התייעצות נכתב בדם, בדמעות, בכאב...

[איך באלי פיצוש:)]

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

 

[@ @ @]

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

הכאב חשוף ובצדק
אם רק אפשר לשאול שאילה או שניים כדי שנוכל ללמוד מזה
א. למה לא שיתפת את ההורים?
ב. את המורים?
אינני איש חינוך.
אבל הילדים אינם טכנולוגיה
ונפש של ילד היא משהו שלא קולט
לאיזה שאול היא הורידה מישהו אחר
זה נראה להם צחוק ושעשוע
ולפעמים עם איזה תירוץ שלילי זה גם מצווה
ואני מדבר גם על ילדים מחסידות פלונית ש'מסוכסכת' עם חסידות אלמונית
ומקובל מאוד בעולם הילדים להתנקם על החשבון
אפילו שהם לא יודעים מהחיים שלהם
(פשוט נחשפתי בילדותי למקרה כזה שילד הוחרם בכל מקום עקב כך שכמה מהילדים בכיתה היו שייכים לקהילה השניה)
ואני לא מדבר על אלה שמלבים שנאה בבית
אלא על הנורמליים
תפקחו עיניים!!!
כי מעוות לא יוכל לתקון!

 

[איך באלי פיצוש:)]

לגמרי! מעוות לא יוכל לתקן!!!
ההורים שלי בתקופה הזאת היו עסוקים מאד, קלאסי, לא? הורים עסוקים לפעמים. את הצוות החינוכי התביישתי מאד לשתף. וככה, נשארתי פשוט לבד. זוכרת סיטואציות שאני פשוט יושבת ובוכה. ומחלחלת לי התודעה שאני פשוט לבד.
ולכן, אני שואל אתכם, למה עוד ילדים צריכים לעבור דבר כזה.
בוא נשים לזה סוף!!!!

 

[RACHELEVI]

כואבת איתך מאד
לדעתי יש בעיה של חרמות שזה דבר מזעזע ולא נתפס לכשעצמו ולצידה בעיה נוספת של שקיפות - בלי חרם או שנאה מכוונים , ילדים שצועדים יום יום למוסד לימודים בלי שמישהו מתעניין ורואה אותם.
מזדהה מאד עם השאלה שלך איך יתכן שבנושא הזה לא מתקדם כלום לצד כל ההתפתחות בנושאים אחרים, איך באמת?

 

[RAAYA2020]

תודה שעצרת וכתבת את מה שחווית,זו גבורה בעניי.
ובאמת פתחת צוהר לעולם שילדים חווים.
לעיתים לא רק בבית הספר,אלא גם בבית-תחושה של לא יוצלח,לא משנה כמה ינסה להראות שהוא טוב וכו..

בסוף כל דבר מחלחל לנפשו העדינה.

 

[גלגל הצבעים]

הכאב חשוף ובצדק
אם רק אפשר לשאול שאילה או שניים כדי שנוכל ללמוד מזה
א. למה לא שיתפת את ההורים?
ב. את המורים?
אינני איש חינוך.

מה שידוע לי שלא כל איש חינוך יודע לטפל בחרם, זה דבר מורכב מאוד.
לפעמים ילד בעבר ניסה לשתף הורה או מורה, והם ניסו לטפל בזה בצורה לא אחראית לרוב בגלל חוסר ידע והבנה, ואולי היה שיפור מעל פני השטח, אבל מתחת לפני השטח נפער גהינום מתחת לילד.

ילד כזה לעולם לא יחזור שוב לבקש עזרה.

צריך ללמד אנשי חינוך לזהות חרמים, ולדעת איך לטפל

 

[שושייי]

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

ואוווו עצוב עצוב ומרגש----
מרגש שאת מסוגלת לכתוב לנו את זה,
אז דבר ראשון תודה!!
אני בעזרת ה' הולכת לכיוןן ההוראה ובלי נדר בלי נדר לא יהיה לי כזה תלמיד
האמת אני גם זוכרת את הרגעים בהם הייתי לבד זה היה בגיל היותר גדול 16 כזה
אבל העדיין התחושה הזו שאת מגיע לכיתה ואין לך אחת!!!
זה הרגשה שהיא אפשר לתאר באמת
תודה ענקית
ומקווה שבתור מורה לא יהיה תחת ידיי כזה דבר

 

[עם ישראל חי!!!]

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

את האמת שאני גם קראתי את זה, אבל לא רק- קיים הרבה שיימינג בנושא ואני לא כל כך נתקלתי בו
אז בשולחן שבת שאלתי את הילדים אם יש להם ילד בכיתה כזה
והייתי בהלם מהתשובות החד משמעיות, שכן, בהמון כיתות יש את הילד שמכל מיני סיבות שקיימות או לא- פשוט סובל בצורה שלא משנה מה- לא מגיעה לו!!!
זה לא דווקא שהוא אוויר, לפעמיים דווקא הוא מקבל יחס עודף, אבל בצורה משפילה ומבזה, הוא צחוק- מחרימים את האישיות שלו.
אני בטוחה שזה משהו ששום אדם לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן, אני לא אשת חינוך ולא משפיענית
אבל על הילדים שלי יש לי אחריות ואת שלי עשיתי, בסוף אין דבר משפיע כמו הבית.
הפחד של אמא שילד שלה יסבול מזה
אבל פחד לא פחות שהילד שלה יהיה הדמות שגורמת לדבר הנוראי הזה.

 

[SHIRA050]

ואואו וואו ואוו ושוב ואוואו
כ"כ עצוב ומרגש ולצערי הרב קיים...
ובעיקר לדעת ולחשוב שמסתובבים עוד מילדי ישראל שמרגישים לבד, ל-ב-ד!
ולא תמיד יש עם מי לפרוק או את מי לשתף.
ולא תמיד יש את האנשים הנכונים במקומות הנכונים.
ולא תמיד הכאב הוא כ"כ חזק וצועק וילד יותר מופנם יפחד וחשוש לספר או לפרוק
ולא תמיד(לפעמים) כן ילדים שפוחדים לשתף הם בתוך הפחד כ"כ חזק מהחברה(זה מביא אותם לדימוי עצמי נמוך ושלילי עד שהם בטוחים שבאמת וזה מגיע להם) שכן הם פוחדים רועדים לספר למישהו מבוגר ומרגישים אשמים.
ולא תמיד גם כשיש אוזן קשבת ומישהו שמאזין ותומך יש יותר מידי מה לעשות(בפרוש שכן אבל גם המבוגרים מוגבלים!)
ולא תמיד מדובר בחרם תחת הכותרת מודגש באותיות מהבבות וכואבות -ח-ר-ם!-!,לפעמים זו תקופה קשה מאוד של בדידות שיכולה להביא למצבים קשים מאוד שלא תמיד יש מבוגר שרואה ותומך
ולא תמיד זה מגיע מרוע של ילדים והכרזה פומבית של הנה מהיום אף אחד לא מדבר עם X אלא חוסר שימת לב אם זה ילד חלש יותר או מכל סיבה שהיא שהוא פשוט נדחק לפינה-(וכן יש ילדים והרבה שמודחקים לפינה מרוע! ומחוסר רגישות משווע על דברים קטנוניים ביותר שיוצאים מכל פרו' אפשרית(מכל סיבה שהיא אין שום הצדקה לחרם מכל סוג שהוא נקודה!))
לפעמים זו גזרת שמיים
צריך לכוון על שנמצא חן ושכל טוב-רוב פעמים זה בכלל לא קשור לרמת הילד וההשלכות של זה מרחיקות לכת וגורמות לנחיתות קשה ביותר שזה צף ועולה ומדמם...
חושבת שחובה חובה חובה להעלות את זה למודעות בקרב ילדים דבר ראשון שלא תמיד מודעים לאחריות ולהשלכות והשפעה שיש להם.וכמובן ולאנשי חינוך והורים גם מצד בדק בית/כיתה לבדוק שהכל זורם ותקין, וגם מבחינת חינוך שכן ילד צריך לשים לב לסביבה ולפקוח עיניים-ממש כל ילד הוא בתפקיד חיוך/מילה טובה שתיהיה כ"כ במקום יכולים לשנות ולגרום לילד שלימשהו כן אכפת ממנו והוא לא לבד לבד ולראות ולהאמין בעולם מחדש(בלי שום הגזמה!-לצערי כמובן...)
נושא חשוב ביותר
שהלוואי הלוואי שלא יצטרך במה
תודה רבה רבה על השיתוף!

 

[Riki.]

אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

בכיתי . אין לי מילים