה שם?

דגש חזק נועד לסגור הברה. כשהיא נסגרת באמצעות שווא נח - הדגש החזק מיותר.
השאלה אם גם בארמית כך.
נראה לי שאנקד בקובוץ ושווא, ללא דגש.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

ממתי שומעים את הדגש בשין?

אופס!
חשבתי ששאלו על דגש בת'.

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

דגש חזק נועד לסגור הברה. כשהיא נסגרת באמצעות שווא נח - הדגש החזק מיותר.
השאלה אם גם בארמית כך.
נראה לי שאנקד בקובוץ ושווא, ללא דגש.

דגש חזק סוגר הברה בפועל, אבל אי אפשר לומר שלזה הוא נועד. ואם השווא היה נח היה צריך להיות דגש בת"ו. דגש חזק מייצג אות שנפלה ב"עלה במחשבה", לדוגמה במילה יִפֹּל הדגש בפ' הוא מצבת זכרון לנ' השורש שנפלה. וכך כל דגש חזק יש לו סיבה.
כמו שכתב agav, גם דעתי שכמו בעברית צריך להיות דגש משקלי בש', אך כרגע אין לי הוכחה.

 

[agav]

לא תמיד הדגש מייצג אות שנפלה, לפעמים הוא מה שנקרא 'דגש משקל'.
מופיע במשקלים מסוימים (חיט, נגר) או בבנייני פועל מסוימים (סיפר, הסתפר).
כלומר, הוא בא להשפיע על ההגיה ולא להשלים חסכים.

 

[אפכא מסתברא]

לא תמיד הדגש מייצג אות שנפלה, לפעמים הוא מה שנקרא 'דגש משקל'.
מופיע במשקלים מסוימים (חיט, נגר) או בבנייני פועל מסוימים (סיפר, הסתפר).
כלומר, הוא בא להשפיע על ההגיה ולא להשלים חסכים.

אכן, והשאלה כאן האם גם בארמית יש דגש במשקל זה, המקביל ל'גְדֻלָּה' ול'קְדֻשָּׁה' בעברית (אגב, במקרא לא מצאתי ' קְדֻשָּׁה'). צריך למצוא מומחה לארמית...
מצאתי משהו שאולי יכול לעזור לך:
בתרגום יונתן המצוי אצלי ( הוצאת "תורה מפוארה") את המלה ' סְגֻלָּה': "לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה" (מלאכי ג, יז) - הוא מנקד סְגֻלְתָּא ׁ(זו המלה היחידה במשקל הזה שבדקתי, ובכל המקומות האחרים בתנ"ך זולת כאן היא מתורגמת בלשון אחרת ובשורש אחר)

 

[געוואלדיג]

איך ניתן לזהות אם הדגש הוא דגש משקל, או שרק נועד לסגור הברה, כדברי אגב לעיל?

 

[אפכא מסתברא]

אין דבר כזה "דגש שנועד לסגור הברה". דגש חזק תמיד סוגר הברה.
סיבות לדגש חזק:
1. השלמת עיצור שנפל (אחד משני עיצורים דומים, נ' שוואית, ל' מן לק"ח, י' מן בקע"ת ג"ר ועוד)
2. בניין כבד
3. משקל שמות
4. אחרי אותיות שימוש
5.לתפארת הקריאה (5 מלים שלא נמצאה להן סיבה אחרת)

 

[געוואלדיג]

מדבריך נראה, שבמשקל השם אין הדגש אמור להיעלם כאשר יש אפשרות שיבוא שוא נח במקומו.

אולם עד כמה שהשיגה ידי לבדוק נראה לי ש"אגב" צודק. הנה לדוגמה תיבת "חיה", שהיא בדגש היו"ד, לכאורה בגלל משקל השם, הנה בהטיית "חַיְתוֹ", הדגש נופל מהיו"ד, מן הסתם בגלל השו"א נח. כדברי "אגב".

מכאן שיש מידת צדק בכלל של "אגב".

מאידך כל הדוגמאות שהשגתי שבהן אין הדגש נופל, ניתן למצוא את הסיבה לכך. לדוגמה: "מִלְבַדְּכֶם". ואמנם כאן אפשר לומר שהדגש בא לפצות על הד' הנעלמת, כי הרי תיבה זו נגזרת מן שורש "בדד". כמו כן "ומוראכם וְחִתְּכֶם", הדגש מפצה על תי"ו הכפולה שנעלמה, כי שורש תיבה זו היא "חתת". וכן תיבת "עַמְּךָ" מאותו הטעם, וכן "טפכם", וכאלה וכיוצא בהן.

אלא שאעפ"כ מצאתי תיבות שאין לי הסבר מדוע לא נעלם הדגש, כמו תיבת "צַוְּארֵי", "טַבְּעֹת", "מַתְּנֹת", וכיוצא.

ואם כן מה הכלל בזה?

 

[אפכא מסתברא]

אכן, במקרא מצוי הרבה, שהדגש החזק נשמט באותיות מי"ן קו"ל - בין אם זה דגש המשקל (בִּקְשׁוּ, מְבַקְשִׁים, יְבַקְשׁוּ, אבל: בַּקְּשׁוּ, כמו"כ בשורש פלל תמצא כזאת ועוד) ובין אם זה דגש שאחרי ה' הידיעה (הלויים, הילדים) - מה שהבחנתי הוא, שבפעלים בבנין כבד שבהם נשמט הדגש - בציווי הוא אינו נשמט, אבל לא זכור לי כרגע אם בכולם. בכ"א בשני אלה שציינתי (בקש ופלל) כן הוא.

 

[געוואלדיג]

זאת אומרת, שלדעתך אלה שנופלים יוצאים מן הכלל [אלא שגם הם מעוגנים בכלל "מי"ן קו"ל"].

 

[אפכא מסתברא]

זאת אומרת, שלדעתך אלה שנופלים יוצאים מן הכלל [אלא שגם הם מעוגנים בכלל "מי"ן קו"ל"].

אכן.

 

[אפכא מסתברא]

אני רואה שהשמטתי מלה חשובה בהודעתי מס' 16 - כמובן, במקרא נשמט הדגש פעמים רבות במי"ן קו"ל שוואיות...