התייעצות איך מפשירים מרק שהיה במקפיא?

  • הוסף לסימניות
  • #1
זה גוש קרח
השיטה היחידה שמצאתי זה להפשיר בסיר
שזה כמובן מעצבן כי עד שאני לא צריכה ללכלך סירים אז למה לי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
או להוציא מספיק זמן לפני השימוש כדי שיפשיר מעצמו
או להפשיר בסיר
במיקרוגל לא מומלץ
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
את לא מחממת את המרק?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
איך מחממים - זו השאלה
אני מקפיאה בקופסאות פלסטיק עגולות של 1/4 או 1/2 ליטר
בסיר שאני הולכת לחמם את המרק שמה קצת מים ואת הקופסא/ות בפנים לרבע שעה בערך שזה טיפה מפשיר ואז מוציאה את הגוש מרק מהקופסא ישר לתוך הסיר עם המים.
מחממת על אש בינונית וסיר סגור, מידי פעם מערבבת ודופקת על הקרח.
כשהמרק הפשיר מביאה לרתיחה קצרה ומגישה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני מקפיאה בקופסאות פלסטיק עגולות של 1/4 או 1/2 ליטר
בסיר שאני הולכת לחמם את המרק שמה קצת מים ואת הקופסא/ות בפנים לרבע שעה בערך שזה טיפה מפשיר ואז מוציאה את הגוש מרק מהקופסא ישר לתוך הסיר עם המים.
מחממת על אש בינונית וסיר סגור, מידי פעם מערבבת ודופקת על הקרח.
כשהמרק הפשיר מביאה לרתיחה קצרה ומגישה.
זה מה שכתבתי שאני עושה
אבל זה מעצבן..

טוב, תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #16
יש עוד אופציה פחות נוחה לשים בתוך קופסא עם מים רותחים ואז קצת במקרו ..
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אם את במילא מחממת את המרק אז את צריכה בכל מקרה ללכלך סיר,
ולא משנה אם המרק קפוא או מופשר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!
אני נכנס למטבח מזיע ולחוץ ורואה גוש של אדישות לועס חלווה, ובקיצור: אשתי.

"אנחנו חייבים להחליט על שם", אני מנסה להפשיר קרח.

"מה הלחץ, יש עוד שלוש שעות עד לברית", קרח מסרב להפשיר.

"צודקת, למה להלחיץ? מקסימום נאלתר משהו במקום, ניתן שם בהשראת ליקר הבננה שעל שולחן הכיבוד. אולי 'בננצ'וק', איך זה מצלצל לך?", היא פורצת בצחוק, כאילו אנחנו במופע סטנד-אפ מהנה בערב חורפי שליו; כאילו מדובר בילד המוזנח של השכנים זונטל, שגם אם ניתן לו שם אי פעם, הוריו שכחו אותו זה מכבר.

שתי אפשרויות נותרו לי. האחת, לנסות שימוש במכות חשמל כדי להעיר את הפרטנרית שלי לבחירת השם - לגרום לה להבין שיש חיים לאחר החלווה. השנייה, להחליט בעצמי באופן שרירותי.

בהיעדר שוקר חשמלי זמין, בחרתי באופציה השנייה.

"תרח יינון, על שם אחיו של סבא. זה השם!", פסקתי.

מה שלא עשו ההפצרות, הנדנודים והציניות, עשה השם. היא הקיאה חצי טון של חלווה, רקעה ברגליה בתוך שלוליות קיא. "לא יקום ולא יהיה!".

"איך קפצת לדוד תרח יינון, תוך שדילגת על כל הסבים", טענה נחרצות.

"כל הסבים חיים לשמחתי", הזכרתי לה, "אם הדבר טוב ואם מצאתי חן בעינייך, אשמח שתפטרי אותי מלהתנקש באחד מהם בשעתיים שנשארו עד לברית", זרקתי אבן אחרי גוש קרח מועד, נמס לתוך עצמו.

לא הצלחתי להבין מה הבעיה בשם תרח יינון. הוא אמנם שונה מעט משאר השמות, אבל דווקא העובדה הזאת הופכת אותו למיוחד ומעניין.

היא לא הסכימה עם זה בשום אופן, "אתה לא יודע ששם משפיע על אופי? אם תקרא לו תרח יינון, הוא יגדל להיות 'תרח יינון' על כל המשתמע מכך", הטילה אימים.

"אם שם משפיע על אופי, אז איך זה שקוראים לך חני ואת מתנהגת כמו קרוינע דבושקע?", לא נותרתי חייב.

נשברתי. איך יוצאים מהפלונטר הזה?

ניחמתי את עצמי שיהיה השם אשר יהיה, זה נגמר בעוד כשעה וחצי. לא הייתי שורד עוד שעה אחת במתח המתמשך הזה. ואז הטלפון של אשתי צלצל. "ייישששש", היא צעקה.

"מהי השמחה הגדולה?", תהיתי, "אחד מהסבים שלנו מת? התפנה שם?", שאלתי.

"חחח חלילה", היא ענתה, "התקשרו מהמעבדה להודיע שהילד צהוב, אי אפשר לעשות את הברית היום".

היא חזרה ללעוס בנחת חלווה וגבינה צהובה, ואני נעשיתי צהוב בוהק והתעלפתי מלוא קומתי על שלולית קיא צהבהבה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה