אין כמו ירושלים ... בלילות.......

  • הוסף לסימניות
  • #1
טוב
אז אחרי הכבוד שמאיר וחבריו עשו לעיר הנפלאה יפו. אני מביא כמה מראות לילה מעיר הקודש ירושלים....
אמנם אין ים וחוף בירושלים אבל יש עיר עתיקה...
לסיכום: אין כמו ירושלים בלילות... ( טוב גם יפו..)
 

קבצים מצורפים

  • N4W_3364.JPG
    KB 224.3 · צפיות: 21
  • N4W_3383.JPG
    KB 203.7 · צפיות: 19
  • הוסף לסימניות
  • #3
הראשונה מדהימה, לדעתי(-הלא צלמית.) זו תפיסה מנקודה לא מוכרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני אוהבת את הראשונה בישבילי זה נוסטלגיה, גדלית דקה משם ובשבת הינו יושבות האותו נקודה על החומה ומדברות כל הלילה ביוחד בלילות שבת :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מדהים!
אהבתי את הראשונה, פרספקטיבה מדליקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נכתב ע"י אביה;442145:
מדהים!
אהבתי את הראשונה, פרספקטיבה מדליקה.
תודה

אני ג""כ אהבתי אותה

מה שעוד הדליק אותי זה התכונה של אזור חוץ לחומות אל מול הרוגע של תוך החומות ( המריחה האדומה של אורות הרכב קצת הרסו אבל זה מה יש. היה שוקק...):eek:

השניה סטנדרטית מידי אבל עדיין יפה לכן פורסמה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
שתיהן יפות
אהבתי את הזוהר בראשונה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נחמד מאוד
האם יש סיבה לצמצם הסגור כל כך? (F24)
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אין על הראשונה, באי שיגרתיות שלה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
נכתב ע"י tamiro;442237:
נחמד מאוד
האם יש סיבה לצמצם הסגור כל כך? (F24)
בוודאי
הצמצם הסגור הוא זה שיוצר את הכוכבים והשבירה היפה של האור מכל מנורה שבפריים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
עוד תמונה רחוב החצוצרה ברובע

האיזון הלבן קצת שיגע אותי אבל בסוף יצא משהו
 

קבצים מצורפים

  • N4W_3328.JPG
    KB 233.8 · צפיות: 18
  • הוסף לסימניות
  • #13
אף לדעתי הראשונה טובה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואו, אתה פשוט אומן בצלומי לילה!
אהבתי את הקומפוזיציה
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אהבתי אותה מאוד!
ממש מיוחדת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
נכתב ע"י מיכאל דב;442705:
בוודאי
הצמצם הסגור הוא זה שיוצר את הכוכבים והשבירה היפה של האור מכל מנורה שבפריים!

אתה יודע שאפשר לקבל את אותו האפקט גם בצמצם 16?
ולא רק זה.. אם תבדוק את האיכות של הקובץ
בצמצם כזה יש ירידה גדולה באיכות
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
נכתב ע"י tamiro;442938:
אתה יודע שאפשר לקבל את אותו האפקט גם בצמצם 16?
ולא רק זה.. אם תבדוק את האיכות של הקובץ
בצמצם כזה יש ירידה גדולה באיכות
במה זה מתבטא הירידה באיכות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
בתמונה של רחוב החצוצרה היית צריך לתת עוד קצת מהקשת למעלה ואז היא באמת היתה מושלמת....

גם אני אהבתי מאוד את התמונה הראשונה באשכול - מיוחדת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
נכתב ע"י מיכאל דב;443039:
במה זה מתבטא הירידה באיכות?

במה זה כבר יכול להתבטא?

באיכות הקובץ
תנסה להדפיס פעם קובץ שצולם בצמצם 24 ובצמצם 8
ותראה את ההבדל


תחפש ברשת על "אפקט העקיפה"
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בס"ד

רואים את האיכות כאן בפורום. החדות לא ברורה.
יש צמצם שבמידה ואתה עובר אותו אתה מקבל ירידה בעומק השדה הכללי. מומלץ לא לעבור F16 מקסימו' F18

לגבי הקומפוז',

הראשונה בזוית מעניינת, אבל עדיין מבחינת האור לא קורה שמה משהו מעניין.
והשניה לא טובה. האבנים בחלק הקידמי. התאורה לא טובה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​
הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

______________________________________________________________________________________________________​


יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________

ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

_______________________________________________________________________________________________________

ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

_______________________________________________________________________________________________________​

בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.

בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

_______________________________________________________________________________________________________​


מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

______________________________________________________________________________________________________​

לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה