@mommy&more, אני קוראת את מה שאת כותבת ודומעת.
אנחנו מתמודדים כרגע כמשפחה עם אירוע רפואי מאד מורכב ומתגלגל שמשפיע בהמון היבטים וקשור לכמה ילדים.
אנשים מבחוץ מודעים באופן חלקי, אבל באמת שרק בעלי ואני מבינים ונושאים (בקושי...) את המורכבות וכל מה שכרוך בזה.
תחושת הבדידות היא תחושה חזקה, נוכחת ומעיקה כ"כ.
לפעמים אני מגיעה לשמחות או לנופשים, והלב שלי כאוב. אני רק מחכה לחזור הביתה.
לראות את כולם שמחים (גם אם זה מבחוץ), כשלנו- במובנים מסוימים- העולם עצר מלכת.
ועוד משהו-
התחושה שהבן שלך בורח לעגלה, למקום הבטוח כדי להיות מוגן, היא תחושה שמוכרת לי במידה מסוימת.
זה החלק בהתמודדות שלי אישית הכי שורף וקורע:
לראות את הילדים המדהימים שלי מתמודדים עם קושי, והידיים שלי כבולות-
אין לי שום דרך להגן עליהם, מעבר לתמיכה חלקית ממש.
זה החלקים שהביאו אותי אישית לכאב הכי גדול, הרגשה שקרובה לפירוק גופני ונפשי.
ולצערי, גם אני מכירה את המקום של הקושי בתפילה, למרות שבזמן הזה הכי צריך אותה- מה שמוסיף אשמה וכאב.
כמה דברים :
- רוצה לשלוח לך אהבה, הזדהות ואיחולים לבריאות בגוף ובנפש.
- לא לפחד מהפירוק, לפעמים דווקא אחרי זה מגיע ניצן של צמיחה.
- אם מתאים לך- מצטרפת להמלצה על ליווי מקצועי למרות שזה כרוך בהרבה עבודה פנימית ובכאב, אז צריך לראות איך את עם זה.
- מדי פעם אני נוסעת לקבר רחל או לכותל ושם קל לי יותר להתפלל ולדמוע, אני מרגישה אחרי זה רגועה ומאוששת יותר.
- ודבר אחרון: אל תהססי לבקש עזרה באופן המתאים ממי שאת יכולה: ידע מהרופאים, עזרה טכנית מההורים, סיוע רגשי בתוך המרפאות ובמסגרת בתי החולים. מניסיוני, כ"כ הרבה אנשים מדהימים וטובים מסתובבים עם לב פתוח ורצון כ"כ חזק לעזור.
גם אם העזרה לא הייתה מדויקת ומותאמת למה שהייתי צריכה, הלב והכוונות הטובות עזרו לחבוש קצת את הפצעים והבדידות הייתה פחות שורפת.
בהצלחה ורפואה שלמה בעז"ה.
הנושאים החמים
